המדינה העלאווית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המדינה העלאווית
دولة العلويين
1920-1936
Latakiya-sanjak-Alawite-state-French-colonial-flag.svg
הוקמה 2 בספטמבר 1920
התפרקה 3 בדצמבר 1936
שפה ערבית
צרפתית
עיר בירה לטקיה
דת עלאווית
Mandate of Syria heb.png

המדינה העלאוויתערבית:دولة جبل العلويين‎; בצרפתית:État des Alaouites) הייתה אחת משש המדינות שיצרו הצרפתים לאחר מלחמת העולם הראשונה בשטחי המנדט שלהם בסוריה, לבנון ודרום טורקיה. המדינה העלאווית הייתה קיימת בין השנים 1920-1936, ולאחר מכן אוחדה עם הרפובליקה של סוריה.

המנדט על סוריה שניתן לצרפת על ידי חבר הלאומים נמשך מ-1920 ועד ל-1946.

לפני מלחמת העולם הראשונה נודעו העלאווים כ"נֻצַירִים" (בערבית: نصيرية), על שם מייסד הכת מוחמד אבן נוצייר, אך הצרפתים העדיפו את המונח "עלאווים", המתייחס לזיקתם של העלאווים אל האימאם עלי בן אבי טאלב, מייסד האמונה השיעית, חתנו של הנביא מוחמד. בשנת 1920 הצרפתים נתנו לאזור כולו את השם "המדינה עלאווית", אזור שמרבית תושביו הם עלאווים[1].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור העלאווי הוא בעל שטח חוף אך גם בעל שטח הררי, והתגוררה בו אוכלוסייה הטרוגנית מאוד. במהלך המנדט הצרפתי, האוכלוסייה התחלקה כך: משפחותיהם של בעלי הקרקעות של עיר הנמל לטקיה, ו-80% מהאוכלוסייה בעיר, היו סונים; אך 90% מהאוכלוסייה של המחוז הייתה כפרית, כאשר 62% מהם הם עלאווים[1].

הגבול הדרומי היה עם לבנון, הגבול הצפוני היה עם סנג'ק אלכסנדרטה, שם העלאווים היוו חלק גדול מהאוכלוסייה. במערב נמצא חוף הים התיכון ובמזרח היה הגבול באזור הרי אנסריה והנהר עאסי. המדינה העלאווית הייתה מורכבת בגסות ממחוז לטקיה ומחוז טרטוס של סוריה בהווה, שבשניהם יש אוכלוסייה עלאווית גדולה, אך גם מחלקים של נפת א-סוקיילבייה ונפת מסיאף (כיום במחוז חמאת), נפת תלכלח' (כיום במחוז חומס) ונפת ג'סר א-שורור (כיום במחוז אדלב).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאה להשתלטות של האימפריות על חלקים מהאימפריה הקורסת. על פי הסכם סייקס-פיקו החשאי שנחתם לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916, בין בריטניה לצרפת, צרפת תקבל את לבנון, סוריה ודרום מרכז טורקיה, בעוד שבריטניה תקבל את ירדן, את עיראק ואת המפרץ הפרסי.

פייסל הראשון, מלך עיראק, ממצדדי האידאולוגיה של סוריה הגדולה (שלפיה צריכה לקום ישות מדינית ריבונית ערבית אחת בשטח בו נמצאות כיום המדינות סוריה, לבנון, ירדן וישראל), לא הסכים לחלוקת האזור שנעשתה, לפיה לבנון וארץ ישראל הן חלק נפרד מסוריה הפנימית. הפעילים הלאומיים-ערבים הקימו את "המועדון הערבי" (א-נאדי אל-ערבי), שהיו לו סניפים בכל רחבי סוריה הגדולה, ואשר ניסה לארגן את האוכלוסייה לתמיכה בעצמאות סוריה המאוחדת.

ביולי 1919 התכנס הקונגרס הסורי הכללי, שהחשיב עצמו כמייצג את כל האוכלוסייה בשטחי סוריה הגדולה. קונגרס זה דרש להקים מדינה מאוחדת בגבולות "בלאד אל-שאם" (הלבנט) ובראשה ימלוך פייסל בן חוסיין. הקונגרס התנגד לעמדת המערב לשלוט ולחלק את האזור וכמו כן התנגד לעמדת התנועה הציונית. עם התקרבותן של מעצמות אירופה להסכמים לגבי חלוקת המזרח התיכון, התכנס הקונגרס בשנית וב-8 במרץ 1920 הכריז על עצמאותה של סוריה הגדולה והמלכתו של פייסל. אולם מדינתו לא החזיקה מעמד, בשל שליטתו על שטח מאוד מצומצם ובשל תלותו בבריטניה שאמנם בתחילה תמכה בהם אך לאחר מכן חזרה בה והתנגדה, יחד עם צרפת, להכרזה.

