הלל יפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלל יפה
תאריכים מרכזיים בחייו
  • 1864 – נולד בסוכות בבריסטובקה, בפלך יֶקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית
  • 1889 – סיים את לימודי הרפואה בז'נבה; נסע לפריז להשתלם בריפוי מחלות עיניים
  • 1890 – עמד בבחינות הרפואה ברוסיה
  • 1891 – נסע לארץ-ישראל; בדרך עבר בהצלחה את בחינות הרפואה בטורקיה; מתחיל לעבוד כרופא פרטי בחיפה
  • 18911893 – עבד כרופא בקהילה היהודית של טבריה
  • 18931895 – רופא המושבה בזכרון יעקב; ניהל את בית-החולים של המושבה ששירת את תושבי האזור כולו
  • 18951905 – מונה לנציג של 'חובבי ציון' בארץ ישראל; במסגרת זו הוא התחיל לארגן את ייבוש הביצות בחדרה
  • 1898 – נשא לאישה את רבקה גליקשטיין
  • 1900 – הרצה בוועידה הבינלאומית בפריס על הקדחת
  • 1903 – השתתף בכינוס: "הכנסייה הארצישראלית" בזכרון יעקב
  • 1903 – השתתף במשלחת של התנועה הציונית לחקירת אזור אל עריש, כאזור אפשרי להקמת מדינה יהודית
  • 1905 – עזב את ועד "חובבי ציון" והחל לעבוד בבית החולים ביפו; במהלך עבודתו לקה בדלקת ריאות ונסע לאירופה להחלים
  • 1907 – שב ארצה והחל לנהל את בית החולים שבזכרון יעקב
  • 1907-1919 – חזר לתפקידו כרופאה של זכרון יעקב; פיתח את בית-החולים; לימד רבים את תורת הרפואה; עזר במלחמה בקדחת בכל רחבי הארץ; טיפל ביהודים שגורשו מדרום הארץ לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה
  • 1918 – שימש כרופא של "ועד הצירים" - ועד של יהודי העולם, שתפקידם היה לקשר בין הכובשים הבריטים החדשים ובין יהודי ארץ ישראל ולקדם את הרעיון הציוני
  • 19191936 – רופא בחיפה; עסק במחקר של מחלות שונות האופייניות לארץ ישראל
  • 1924 - בתו שרה נישאת ליוסף בנטואיץ
  • 1936 – נפטר ונקבר במושבה זכרון יעקב
  • 1940 – נוסד מושב בית הלל, הקרוי על שמו נוסד
  • 1957 – הוקם בחדרה בית חולים הנושא את שמו: "מרכז רפואי הלל יפה"

הלל יפה (י"ז בתשרי תרכ"ה, 1864, בריסטובקה, פלך יֶקטרינוסלב, האימפריה הרוסיתכ"ג בטבת תרצ"ו, 1936, חיפה, פלשׂתינה-א"י) היה רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, מבולטי חוקרי המלריה, איש ציבור ונציג "חובבי ציון" בארץ ישראל.

רופא ומנהיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילדות ועד העלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלל יפה נולד בחוה"מ סוכות תרכ"ה (1864) בכפר הקטן בריסטובקה שבפלך יֶקטרינוסלב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), אח לארבע אחיות: קלרה, ויטיה, רחל ורוזה-שושנה.‏[1] אביו ירמיהו היה סוחר משכיל ובעל אמצעים ממוצא ליטאי, אשר העניק לבנו חינוך יהודי מסורתי.

משבגר הלל נשלח ללמוד בגימנסיה בעיר ברדיאנסק, על מנת להרחיב את אופקיו. לימודים אלו הניחו את הבסיס לרצונו ללמוד רפואה, וקירבו אותו לתנועה הציונית. בברדיאנסק הכיר את הסופר מרדכי רבינוביץ' ("בן עמי"), שלימים התחתן עם קלרה, אחותו של יפה.

