המהפכה האיראנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפגינים בטהראן, 1979

המהפכה האיראנית (השם בפרסית: انقلاب ۱۳۵۷ ایران, בתרגום לעברית: מהפכת 1357 באיראן - בהתאם ללוח השנה המוסלמי, שראשיתו בשנת 622 לספירה) היא מהפכה שהתרחשה בשנת 1979, שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני.

למהפכה היו שני חלקים: בחלקה הראשון גורש פהלווי מהמדינה על ידי קואליציה של אנשי דת מוסלמים, פעילים ליברלים ואנשי שמאל. בחלק השני, המכונה המהפכה האסלאמית, הועלה לשלטון האייתוללה ח'ומייני.

השאה היה בשלטון מאז שנת 1941, אך הפך לגורם מרכזי רק ב1953 באמצעות מהפכה שתוכננה ברובה על ידי גורמים מערביים (אמריקאיים ובריטים). במהלך שנות ה-60 וה-70 סבל שלטונו מהתנגדות מתמשכת מצד אנשי דת, כמו גם מצד עירוניים מבני המעמד הבינוני, שלא נהנו מפירות הפזרנות של השאה, ואשר תמכו בדמוקרטיה חוקתית. שלטון השאה היה ברוטאלי, ונשען על משטרה חשאית מהגדולות והאכזריות בעולם - הסאוואכ. בין היתר נאסרו מאות פעילים פוליטיים ונחקקו חוקי צנזורה נוקשים. בעוד תנאי המחיה של רוב האוכלוסייה היו דלים, הייתה דרישה קלה לרפורמה חוקתית. כמו כן, ידועה תקופתו של השאה כתקופה של חילוניות נוקשה מתוך מגמה לכפות על איראן מאפיינים מערביים ("המהפכה הלבנה"), בדומה לגישתו של מוסטפא כמאל אטאטורק בטורקיה.

בשנת 1978 החלה סדרה של מחאות אלימות, שהוצתה לכאורה בעקבות כתבה בעיתונות הרשמית אשר תקפה את ח'ומייני. לחציו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בנוגע להפרת זכויות האדם מצד המשטר, גרמו לשאה לא להורות על אמצעים אלימים לפיזור ההפגנות. המחאות יצרו גל מחריף של אלימות קשה, עד שב-12 בדצמבר, מילאו יותר משני מיליון איש את רחובות הבירה טהראן. חלק גדול מהמחאות רוכז בכיכר אזאדי בעיר. הצבא החל להתפורר כאשר חיילים סירבו לפתוח באש כנגד מפגינים והחלו לתמוך בהם. נראה כי השאה לא היה מודע לחומרת המצב, בשל הימצאותו בשלביה הסופיים של מחלת הסרטן והעובדה כי הקיף עצמו באומרי הן, שלא העזו לנפץ את אשליותיו. השאה הסכים להציג חוקה מתונה יותר, אך היה אז מאוחר מדי לפשרות. רוב האוכלוסייה הייתה נאמנה לח'ומייני, וזה קרא לסופה המוחלט של המונרכיה. השאה בחר לעזוב את איראן לגלות ב-16 בינואר 1979, ולהותיר את המדינה בידי ממשלה זמנית בראשות שאהפור בח'תיאר.

ח'ומייני שב לאיראן מצרפת ב-1 בפברואר. הוא הוחזר על ידי קבוצת מתנגדי השאה מבעוד מועד, ויצר את הרפובליקה האסלאמית כאשר הוא עומד בראשה כמנהיג הרוחני.

כפועל יוצא של המהפכה השתנו לגמרי יחסי ישראל-איראן - בתקופת השאה היו אלה יחסים חמים וידידותיים תוך שיתוף פעולה מסחרי וצבאי, ולאחר המהפכה הפכו ליחסי עוינות, אם כי בשנותיה הראשונות של המהפכה עדיין נמשכו קשרים בלתי רשמיים מאחורי הקלעים, בעיקר במישור הצבאי, בין היתר במכירת אמצעי לחימה ישראליים לאיראן במהלך מלחמת איראן-עיראק, ובפרשת איראן-קונטראס. בעקבות המהפכה התערער גם מצבה של הקהילה היהודית באיראן .‏[1]

לפני המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פהלווי הוחזר לשלטון ב-1953 לאחר שברח מהמדינה , שלטונו הוחזר באמצעות מבצע AJAX של סוכנות הביון המרכזית (CIA) וה-MI6, בו הופל שלטונו של מוחמד מוסאדק, בשל חשש המעצמות מהתקרבותו לברית המועצות. פהלווי נותר ביחסים טובים עם ארצות הברית, אך במדינה היה מאבק בין הדעות האיסלאמיות המסורתיות לגבי אלכוהול, הימורים ויחסי מין לפני הנישואין - אותם הוא לא הסכים לאסור בחוק. השלטון נודע בשחיתות ובמנהגיו הברוטליים, שהביאו להתנגדות רבה באיראן ולביקורת מצד חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית.

