המאסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גיליון המאסף מחודש אב תקמ"ד (1784) נפתח בשיר שחיבר נפתלי הרץ וייזל לכבוד הקיסר יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

"הַמְאַסֵף" היה כתב העת של אנשי תנועת ההשכלה היהודית בסוף המאה ה-18 בגרמניה. על שמו נקרא הדור הראשון של תנועת ההשכלה "דור המאספים".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1782 הוקמה בקניגסברג "חברת דורשי לשון עבר", חבורה של משכילים צעירים ששמה לה למטרה להפיץ השכלה בעולם היהודי ולהרחיב את השימוש בשפה העברית. בראשה עמדו יצחק אייכל, מנחם מנדל ברסלוי והאחים שמעון וזנוויל פרידלנדר. פעילותה המרכזית של החברה נועדה להיות הוצאת כתב עת עברי. לצורך זה הוציאה החברה ב-1783 חוברת בשם "נחל הבשור", ובה הודיעו המייסדים על כוונתם להתחיל בהפצת העלון, תיארו את תוכנו ומטרתו והחלו להחתים מנויים בקהילות היהודיות ברחבי אירופה.

כמאתיים מנויים חתמו על כתב העת והוא החל לצאת ב-1784. בשלוש השנים 1784 - 1786 יצא בקניגסברג פעם בחודש. העורך היה יצחק אייכל, והתוכן כלל ביוגרפיות של חכמי ישראל, ביאורים למקרא, שירים בעברית וכן תרגומים של יצירות של משוררים גרמניים. כן התפרסמו מזמן לזמן מאמרים בשאלות השעה וביקורת על ספרים חדשים - בעיקר ספרים הלכתיים שחיברו רבנים. בשלב מסוים נוסף לכתב העת חלק בגרמנית שהלך וגדל עם הזמן. הכותבים קראו להפצת הנאורות והתבונה הרציונלית, ביקרו את ההנהגה הרבנית ופרסמו חדשות אופטימיות על התמורות ההיסטוריות ברחבי אירופה. עורכיו הושפעו, ככל הנראה, מכתבי עת גרמניים שעסקו בנאורות שהחלו לצאת אז בברלין, ובראשם ה-Berlinische Monatsschrift, שהחל לצאת ב-1783.

ב-1786 עבר אייכל לברלין, מרכז ההשכלה היהודית באותן שנים. הוצאת כתב העת נפסקה לזמן קצר, ו"חברת דורשי לשון עבר" התמזגה עם "חברת שוחרי הטוב והתושיה" של משכילי ברלין. כתב העת יצא שוב בשנים 17881790 ונדפס בדפוס המשכילי "חינוך נערים". העריכה עברה לידיהם של יואל ברי"ל ואהרון וולפסון, שהחלו לבטא דעות יותר קיצוניות וביקורתיות כלפי העולם הרבני והמסורתי. היקפו של כתב העת הוכפל, ובכל שנה הודפסו כ-400 עמודים של "המאסף".

מ-1790 החלה האטה ביציאת העלון והתעוררו קשיים כספיים ניכרים. ב-1791 פסקה הוצאת העלון, והוא יצא שוב בתדירות נמוכה יותר ובהיקף נמוך יותר בברסלאו בין 17941797. דמותו בשנות התשעים שקפה את המשבר שעבר על ההשכלה הברלינית באותו זמן: המשכילים הצעירים ועשירי ברלין הלכו ונעשו יותר ויותר חופשיים וביקורתיים ביחסם ליהדות, לעם היהודי ולעברית וחלק גדול מהם התנצר. גם "המאסף" החל נוקט עמדה קיצונית ופרובוקטיבית ואף החל לדון בפולמוסים פנימיים בין המשכילים לבין עצמם. השמרנים שבין המשכילים לא ראו בעין יפה את התהליך הזה, וכך למשל חדל נפתלי הרץ וייזל לפרסם יצירות שלו בכתב העת. הוצאת "המאסף" פסקה לחלוטין בשנת 1797. בשנת 1800 כתב אייכל לשלום הכהן, שהציע לו לנסות להוציא שוב את "המאסף", כי לדעתו אפסו סיכויי ההצלחה למהלך כזה ותם זמנה ההיסטורי של תנועת ההשכלה.

בשנת 1809 ניסה בכל זאת שלום הכהן להחיות את "המאסף", ואף הצליח להוציא את העלון במשך כשלוש שנים. ב-1829 נעשה ניסיון נוסף לפרסם את "המאסף", אך רק כרך אחד יצא. חלקים ומאמרים מתוך "המאסף" נדפסו שוב במהלך המאה ה-19 על ידי אנשי תנועת ההשכלה במזרח אירופה.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכן העלון הושפע כל העת משני מוקדים שונים: הראשון הוא הספרות העברית הקלאסית, ובעיקר המקרא וכן ספרות ימי הביניים שנכתבה על ידי מי שהעורכים ראו כראשוני המשכילים, כגון הרמב"ם ואברבנאל; השני הוא עולם הנאורות האירופית (ה-Aufklärung) והספרות האירופית בת התקופה. לנגד עיני העורכים עמד גם "קהלת מוסר", ניסיונו של משה מנדלסון להוציא כתב עת עברי בשנות החמישים של המאה בברלין שלא עלה יפה.

