הלם

ערך זה עוסק במצב פיזיולוגי ורפואי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הלם (פירושונים).

	ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תוכן מתוקצר יתר על המידה.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

הלם (בלועזית: שוֹק, Shock) מוגדר כירידה בפרפוזיה (כמות הנוזל העוברת דרך תווך מסוים, הכוונה היא לכמות הדם העוברת דרך הרקמות. בעברית זילוח) של הרקמות ובעקבות כך גם בחמצונן, המובילה למטבוליזם אנארובי. זאת, כתוצאה מירידה בלחץ הדם או בנפחו. הלם מהווה סכנה ממשית ומיידית לחיי החולה. הסיבה הנפוצה למצב זה היא אובדן דם אבל קיימות סיבות נוספות. לאחר אובדן דם, הגוף בפיקוחה של מערכת העצבים האוטונומית גורם לכך שזרימת הדם תגיע בעיקר לאיברים חשובים על חשבון הפריפריה וזאת על ידי הגברת קצב הלב וכיווץ של כלי דם פריפריים והרחבה של כלי דם מרכזיים (המובילים דם אל המוח, הלב והריאות). זהו מעין מנגון פיצוי של הגוף על אובדן הדם.

פתופיזיולוגיה של הלם

שלבי התהליך:

1. דימום
2. ירידה בנפח הדם
3. ירידה בלחץ הדם
4. הקולטנים חשים בשינוי
5. שדר למערכת הסימפתטית
6. הפרשת אדרנלין/נוראדרנלין
7. כיווץ כלי דם פריפריים והרחבת כלי דם מרכזיים
8. שמירה על אספקת דם מספקת למוח ללב ולריאות. אם הדימום נמשך:
   1. מנגנוני הפיצוי של הגוף אינם מספיקים
   2. ירידה בלחץ דם סיסטולי
   3. נזק רב-מערכתי הכולל פגיעה בחמצון המוחי, חמצת דם והתפרקות תאים
   4. נזק בלתי-הפיך
   5. מוות

סוגי הלם

קיימים חמישה סוגי הלם עיקריים:

הלם תת-נפחי (היפוולמי)

סוג ההלם הקלאסי, נובע מירידה במאזן הנוזלים בגוף. אובדן נוזלים בגוף יכול להגרם מסיבות א-טראומטיות (שלשולים, התייבשות) או מסיבות טראומטיות (ירי, דקירה וכו')- הלם המורגי (תת-סוג של הלם היפוולמי אך נגרם ספציפית מאובדן של דם).

תהליך:

1. נפח הדם יורד
2. לחץ דם יורד
3. נסיונות פיצוי, שמטרתן להעלות את לחץ הדם, על ידי העלאת קצב לב ונשימה וכיווץ כלי דם פריפריים. כתוצאה מכיווץ כלי הדם נפגעת אספקת הדם לאיברים הפחות חשובים והם עוברים לנשימה אנאירובית.

סימנים להלם תת-נפחי:

• דופק מהיר וחלש.
• הפרש נמוך בין לחץ דם סיסטולי ללחץ דם דיאסטולי (ההפרש התקין בין הלחצים הוא 60).
• נשימה מהירה ושטחית.
• התדרדרות במצב ההכרה.
• חיוורון עד כיחלון פריפרי.
• עור קר, זיעה קרה, צמרמורת ("עור ברווז").
• יובש בריריות.
• שתן מועט וכהה, עד כדי עצירת שתן .
• ירידה בלחץ דם בשלבים מתקדמים.
• מילוי קפילרי לא תקין.

הלם לבבי (קרדיוגני)

חל כאשר יש פגיעה בתפקוד שריר הלב, בשל הפרעה בקצב או בשל ירידה בכושר התכווצות או הרפיית הלב, לאחר פגיעה בשריר הלב (כמו באוטם שריר הלב). הנפגע אינו מאבד דם, אולם הלב אינו מספק על מנת להזרים לרקמות את הדם הדרוש להן.

גורמים עיקריים:

• פגם בתפקוד שריר הלב.
• חזה אוויר בלחץ.
• טמפונדה קרדיאלית.
• תסחיף ריאתי.
• התקף לב.
• טראומה קהה או חודרת בבית החזה.

סימנים:

• דופק מהיר וחלש.
• לחץ דם נמוך.
• גודש ורידי צואר.
• הפרש נמוך בין לחץ דם סיסטולי ללחץ דם דיאסטולי.
• שינויים באלקטרוקרדיוגרם (א.ק.ג)
• בצקת ריאות.

הלם זיהומי (ספטי)

נגרם בשל הרחבה כללית של כלי דם בהשפעת רעלנים של חיידקים.

הנפגע אינו מאבד דם, אך מכיוון שנפחם של כלי הדם גדל, לחץ הדם יורד, ופחות דם מגיע לרקמות. נראה בפציעות בטן חודרות שלא טופלו במשך זמן ממושך, זיהום של חלל הבטן בתכולת מעיים. אופייני לדרג בית החולים.

סימנים להלם זיהומי:

• תת-נפח דם ‏.