ההתנגדות לשלטון השאה הייתה ברבים ממגזרי החברה, בין השאר מעמד חכמי הדת (העולמא) ומעמד הביניים של מוכרי הבזאר. חשובות במיוחד היו הדמויות הדתיות שצמחו לאופוזיציה חזקה באיראן. מאז מחאות הטבק במאה ה-19, גדלה ההשפעה הפוליטית והדתית של העולמא. התאולוגיה השלטת באיראן חיברה באופן הדוק בין עניינים דתיים לחילוניים, והייתה לה היסטוריה ארוכה של אקטיביזם חברתי, לדוגמה, התנגדות לברוטליות של המשטר ומחויבות למאבק בעוני. אקטיביזם זה לווה בשמרנות רבה כלפי ערכים אסלאמיים. עם צמיחתה של אופוזיציה זו, השאה היכה קשות במתנגדיו. ב-1963, לדוגמה, הוא התקיף תלמידים לתאולוגיה שניסו למנוע את פתיחתה של חנות משקאות.

האייתוללה ח'ומייני היה מנהיג ההתנגדות, וטען שמשטרו של השאה הוא דיקטטורה. לאחר מעצרו של ח'ומייני וגירושו מאיראן ב-1964, גברו המהומות בקרב תומכיו. פהלווי לעתים קרובות הגיב למהומות באלימות, ועצר או הרג מפגינים. לא ידוע כמה נהרגו בתקופה זו; ממשל פהלווי טען כי מדובר ב-86 איש, ואילו גולים איראנים ניפחו את המספרים לעשרות אלפי אנשים.

בין 1963 ל-1967, הכלכלה האיראנית גדלה מאד, בשל עליית ערכו של הנפט וכן בזכות ייצוא הפלדה. אך גם האינפלציה גברה באותו הזמן, והצמיחה הכלכלית לא הצליחה לשפר את מצבם של האיראנים בני המעמד הנמוך והבינוני. במקום זאת, חלק גדול מההון הגיע לשימושם הפרטי של השאה ותומכיו. המנהיגים של משטר השאה, יחד עם אלה שפעלו כמתווכים בינו לבין החברות המערביות, התעשרו מאוד ואף נתנו לכך פומבי בבזבזנותם, וכך הגבירו את חמתם של אלה שלא נהנו מהעושר. הממשל גם החל להוציא כמויות גדולות של כספים על רכישת מערכות נשק מתקדמות, בעיקר מארצות הברית.

כשהוא ניצב בפני התנגדות גוברת מצד המנהיגים הדתיים, שנתמכו בידי מנהיגים עסקיים ב-1975, החל השאה במאמץ חדש לחזק את שלטונו על החברה האיראנית. ניסיון זה כלל הקטנה של תפקיד האסלאם בחיי הממלכה, והדגשה של התרבות הקדם-אסלאמית. ב-1976 בוטל השימוש בלוח המוסלמי המבוסס על מחזור הירח, והוא הוחלף בלוח הפרסי המבוסס על השמש. הייתה גם צנזורה רחבה של פרסומים אסלאמיים ומרקסיסטיים.

הרפורמות של השאה ידועות כ"מהפכה הלבנה", או "מהפכת המלך". הוא גם ביטל את השיטה הפיאודלית (דבר שבין השאר גרם להקטנת הכנסותיהם של אנשי הדת השיעים) והעניק זכות בחירה לנשים (דבר שאנשי הדת התנגדו לו כניסיון "להוציא את הנשים לרחובות").

התנאים באיראן לפני המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזר העני ביותר של האוכולוסייה האיראנית היה גם הדתי ביותר, וזה שהתנגד ביותר למה שראה כאימפריאליזם זר. העניים היו בעיקר כפריים, או חיו בשכונות עוני בערים הגדולות, ובעיקר בבירה טהראן. הם רצו לשוב לסגנון החיים האסלאמי הבסיסי, והתנגדו למאמציו של השאה לכיוון המודרניזם והקידמה, אותם הם ראו כאימפריאליזם, ומשרתים רק את השאה עצמו. בנוסף, רבים חשבו שהעושר שנוצר על ידי תעשיית הנפט מעמיק את הפערים בין העשירים לעניים.

עם החינוך, העיור והחשיפה למודרניות של מעמדות הביניים האיראניות, רבים החלו לראות במשטר חלק מהבעיה, בשל השחיתות והדספוטיזם של משטרו.