עם סיום לימודיו בגימנסיה נסע לז'נבה שם החל את לימודי הרפואה. בשנת 1889 קיבל תואר דוקטור לרפואה, לאחר מכן התמחה בפריז במחלות עיניים. הוא החל לפרסם עבודות מדעיות בתחום התמחותו, מחקריו ועבודותיו זכו להערכה רבה בקרב הקהילה המדעית. בחירתו של הלל יפה במקצוע הרפואה, ובתחום מחלות העיניים בפרט, היו פועל יוצא של חלומו להיות רופא בארץ ישראל.

בחודש מאי 1891 (תרנ"א) עזב יפה את רוסיה לעלות לארץ ישראל.

תחנת מעבר בדרכו הייתה טורקיה, בה היה עליו להיבחן על מנת לעסוק ברפואה באימפריה העות'מאנית. לאחר שעבר את הבחינות, באותה השנה, עלה על ספינה לארץ ישראל, וירד בחוף יפו.

רופא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגיעו לארץ החל יפה, בליווי מספר חברים, לתור את ארץ ישראל. הייתה זו הפסיעה הראשונה בהכרת הארץ ותושביה. מסעם עבר במושבות הראשונות. בראשון לציון התוודע יפה לראשונה למערכת היחסים הבעייתית בין איכרי המושבות ופקידי הברון. הכוח הרב שבידי הפקידים גרם להם לנהוג בעריצות כלפי המתיישבים.

בנס ציונה גילה שרבים מאנשי המושבה חולים; יפה לא ידע כיצד לזהות את המחלה ולהקל על סבלם. אולם כאן גילה את העזרה ההדדית, כאשר צעירות מיפו ומהמושבות באו לנס ציונה כדי לסעוד את לחולים, ולסייע בתרומות מזון.

רחובות הייתה הנקודה הבאה במסעם, ממנה פנה למושבות עקרון וגדרה, הכיר את הביל"ויים ושמע על פועלם. עם תום סיום ההכרות, חזר יפה לראשון לציון והחל בחיפוש אחר עבודה כרופא. עבודתו הראשונה בארץ הייתה כרופא בעיר טבריה.

טבריה זימנה להלל יפה היכרות עם תרבות חדשה וזרה. יפה, אשר חונך על ברכי התרבות האירופית, נתקל לראשונה בתרבות מזרחית ובעדה חרדית. יפה עבד כרופא בטבריה במשך כשנתיים (18911893), ורכש לעצמו מוניטין של רופא מצוין ואדם נהדר. עם זאת, לא חש הלל יפה שבטבריה הוא ממלא את יעודו, וכאשר בשנת 1893 התפנתה משרת רופא בזכרון יעקב, עבר לשם.

יפה הגיע לתפקיד שייחל לעצמו בעלותו ארצה. הוא עשה חיל בזכרון יעקב ונודע בעיקר בטיפולו המסור באנשי חדרה, מוכי המלריה. הוא ביקר במושבה חדרה לפחות פעמיים בכל שבוע, והצליח לרפא מקצת מהאנשים, אולם אחוז התמותה היה גבוה מאוד. לאט לאט התגבשה ההכרה שיש צורך בטיפול יסודי ומקיף על מנת למגר את מחלת הקדחת מן היישוב ואין די בטיפול הפרטני.

יפה אהב את המושבה זכרון יעקב, את תושביה ואת נוף הים שנשקף ממנה, אולם כאן גם גילה את שחיתותם ועריצותם של פקידי הברון אשר הכוח שבידם עיוור את עיניהם. בשנת 1895, שנתיים לאחר שהפך לרופאה של המושבה זכרון יעקב, קיבל יפה הצעה להיות נציג "חובבי ציון" בארץ ישראל, הצעה שפתחה פרק נוסף בחייו, מנהיג.

מנהיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטתו של יפה לשלב בין עבודתו המקצועית כרופא לעיסוק בפוליטיקה נבעה מן ההכרה כי על מנת להצליח למלא את שליחותו למען היישוב היהודי, עליו לחבור למוסדות נוספים, וכי שילוב זה עשוי לתת את הכוח החסר לפרט בהתמודדותו כנגד מכת הקדחת.

