המדונה השחורה מצ'נסטוחובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Blackmadonna.jpeg
המדונה השחורה מצ'נסטוחובה
לא ידוע, בין המאה ה-6 לה-14
טמפרה, 122.2 × 82.2 ס"מ
מנזר יאסנה גורה
פסיפס המדונה השחורה במנזר יאסנה גורה

המדונה השחורה מצֶ'נסטוֹחוֹבה (פולנית Obraz Matki Boskiej Częstochowskiej - "איקונין אם האלוהים מצ'נסטוחובה"; או Czarna Madonna - "המדונה השחורה"; לטינית Imago thaumaturga Beatae Virginis Mariae Immaculatae Conceptae, in Claro Monte - "האיקונין עושה הניסים של העיבור ללא רבב של הבתולה הברוכה מרים מהר האור") הוא איקונין של מרים אם ישו השמור בקפלה הקרויה על שמה במנזר יאסנה גורה ("מנזר הר האור") בעיר צ'נסטוחובה שבפולין. האיקונין נחשב לנערץ ביותר בפולין, ומאז 1656 נחשבת המדונה השחורה למלכת המדינה ולמגינתה. בשל כך פוקדים מיליוני צליינים את האיקונין בכל שנה, בעיקר בחגים המוקדשים למרים. למדונה השחורה מיוחסים נסים רבים ואלה רשומים בספר הנשמר במנזר.

היסטוריה ומסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של הציור אינו ידוע, אבל לפי מסמך השמור במנזר יאסנה גורה, ברי כי האיקונין הובא לצ'נסטוחובה מבלז בחודש אוגוסט 1382 בידי ולדיסלב מאופולה (Władysław Opolczyk). לפי האגדה, ולדיסלב ביקש להביא את היצירה לאופולה, אך הסוסים נעצרו בצ'נסטוחובה וסירבו להמשיך בדרכם‏[1]. הוא ראה בכך אות משמיים וייסד את המנזר באתר.

המסורת מייחסת את יצירת האיקונין ללוקאס המבשר, אשר צייר אותו בחדר הסעודה האחרונה בירושלים על לוח עץ ששימש כשולחן שנבנה בידי ישו עצמו ושימש את מרים‏[2]. עם פרוץ המרד הגדול הוחבא האיקונין, ונמסר לפלוויה יוליה הלנה כאשר בקרה בירושלים בשנת 326. הלנה הביאה את האיקונין לקונסטנטינופול, ושם הוא נותר משך כ-500 שנים. בשנת 803 העניק הקיסר הביזנטי את הציור לנסיכה יוונית שנישאה לאציל רותני מזקרפטיה, והציור הונח בטירת בלז. בבלז יצא שמו של האיקונין כמחולל נסים, ולפי המסורת, כאשר הטטרים שמו את הטירה במצור, הונח האיקונין על חומותיה, ודימם כאשר פגע בו חץ. מסורת אחרת מספרת כי הטטרים ביקשו לבזוז את הטירה, אך ענן מסתורי נח על הקפלה שבה היה הציור שמור והוא ניצל.

ב-1430 התקיפו ההוסיטים את המנזר ובזזו אותו. לחיה הימנית של המדונה בציור הושחתה, וב-1433 הועברה היצירה לרסטורציה בקרקוב. המשחזרים שחזרו את הציור בסגנון המערבי האופייני למאה ה-15, ועמעמו את סגנונו הביזנטי המקורי. בנוסף, הם עשו שימוש בצבעי שעווה חמה על הציור העשוי מטמפרה ועל כן שחזור השריטות על לחי הבתולה כָּשל. לפי גרסה אחרת, השריטות והחתכים על בציור הושארו במקום במכוון כדי שיישאר נאמן למקור‏[1]. לפי האגדה, ההוסיטים הניחו את הציור על עגלה, אך הסוסים סירבו לנוע; אחד החיילים דקר את היצירה פעמיים בחרבו, והוא הוכה על אתר בברק ומת. האיקונין נותר במקום בתוך שלולית בוץ ודם, וכאשר מצאו אותו הכמרים, בקע מעיין פלאי מהאדמה, והכמרים ניקו את היצירה במימיו. הניסיונות הכושלים לתיקון השריטות על לחיה הימנית של המדונה יוחסו להתערבות אלוהית.

ב-1655 כבש מלך שבדיה קרל העשירי את ורשה וקרקוב, ושם מצור על המנזר בצ'נסטוחובה. ב-27 בדצמבר 1655 הובסו השבדים, והניצחון יוחס למדונה השחורה. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-1 באפריל 1656, בלובלין, הכתיר מלך פולין יאן קז'ימיֶיז' השני, את המדונה השחורה כמלכת פולין וכמגינתה. ב-8 בדצמבר 1717 הוכר אופייה הנסי של המדונה השחורה, גם מכוח צו אפיפיורי שניתן על ידי האפיפיור קלמנס האחד עשר.