• קצב לב מהיר.
• כיווץ כלי דם עוריים.
• ירידה במתן שתן.
• לחץ דם סיסטולי נמוך.
• Warm shock - שלב מוקדם בהלם שבו הגפיים יהיו חמות.
• Cold shock - שלב מאוחר בהלם שבו הפרוגנוזה קשה יותר.

הלם נוירוגני (עצבי)

מקורו בפגיעה בעמוד השדרה (לא מדובר בהלם ספינאלי). השליטה העצבית על כלי הדם אובדת, השכבה השרירית שבתוך כלי הדם מאבדת את טונוס השרירים, והרפייתה גורמת להרחבת כלי הדם. דבר זה גורם לירידת לחץ הדם ופחות דם מגיע לרקמות והנפגע נמצא בהלם.

סימנים להלם נוירוגני:

• לחץ דם נמוך ללא קצב לב מואץ.
• עור מנומר.
• לרוב ברדיקרדיה.
• צלילות הכרה.

הלם אנאפילקטי (רגישותי)

תגובה אלרגית קשה של הגוף להימצאות אלרגן כלשהו. לרוב נגרם מעקיצת דבורים ושאר בעלי חיים או ממזון מסוים. המנגנון הוא הרחבת כלי הדם, "בריחת" הדם אל המרווח הבין תאי, מה שיוביל לירידה בלחץ הדם.

סימנים להלם אנאפילקטי:

• קוצר נשימה עם צפצופים.
• נפיחות בגוף בפנים.
• עור אדום, גרד.
• לחץ דם נמוך.

אבחון הלם

האבחון נעשה בעיקר מתוך התבוננות בנפגע, אין צורך במכשירים מיוחדים ובבדיקות מעבדה.

הסימנים בתחילה הם חיוורון, זיעה (שתתגבר ולבסוף תעלם), חוסר שקט ובלבול. הסימנים מתפתחים בהדרגה, לפי קצב אובדן הדם. ייתכן שכלל לא יראו שינויי גוף נראים בשל יכולת הגוף לפצות על המחסור הראשוני בדם, אובדן דם עד 750 מיליליטר במבוגר מפוצה על ידי שתייה ומנוחה. קצב נשימה, מדידת דופק וסיפור המקרה יספקו מידע נחוץ על דרגת ההלם. לחץ הדם אינו המדד העיקרי לקביעת אבחנה של הלם כיוון שבשלבים הראשונים והמפוצים לחץ הדם יהיה תקין, ורק לאחר אובדן של 30%-40% מנפח הדם לחץ הדם הסיסטולי יהיה מתחת ל-90 מילימטר כספית.

הטיפול בהלם

הטיפול בהלם הוא למעשה זיהוי הגורם וניטרולו, עצירת שטפי דם, החזרי נוזלים וכו'. יש להביא נפגע בהלם בדחיפות לבית החולים, שם יקבל טיפול מתקדם. בהלם אנאפילקטי ניתן לעזור למצב הנפגע בתנאי שטח, באמצעות אינהלציות וסטרואידים, ובמצבים קיצונים של לחץ דם נמוך גם טיפול באדרנלין לשריר, אך דברים אלו רק יעזרו למצבו, אך לא יצילו אותו אם לא יפונה לבית חולים.

אצל אנשים הידועים כסובלים מתגובה אלרגית חריפה לאלרגן כלשהו, ישנו מזרק אוטומט המכיל אדרנלין הנקרא EPIPEN וניתן בחשיפה לחומר לשריר, אך גם הוא אינו פותר מפינוי בהול לבית החולים.

עצירת שטפי דם

באמצעות שתי שיטות:

• לחץ ישיר - לחיצה על המקום בעזרת גאזה סטרילית או הנחת תחבושת אישית וקשירה בלחץ.
• לחץ עקיף - באמצעות חוסם עורקים. אחד החסרונות הבולטים של שיטה זו היא סכנת נמק ועל כן משתמשים בה רק כשאין תחבושת אישית בנמצא או כשהיא לא עוזרת. ניתן גם להשתמש בנקודות לחיצה (הפעלת לחץ על עורק כנגד עצם) אך אין השימוש בנקודות הלחיצה כנגד העצם מועדף ^{[דרוש מקור]}.

נקודות הלחיצה הן:

• עורק הזרוע (ברכיאלי).
• עורק הירך (פמורלי).
• העורק התת-בריחי (מתחת לעצם הבריח)

החזרת נוזלים

נעשית על פי החישוב: על כל מ"ל דם שאבד - מחזירים 3 מ"ל תמיסת סיילין (נוזל עירוי רגיל). הנחיות ה-PHTLS האחרונות מנחות לתת נוזלים בצורה מבוקרת עד לעליית לחץ דם סיסטולי ל 90 מילימטר כספית בלבד.

שיטת החזרת הנוזלים הידועה והנפוצה ביותר היא על ידי עירוי תמיסת מלח או הרטמן. בעבר הייתה נהוגה שיטה של העמסה בנוזלים אך בשנים האחרונות פחות מומלץ להחזיר נוזלים בתנאי שטח בצורה מוגזמת. העמסת נוזלים יכולה לגרום לפריצת קרישים שעד עכשיו עצרו דימומים, לדילול הדם או לקרישה תוך-כלית מפושטת.

ראו גם

• הלם (פסיכולוגיה פופולרית)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.