אנדרטה לציון בית החולים בזכרון יעקב
שלט לזכרו של ד"ר הלל יפה באתר בו עמד בית החולים אותו ניהל בזכרון יעקב

יפה הבין כי על מנת להצליח במיגור הקדחת עליו ליטול תפקיד המשלב את העבודה הפרקטית מול חוליו, בנוסף למחקר, עבודה קהילתית ופוליטיקה. הכוח הטמון ביחסי ציבור, גיוס תרומות ובהפצת רעיונות הוא זה היכול לעזור בהגשמת המטרה. עם קבלת התפקיד עבר להתגורר במרכז, ביפו, ומשם הצליח לגייס כספים לייבוש הביצה הסמוכה לחדרה. הוא נסע לאירופה על מנת לגייס כספים למטרות שונות, כגון הצלת בית הספר העברי הראשון לבנים ביפו, אשר עמד על סף קריסה וכדברי יפה: "הרעיד שמים וארץ בעזרת מכתביו לברון".

יפה הפך לבר סמכא בנושא המלריה, מניעתה וריפוייה. פרסם מאמרים רבים, ואף הרצה בפריז בוועידה בינלאומית בנושא הקדחת בשנת 1900. הוא פעל כמיטב יכולתו לשיפור בריאות הציבור, למד וחקר מחלות נוספות אשר היו נפוצות באזור, תוך שימת דגש על דרכי מניעה והפחתת הדבקה בהן.

בשנת 1902 פרצה מגפת חולירע נוראה בארץ. יפה מונה מטעם השלטונות הטורקיים לעצור את המגפה. הוא קבע שאסור לצאת מהיישובים, ואסור להיכנס או לצאת מביתו של חולה, על מנת שלא להעביר את המחלה; המגפה נעצרה.

בשנת 1903 השתתף יפה במשלחת של התנועה הציונית לחקירת אזור אל-עריש, כאזור אפשרי להקמת מדינה יהודית, רעיון אשר הועלה על ידי הרצל בקונגרס הציוני.

בשנה זו השתתף הלל יפה יחד עם מנחם אוסישקין ונציגי היישוב הישן והחדש באסיפה שכונתה "הכנסייה הארצישראלית", שם נוסדה ה"הסתדרות הכללית בארץ ישראל" ו"הסתדרות המורים". יפה מונה לעמוד בראש הוועד, ופעל רבות למען ביסוס המשקים של היישובים כדי לחלצם מהתלות בכספי התמיכה. הוא אף פעל לשכנע את החברות שעסקו בחינוך על חשיבות השפה העברית, ודאג לטיפוחה.

בשנת 1905 עזב את ועד "חובבי ציון" והחל לעבוד בבית החולים ביפו. במהלך עבודתו לקה בדלקת ריאות, ונסע לאירופה להחלים. בשנת 1907 שב ארצה, והחל לנהל את בית החולים שבזכרון יעקב.

זכרון יעקב הייתה באותה תקופה מרכז הרפואה הראשון בצפון ארץ ישראל. בשנת 1890 נחנך במושבה בית חולים, שנבנה בעזרתו של הברון רוטשילד. הוא היה ממוקם בקצה הצפוני של המושבה, ונשקף ממנו נוף מרהיב. הבניין היה מוקף בחורשת אקליפטוסים ואורנים. היו בו חדרי חולים שהכילו כעשר מיטות וכן חדר לקבלת קהל, חדר ניתוחים, מטבח, אמבטיה עם מקלחות וחדרים לאחים ולמבשלת. ד"ר יפה היה מנהל בית החולים בשנים 18931896 ולאחר מכן בשנים 19071919. בימי מלחמת העולם הראשונה אישפז ד"ר יפה בבית החולים חולים רבים מבין הפליטים שנהרו אל המושבה. הודות לפעולתו ולפעולת עובדי הרפואה לא עלתה התמותה. המחלות הנפוצות בתקופת המלחמה היו: מלריה, טיפואיד, טיפוס הבהרות, דיזנטריה, כולרה והשפעת הספרדית. על ד"ר יפה היה גם לדאוג לעצם קיומו של בית החולים, שכן התמיכה מפריז נפסקה. ד"ר ארתור רופין וועד העזרה האמריקני שלחו כספים שאיפשרו פעילות מוגבלת של בית החולים.