נס נוסף המיוחד למדונה השחורה, הוא הופעתה בקרב ורשה ב-1920 והבסת הצבא האדום. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר את המדונה השחורה בארבע הזדמנויות שונות, ותרם רבות לפופולריות שלה. האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר פקד אותה ב-26 במאי 2006.

היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיקונין בצורתו הנוכחית מצויר בצבעי טֶמפֶּרָה על לוח עץ טיליה באורך של 122.2, ברוחב של 82.2 ובעובי של 3.5 סנטימטרים. מבחינה איקונוגרפית, המדונה מתוארת בסגנון הודייטריה (Οδηγήτρια – "המורה את הדרך"), דהיינו כאם האלוהים המצביעה בידה הימנית על ישו הילד, שאותו היא אוחזת בשמאלה. אחד המאפיינים המופיעים בסגנון זה הוא ספר תנ"ך שאוחז ישו בידו השמאלית, ומורה על כך כי הוא התגלמות דבר האל. ידו הימנית של ישו מורמת מעט בתנוחת ברכה. פניהם של ישו ומרים כהים מאוד, וסביב ראשיהם מצוירות הילות המשתלבות לאחת, וצבען המוזהב עומד בניגוד לפני הדמויות הכהים. מרים לובשת גלימה כהה שעליה עיטורי פלֶר דֶה ליס מוזהבים המסמלים את בתוליה, ועל ברדס גלימתה נראה כוכב משושה. ישו לבוש בגדי ארגמן, המייצג את המלוכה. רקע התמונה הוא בגוון ירוק-כחול. על לחיה הימנית של מרים נראות שתי שריטות מקבילות ושריטה שלישית לאורך אפה, ועל צווארה שישה חתכים, ששניים מהם נראים היטב. מאז המאה ה-17 מולבש האיקונין באירועים מיוחדים בגלימה שבה משובצים יהלומים (קיימות שמונה גלימות שונות), והוא מוכתר בכתר מוזהב.

הציור המקורי היה ככל הנראה ממקור ביזנטי, והוא נעשה בין המאה ה-6 ל-14. בשנת 1433 נצבע הציור מחדש בסגנון מערבי יותר האופייני לתקופה, לאחר שהושחת שלוש שנים קודם לכן. השימוש בלוח העץ המקורי קשור לכך שהוא נחשב לקדוש. לפי מחקר משנת 1984, לציור שלוש שכבות שונות: הראשונה ממאה ה-12 או ה-13, השנייה מאמצע המאה ה-14, והשלישית היא זו המתועדת ב-1433.

הגוון השחור של הציור מוסבר במספר אופנים: ייתכן שכך נעשה במכוון, אולי בהשראת הפסוק "שחורה אני ונאווה" (שיר השירים א, ה)); אך סביר יותר שזהו תוצר לוואי של בעירת נרות או שריפה.

במקומות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה אורתודוקסית של היצירה

ברחבי פולין כנסיות רבות המוקדשות למדונה השחורה מצ'נסטוחובה, והיא מקובלת גם בכנסייה האורתודוקסית, בייחוד האוקראינית והפולנית, המציגות גרסה משלהן לדמותה. ב-1813 העניקו הפולנים עותק של האיקונין לחיילים רוסים שהגיעו לצ'נסטוחובה לאחר מלחמת רוסיה-צרפת, במסגרת מלחמות הקואליציה האנטי-צרפתית השישית. העותק שמור בקתדרלת קאזאן בסנקט פטרבורג. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקם בכנסיית פטרוס הקדוש בטבריה קיר זיכרון המתאר מוטיבים שונים הקשורים בכנסייה הקתולית בפולין ובמרכזם דמותה של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה. העתק נוסף של המדונה השחורה שוכן בכנסיית פטרוס הקדוש ביפו.

פולחנה של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה הובא בידי מהגרים פולנים להאיטי ושולב בתיאורי אלילי וודו. בשנת 1956 נחנכה בדוילסטאון שבפנסילבניה הכנסייה הלאומית של גבירתנו מצ'נסטוחובה (National Shrine of Our Lady of Czestochowa), ושמור בה עותק של היצירה המקורית. פולחנה של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה מקובל גם באקואדור.

יום חג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1904 הכריז האפיפיור פיוס העשירי על יום 24 באוגוסט כיום חגה של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה, אך זה נחוג לראשונה ב-29 באוגוסט 1906. ב-1931 אימץ האפיפיור פיוס האחד עשר את יום 3 במאי כיום חגה הרשמי של המדונה. האורתודוקסים חוגגים את יום חגה ב-19 במרץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]