עורכי כתב העת הציבו כאחת ממטרותיו את הכתיבה בעברית. הם ראו את העברית, ובעיקר את לשון המקרא, כשפה גבוהה ואיכותית לעומת הלשון הרבנית הבלולה בארמית וביידיש. הודגש גם הצורך בהרחבת השפה לעולם החול ובשימוש בה לצורך הבעת רעיונות של אסתטיקה, רגש, אמנות, מדע והשכלה, להשתלבות בעמי אירופה וגם לקשר בין קהילות ישראל בתפוצות השונות.

הז'אנרים העיקריים של החיבורים ב"המאסף" היו:

  • שירה - הז'אנר החשוב ביותר, שפתח כל גיליון של "המאסף". השיר נתפס כמכשיר להשפעה על נפש הקורא וכפסגת היצירה העברית. נדפסו שירי טבע ועונות השנה, שירי ידידות בין המשכילים ושירי הערכה למלכים אירופיים, שירי מוסר ותוכחה, שירים מקראיים, שירים מתורגמים ממשוררי אירופה, וכן מכתמים (אפיגרמים) - חרוזים קצרים ומחודדים להדגשת רעיון.
  • סיפורת - סיפורים על מוסר השכל, משלים ואלגוריות, אידיליות, פרוזה הגותית, עיבודים של סיפורי המקרא, סיפורי מסעות וקובצי איגרות, דיאלוגים בין דמויות חיות וגם בין מתים (למשל דיאלוג בין הרמב"ם ומשה מנדלסון לרב מפולין).
  • ביוגרפיות - בעיקר של חכמי ישראל שנתפסו כמי שמחזיקים ברעיונות ההשכלה, כגון הרמב"ם, מנשה בן ישראל או יוסף דלמדיגו. בנוסף נתפרסמו ביוגרפיות של המשכילים עצמם אחרי מותם, החשובה שבהן הביוגרפיה שפרסם יצחק אייכל על משה מנדלסון שנפטר ב-1786 ויצאה לאור לאחר מכן כספר.
  • "תולדות הזמן", סקירות קצרות על אירועים באירופה, ו"בשורת ספרים חדשים" - ביקורות על ספרים, הן משכיליים והן רבניים.

הערכת "המאסף"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדורות הראשונים של המשכילים התייחסו בהערכה רבה ובגעגוע אל "המאסף", וכאמור ניסו לחדש את הופעתו והדפיסו מחדש חלקים מתוכו. בדורות מאוחרים יותר נשתנה היחס והפך לביקורת שלילית יותר, במקביל ליחס שלילי שהתפתח כלפי השכלת ברלין בכלל. מבקרי "המאסף" טענו שרמתו הספרותית לא הייתה גבוהה; שהוא לא עסק באירועי הזמן באירופה, למשל כמעט שלא הזכיר את המהפכה הצרפתית; שבין הכותבים בו לא היו אנשים גדולים אלא רק דמויות בינוניות; ושהכותבים בו עסקו בשעשועי לשון ובכתיבה בטלנית במקום לפעול לטובת היהודים, שמחוץ לגרמניה היו נתונים לגזרות ולרדיפות.

ממחצית המאה העשרים השתנתה שוב ההערכה של "המאסף", והחלו לראות אותו על רקע תקופתו ומקומו. ההיסטוריונים וחוקרי הספרות הצביעו על חשיבותו כמפעל ראשוני וכנקודת פתיחה למפעלים נוספים בתנועת ההשכלה ובספרות העברית. הודגשה גם חשיבותו כשלב מוקדם בתחיית הלשון העברית הספרותית. הוא היה גם במה ראשונה למבחר ז'אנרים ספרותיים, שרווחו בספרות האירופית בת הזמן ויובאו אל הספרות העברית דרך "המאסף".

חשיבותו של "המאסף" הייתה בעיקר בהיותו כלי הביטוי המרכזי של המהפכה שחוללו משכילי ברלין בעולם היהודי, היצירה של אליטה אינטלקטואלית מודרנית המהווה אלטרנטיבה לעולם הרבני. "המאסף" שימש מכשיר להפצת בשורת ההשכלה מברלין אל הקהילות היהודיות במערב אירופה ובמזרחה, ואפשר למשכילים צעירים לפרסם את דעותיהם ולמצוא הד לרעיונותיהם אצל משכילים אחרים. בין "המאספים" היו גם כמה מראשוני היוצרים של הספרות העברית החדשה ובהם אייכל, וולפסון וברי"ל הנזכרים, נפתלי הרץ וייזל, יהודה ליב בן-זאב, ברוך לינדא, דוד פרידלנדר, דוד פרנקו-מנדס, יוסף האפרתי מטרופלוביץ, יצחק סטנוב, אליהו מורפורגו, שלום הכהן ואחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים תשי"ב, עמ' 151–164.
  • צמח צמריון, המאסף - כתב העת המודרני הראשון בעברית, תל אביב תשמ"ח.
  • משה פלאי, שער להשכלה - מפתח מוּער להמאסף, כתב העת העברי הראשון, תקמ"ד-תקע"א, ירושלים תשס"א.
  • משה פלאי, דור המאספים בשחר ההשכלה - תרומתם הסיפרותית [!] של חלוצי המאסף, כתב-העת העברי הראשון, להשכלה העברית בראשיתה, תקמ"ד-תקע"א, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"א.
  • שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, ירושלים תשס"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]