בשנת 1922 נפתח בית החולים "הדסה" בחיפה, וחברת יק"א החליטה לסגור את בית החולים בזכרון יעקב למרות מחאות רבות. בית החולים נשאר שומם ועזוב. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נהרס בית החולים, ובמקומו נבנה בית הספר "יעבץ". במקום שבו עמד בית החולים, ברחוב "המייסדים", הוקמה אנדרטה צנועה ולידה שלט המספר את פועלו של ד"ר יפה.

המעבר לפריפריה לא מנע ממנו להמשיך לשלב פעילות ציבורית למען הקהילה יחד עם טיפול בחולים.

הבנתו הרחבה את חשיבות בריאות הציבור, אשר נבעה מן השילוב של ידע מקצועי רחב והכרת התנאים הפיזיים והאנושיים בארץ ישראל, הובילה אותו לבניית מערך מניעתי רחב. הוא הכשיר צוותים של אחיות וחובשים בעלי ידע ויכולת לטפל במתיישבים, צוותים אלה נפרסו בכל הארץ והעלו את רמת המניעה והטיפול באוכלוסייה.

איבה עמוקה שררה בין יפה ואהרן אהרנסון. אהרנסון סבר שידיעותיו של יפה על חשיבות האנופלס הן מיושנות, וכאשר נוסד בירושלים המכון לבריאות הציבור הוא בחר את ד"ר זאב ברין לעמוד בראשו. יפה נפגע עד עומק נפשו, ופנה למנהיגי האומה וזעק על העוול שנעשה לו, אך ללא הועיל. האיבה בין שני אישים אלה הייתה רבה. יפה כתב לאחר חשיפת אנשי ניל"י כי "הוי לרוצחים קרי־דם אלה, רוצחי אב בלי רחמים שהעמידו את מושבתם ואת היישוב כולו בסכנה איומה — בגלל האמביציות שלהם. מכון הנועד למדע ולתועלת הצבור הפך לקן מזימות ולריגול".‏‏‏[2]

קברו של ד"ר הלל יפה בבית הקברות בזכרון יעקב

באופן אירוני משהו, יפה היה זה שמינו הטורקים לטפל בשרה אהרנסון בתחילת אוקטובר 1917 ולנסות להצילה, לאחר שירתה בעצמה עם חשיפת רשת הריגול ניל"י, כדי לא ליפול בידיהם. שרה אהרונסון התחננה בפני יפה להמיתה מיד כדי שלא תיפול בידי הטורקים, אך היא נפטרה בפועל רק לאחר שלושה ימים.

עם שחרור הארץ משלטון הטורקים עלתה השפעתה של משפחת אהרנסון, והיחסים המעורערים בינה לבין יפה גרמו או לפחות תרמו להחלטתו לעזוב בשנת 1919 את זכרון יעקב ולעבור לחיפה.

בשנת 1919 עבר להתגורר בחיפה, עבד כרופא ועסק רבות במחקרים רפואיים. מאמריו בנושא שמירת הבריאות פורסמו בעיתונים בחוץ לארץ, והוא הוזמן לקונגרסים בינלאומיים לרפואה.

יפה המשיך בעבודתו עד פטירתו ב-18 בינואר 1936[3], הוא נקבר, על פי בקשתו, בזכרון יעקב.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקראו בית החולים בחדרה הלל יפה ורחובות בחיפה, חדרה וזכרון יעקב, וכן המושב בית הלל.

מלחמתו במלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלריה, אותה מחלה קוטלת המונים, הייתה גורם רב משקל בעיכוב התקדמות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. המושבה חדרה, לדוגמה, לא הייתה שורדת אלמלא הצליחה המלחמה במחלה.

חוסר הידע לגבי מחלת הקדחת, דרכי העברתה, גורם המחלה והתנאים בהם היא מתפרצת, גרמה לכך שאת המחלה אפפו שמועות משמועות שונות. עם הזמן הסתבר הקשר שבין הקרבה לביצות לבין המחלה. לכן הניסיונות הראשונים למיגור המחלה התרכזו בצורך בייבוש הביצות.