תחילת המנדט הצרפתי על סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד העלאווי של 1919
סאלח אל-עלי במרד העלאווי של 1919

באפריל 1920, ועידת סן רמו נתנה לצרפת את המנדט על סוריה. הצרפתים כבשו תחילה את אזור החוף של סוריה, ולאחר מכן התקדמו משם לפנים הארץ. סאלח אל-עלי, מנהיג עלאווי, כינס ב-15 בדצמבר 1918 כינס את כל נכבדי העלאווים החשובים בעיר אל-שייח' באדר. אל-עלי הזהיר את הנוכחים שהצרפתים כבר כבשו את אזור החוף וזאת במטרה להפריד את האזור משאר המדינה, ושיכנע אותם להתקומם ולגרש את הצרפתים מסוריה; אל-עלי היה המנהיג של המרד העלאווי נגד צרפת. הוא דאג בראש ובראשונה לעלאווים, בחששו מפני התערבות צרפתית בטריטוריה שלהם; ההתקוממות לא הונעה על ידי התנועה הלאומנית, אך הזדהתה איתה במטרה לקבל אוטונומיה עלאווית מלאה יותר. המרד נמשך שנתיים, בהם התבצעו פעולות תוקפניות משני הצדדים, ונסתיים באוקטובר 1921.

ב-24 ביולי 1920 הצליחו הצרפתים לכבוש את דמשק בקרב מיסלון, בהביסם צבא סורי מאולתר, ופייסל גורש מסוריה. ערבית וצרפתית שימשו עתה כשפות הרשמיות. הגנרל אנרי גורו (Henri Gouraud) נתמנה לנציב העליון של סוריה ולמפקד הכוחות הצרפתיים באזור.

אוכלוסייתה של לבנון הייתה בבירור פרו-צרפתית, אך אוכלוסייתה של סוריה הייתה אנטי-צרפתית עם נטייה פאן-ערבית לאומנית. הסורים נאלצו לקבל את המנדט הצרפתי על סוריה, כאשר המלך פייסל הראשון סולק מסוריה ביולי 1920.

הצרפתים הגיעו לסוריה מצוידים בניסיון אותו צברו בשליטתם באלג'יר, שהתאפיינה בדיכוי כוחני של האוכלוסייה. עם הגיעם לסוריה הם נקטו בשיטת הפרד ומשול, וחיזקו קבוצות מיעוט כדי להחליש את הקבוצה החזקה ביותר בסוריה - המוסלמים הסונים. הם עשו זאת על ידי הפרדת סוריה לשש מדינות: לבנון, מדינת דמשק, מדינת חאלב, המדינה העלאווית, סנג'ק אלכסנדרטה, ומדינת ג'בל א-דרוזהר הדרוזים). כל מדינה קיבלה סמכויות מסוימות, וכך החיבור בין כל חלקי סוריה נחלש.

בול דואר שהונפק במדינה העלאווית, עליו נראה מטוס (מציין דואר אוויר) וכן "עלאווים" בצרפתית ובערבית.

ב-2 בספטמבר 1920 הוקמה "המדינה העלאווית" באזור החוף וכן בהרים בהם היו יישובים עלאווים; הצרפתים הצדיקו את הדבר בטענה של "נחשלות" של תושבי ההרים העלאווים שנגרמה בגלל שהיו מופרדים מסיבה דתית מהשכנים הסונים, והחלוקה הזו כוונה להגן על התושבים העלאווים מכוחות חזקים מהם.

המרד הסורי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הסורי הגדול

ב-1 בינואר 1925 הוקמה מדינת סוריה ממיזוג של מדינת דמשק ומדינת חאלב, כאשר המדינה העלאווית ואזור הלבנון לא נכללים בה.

המרד הסורי הגדול התחיל בקיץ 1925 כמרד דרוזי בהנהגת סולטאן אל-אטרש, והגיע לשיאו בהצלחת הדרוזים לגרש את החיילים הצרפתים ממוצביהם בהר הדרוזים לקראת סוף השנה. בשל מיעוט בחיילים והגעת החורף, החליטו הצרפתים לדחות את דיכוי המרידה לבוא האביב, החלטה שהתפרשה כחולשה. המרד הדרוזי התשפט למקומות אחרים בסוריה, גם למדינת חאלב ומדינת דמשק. המרד נמשך מיולי 1925 ליוני 1927 וייצג רגשות אנטי-צרפתיים ואנטי-אימפריאליסטיים לאחר 5 שנות שלטון צרפתי; בכל אופן, המרד הדרוזי עצמו לא הונע על ידי התנועה לאיחוד סוריה אלא היה פשוט מחאה נגד השלטון הצרפתי.