בתחילת שנות ה-70, עם עליית מחיר הנפט, גדל הכעס כלפי המשטר והשחיתות שלו. השחיתות הפנימית התבטאה, לדוגמה, בטקסים לציון 2,500 שנה להיווסדה של האימפריה הפרסית. החגיגות באוקטובר 1971, ארכו שלושה ימים, ואף שעל פי הפרסומים הרשמיים עלותם הייתה 40 מיליון דולר, משערים כי הסכום היה קרוב יותר ל-120 מיליון. המסיבה כללה כטון קוויאר, שהוכן בידי 200 שפים שהוטסו מפריז.

הלחץ בשנים אלו לשינוי במדיניות הממשלה נעשה חזק יותר. אפילו המגזרים הפרו-מערביים באיראן התנגדו לסגנון האוטוקרטי של המשטר ולשימוש הרחב במשטרה החשאית (הסאוואכ). רבים ברחו מאיראן לפני המהפכה, ואחרים החלו להתארגן. באותו זמן, תנועה פופוליסטית רחבה יותר החלה להתארגן במסגדים ובהטפה שביקרה את אורח החיים המערבי. ההתנגשות בין האוכלוסייה הצעירה והגדלה, לבין מבנה חברתי שלא איפשר את ההתקדמות של מדינה מודרנית או את היציבות של מדינה מסורתית, יצרה את התנאים למהפכה.

מחאות לפני המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1977, לאחר לחץ בנושא זכויות אדם מהנשיא האמריקני ג'ימי קרטר (שאיים להפסיק את משלוחי הנשק), יותר מ-300 אסירים פוליטיים שוחררו, הצנזורה פחתה, ונעשתה רפורמה במערכת המשפט. שחרור ההגבלות הזה הביא לחיזוק ההתנגדות, ולהפגנה בעד זכויות אזרח נוספות ונגד המשטר. כמו כן, מדיניות רפורמת הקרקעות שיושמה על ידי השאה, שגם היא הייתה פרי של לחץ אמריקאי, הכעיסה מאוד את המולות, ואלה הכריזו על מלחמת קודש כנגד השאה והוסיפו על בעיותיו.

אופוזיציה מוקדמת זו הונהגה בידי מהדי בזרגאן ו"התנועה לחירות איראן" שבראשה עמד. הייתה זו קבוצה ליברלית וחילונית שהייתה מקורבת לתנועתו של מסגדה משנות ה-50. לקבוצה זו הייתה תמיכה משמעותית באיראן ובמערב.

יותר רדיקלי ממנו היה עלי שריעתי, שאיחד בין מרקסיזם לבין השיעה, וכך יצר תנועה מהפכנית ששאבה את השראתה מהמהפכות בקובה ובאלג'יר. הרצח לכאורה של שריעתי בלונדון ב-1977, בו הואשמו סוכני הסאוואכ - המשטרה החשאית, הגביר מאוד את המתח.

העולמא היו חלוקים בדעותיהם - חלקם תמכו בחילונים הליברלים, וחלקם במרקסיסטים. ח'ומייני, שהיה בגלות בעיראק, הוביל סיעה קטנה שתמכה בהפיכה וביצירת מדינה תיאוקרטית. בסוף 1977, בנו של ח'ומייני, מוסטפא, נמצא מת בנסיבות לא ברורות; שוב הואשמו כוחותיו של השאה.

רוב הקבוצות האנטי-ממסדיות פעלו מחוץ לאיראן, בעיקר בלונדון, פריז, עיראק וטורקיה. נאומים מאת מנהיגי הקבוצות האלה הוברחו בקלטות לאיראן, כך שגם האוכלוסייה שאינה יודעת קרוא וכתוב תוכל להאזין להם.

התגברות המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שעד 1978, האופוזיציה לשאה הגיעה בעיקר מהמעמד הבינוני העירוני, מגזר מהאוכלוסייה שהיה חילוני למדי, ושהיה תומך במלוכה חוקתית. היו אלה הקבוצות האסלאמיות שהצליחו לאסוף את המסה הגדולה של האוכלוסייה נגד השאה.

בינואר 1978 פרסמה העיתונות הרשמית סיפור רכילותי נגד ח'ומייני. סטודנטים כועסים ומנהיגים דתיים מחו נגד הטענות בעיר קום. הצבא נשלח לשם, פיזר את ההפגנות והרג מספר סטודנטים.

על פי מנהגי השיעה, ארבעים יום לאחר מותו של אדם עורכים לו אזכרה. במסגדים ברחבי המדינה ערכו אזכרות לסטודנטים ההרוגים. ב-18 בפברואר, קבוצות במספר ערים צעדו לכבוד ההרוגים, וכמחאה על שלטונו של השאה. הפעם, האלימות פרצה בטאבריז, ומעל 100 מהמפגינים נהרגו. מעגל דמים זה חזר על עצמו, וב-29 במרץ החל גל מחאות נוסף במדינה. מלונות פאר, אולמות קולנוע שהציגו "סרטים לא-אתיים" וסמלים אחרים של שלטון השאה נהרסו; שוב התערבו כוחות הביטחון, והרגו אזרחים רבים. ב-10 במאי אירועים אלה חזרו שוב.