הבנה זו הובילה את יפה להוביל מהלכים שנועדו לייבש את הביצות. האמצעים שננקטו היו מגוונים: שימוש נרחב בעצי אקליפטוס עקב המחשבה שמכיוון שהעץ גדול ממדים, הוא שואב מים רבים מן הקרקע. במקביל לנטיעת העצים נעשה גם ניסיון ליבוש ידני של הביצות. תושבי חדרה ופועלים זרים מאפריקה (אשר הגיעו לאחר השתדלויותיו של יפה אצל הברון), החלו בעבודה המפרכת של ייבוש הביצות על ידי יצירת רשת נרחבת של תעלות וחיבור הביצות אל נחל חדרה.

כיוון נוסף אליו פנה יפה היה המחקר. יפה יצא לאירופה ולמד תאוריות חדשניות בנושא המלריה. בין המחקרים היה גם אחד אשר העלה את הטענה שהמעבירים של המחלה הינם היתושים מזן ה"אנופלס" המתרבים בביצות.

לאחר שבחן עובדות שהיו בידו השתכנע יפה בנכונותה של התאוריה. הוא החל להפציר באיכרים לתלות כילות סביב המיטות, רשתות סביב החלונות, ולנקז כל מקווה מים עומדים. כמו כן, שיכנע יפה את הברון רוטשילד לשלוח אנשים כדי להדביר את היתושים. בעקבות ההדברה פחתו מקרי הקדחת ופעולות הייבוש נמשכו ביתר עוז.

חשוב לזכור כי זיהוי הביולוגיה המסובכת של המחלה, איפשר פיתוח של דגמים טיפוליים, שכללו הן טיפול בכינין ברמה האישית והקהילתית והן טיפולים שחייבו שינויים מקיפים, בדרך שבה ניצל האדם את הסביבה, האדמה, המים והצומח.

ייעור שטחים נרחבים באזור חדרה באקליפטוסים, היה חלק מדגם הטיפול שקידם יפה את התהליך של שימוש בשינוי סביבתי כחלק מטיפול כולל במחלה.

ישומו של דגם טיפול הכולל את הנ"ל היה אפשרי בחברה צעירה ופתוחה לרעיונות חדשים, כפי שהייתה בקרב המתיישבים החדשים בארץ.

הצלחת המאבק בקדחת הממיתה נזקפת משמעותית ליפה. איש אשר תוך כדי פעילות ציבורית נרחבת ופעילות כרופא במסגרת ציבורית ופרטית הצליח לגייס משאבים, דעת קהל ועזרה רבה. כמו כן חקר והתעדכן באופן שוטף בתוצאות המחקר העיוני והמעשי בארץ ובחו"ל ופרסם כעשרה פרסומים מדעיים בתחום חקר הקדחת.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפה נשא לאישה בשנת 1898 את רבקה גליקשטיין (אחותה של אסתר גליקשטיין, שנישאה לימים לחיים מרגליות קלווריסקי). רבקה, אשר למדה עם אחותו של יפה בצרפת, שבתה את ליבו מיד. היא היוותה עזר כנגדו במהלך כל שנות נישואיהם.

לזוג נולדו שלושה ילדים: ירמיהו, שרה ויעקב. ירמיהו שירת כקצין בגדוד העברי ולאחר מלחמת העולם הראשונה סיים דוקטורט במדעי הכימיה. שרה למדה חקלאות באנגליה ונישאה ליוסף בנטוויץ', זוכה פרס ישראל לחינוך בשנת 1962. יעקב, שלמד רפואה והתמחה במחלות טרופיות, מתגורר כיום בירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ציפורה שחורי-רובין, רוזה שושנה יפה, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  2. ^ ‏הלל יפה, דור מעפילים, תל אביב: הוצאת דביר, תרצ"ט, עמ' 586‏.
  3. ^ ד"ר הלל יפה, דבר, 19 בינואר 1936