המדינה העלאווית, שרובה כפרית, לא לקחה חלק משמעותי במרד הסורי הגדול. הצרפתים העדיפו מיעוטים דתיים, כמו הדרוזים והעלאווים, והשתדלו לבודד אותם מהתנועה הלאומנית. צעירים רבים מהכפרים העלאווים הצטרפו לגדודי צבא צרפתיים. גדודים אלו היו גדודים דתיים שהורכבו מאוכלוסיית מיעוט ולעתים קרובות השתתפו בפיזור הפגנות אזרחיות.

ההיסטוריון איתמר רבינוביץ מביא מספר סיבות‏[2] מדוע לא התערבו העלאווים במרד הסורי הגדול:

  1. העלאויים לא שלטו שליטה מליאה במדינה העלאווית. בניגוד לנוצרים ולבדואים שהיו מיעוט בהר הדרוזים, המדינה העלאווית הייתה ביתם של סונים רבים למדי וכן נוצרים, והם היו רוב האוכלוסייה של עיר הבירה לטקיה. הרבה בעלי אדמות סונים היו ממונים על אריסים עלאווים. העובדה שהמיעוט הסוני שהחזיק בפרנסתם של הרוב העלאווי היה מקור לאיבה.
  2. החברה העלאווית הייתה חלוקה. האיכרים העלאווים היו אינדיבדואליסטים והנאמנות שלהם נתבעה לעתים הן על ידי המנהיגים השבטיים והרוחניים שלהם והן על ידי בעלי האדמות כאחד.

איחוד מחדש עם סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכונסה אסיפה מכוננת בשנת 1928 וקבעה שהחלוקה שבוצעה באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה היא בטלה מעיקרה וכי כל השטחים שנותקו אחד מן השני הם יחידה פוליטית אחת בלתי ניתנת לחלוקה. האסיפה פוזרה לאחר מכן על ידי הנציב הצרפתי בסוריה. בתקופה זו רבים חשו כי חזון "סוריה הגדולה" הוא חסר סיכוי ולכן הפסיקו לייחס לו חשיבות. חלקם היה מוכן לוותר, לפחות באופן זמני ופורמלי, על דרישתם המיידית לשליטה בכל תחומי סוריה הגדולה ולהסתפק בעצמאות במדינה הסורית המקוצצת, תוך ויתור גם על שטחי סוריה שסופחו ללבנון ב-1920. בכל אופן, במהלך שנות ה-30 התחזקה המגמה הלאומית הפאן-ערבית, וב-1936 הוכר הגוש הלאומי כגורם המייצג הבלעדי של העם הסורי ונשלח לפריז לדון בהסכם עצמאות. תוך מספר חודשים הצליח הגוש לגבש את חוזה העצמאות הצרפתי-סורי, אם כי בפועל רק ב-1 בינואר 1944 הכריזה סוריה על עצמאותה.

בשנת 1930 הורידו הצרפתים את המדינה העלאווית לדרגת "הממשל של לטקיה" בלחץ הלאומנים הסורים.

ב-3 בדצמבר 1936 (ובפועל ב-1937) המדינה העלוואית אוחדה עם הרפובליקה של סוריה, זאת על פי ההסכם של 1936 בין הגוש הלאומי לצרפת.

אסד והמדינה העלאווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת הטלוויזיה הסעודית אל-ערביה פרסמה ביולי 2013 מחקר לפיו נשיא סוריה בשאר אלאסד מתכנן הקמת מדינה בעלת רוב עלאווי לאורך החוף הסורי, במידה וידו תהא על התחתונה בקרב מול הצבא הסורי החופשי.‏[3]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Khoury, Philip S. "Syria and the French Mandate: The Politics of Arab Nationalism, 1920-1945." Princeton: Princeton University Press, 1987.
  2. ^ איתמר רבינוביץ (אוקטובר 1979), "The Compact Minorities and the Syrian State, 1918-45", ב-Journal of Modern History.
  3. ^ ראו תוכנית המדינה העלאווית החלופית של אסד, אלערביה, חדשות העולם הערבי.