ההרס מההפגנות, יחד עם האינפלציה הגואה, פגעו עוד בכלכלה האיראנית. כתוצאה מכך, הכריזה הממשלה בקיץ 1978 על צמצום, שהביא לסגירת מפעלי ציבור רבים ולהורדת שכר. אמצעים אלה יצרו אבטלה רחבה ומחאות נוספות, בעיקר בקרב הפועלים העניים בשכונות העוני בטהראן ובערים נוספות. המעמד העובד החל להצטרף לסטודנטים ולמעמד הבינוני במחאותיו כנגד המשטר.

הפלת השאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר כבר הסתמן חוסר יציבות משמעותי במדינה, כשמהומות ומחאות נעשו לדבר שבשגרה. השאה הנהיג משטר צבאי ואסר על הפגנות כלשהן. ביום שישי ("יום שישי השחור"), 8 בספטמבר, נערכה הפגנה גדולה בטהראן, והמשטר השתמש בכל שברשותו על מנת להפסיק את המחאות - מסוקים, טנקים ונשק אוטומטי הרגו 88 בני אדם (מקורות שונים מדברים על מאות הרוגים וגם על אלפים).

יום שישי השחור הביא לניכור בין השאה לבין רוב שאר העם האיראני, וכן בין השאה לתומכיו בחו"ל. שביתה כללית באוקטובר הביאה להתמוטטות הכלכלה, כאשר רוב התעשיות נסגרו.

המחאות של 1978 הגיעו לשיא בדצמבר, בחודש הקדוש מוחרם, אחד החודשים החשובים ביותר למוסלמים השיעים (ב-10 בחודש מוחרם נרצח נכדו של הנביא מוחמד האימאם השיעי השלישי חוסיין בן עלי בקרב כרבלא). מאות מפגינים נהרגו מדי יום, אך המחאות גברו מיום ליום. ב-12 בדצמבר יצאו מעל שני מיליון איש לרחובות טהראן כדי למחות נגד השאה.

הצבא החל להתפרק, כאשר החיילים סירבו לירות על המפגינים והחלו לתמוך בהם. כמה חיילים הרגו את מפקדיהם ותפסו בסיסים צבאיים.

השאה הסכים לנסח חוקה ולמנות את שאהפור בח'תיאר לראש ממשלה, אך זה כבר היה מאוחר מדי. רוב האוכלוסייה כבר הייתה נאמנה לח'ומייני, וכשזה קרא להפלתה של המלוכה, השאה נאלץ לברוח ב-16 בינואר 1979. ח'ומייני שב לאיראן ב-1 בפברואר 1979, בהזמנתה של המהפכה שכבר הייתה קיימת בשטח.

ח'ומייני תופס את השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח'ומייני נוחת באיראן לאחר 14 שנות גלות

המדינה המוסלמית החדשה הוכרזה ב-11 בפברואר 1979. בתחילה הייתה שמחה גדולה באיראן עם הפלתו של השאה, אך גם חוסר הסכמה רחב לגבי האופי החדש של איראן כמדינה. אם כי ח'ומייני היה הדמות הפוליטית הפופולרית ביותר, היו עשרות קבוצות מהפכניות, וכל אחת עם דעתה שלה. היו סיעות ליברליות, חילוניות, מרקסיסטיות ואנרכיסטיות, וכן מגוון רחב של קבוצות דתיות.

בשנתיים הראשונות התפתחה ממשלה עם שני מרכזי כוח. מהדי בזרגאן נעשה לראש ממשלה, ותנועת החרות פעלה ליצור ממשלה ליברלית חילונית. אנשי הדת, בראשות ח'ומייני יצרו מרכז כוח אחר, המפלגה הרפובליקאית האיסלאמית. שתי הקבוצות ניסו לשתף פעולה, אך המתח גבר ביניהם.

היו אלה אנשי הדת שהצליחו להביא לסדר במדינה, כשהתאים המהפכניים נעשו למועצות מקומיות. קבוצות אלה, שהחל ממאי 1979 נודעו כמשמרות המהפכה, שלטו למעשה ברמה המקומית בכל איראן. הם גם הצליחו להשתלט על בתי הדין ששפטו את אנשיו של השאה ואת הצבא שלו.

ביוני פירסמה תנועת החרות את טיוטת החוקה שלה; היא התייחסה לאיראן כרפובליקה אסלאמית, אך לא נתנה תפקיד רשמי לעולמא או לחוק האיסלאמי. החוקה נשלחה למועצה המחוקקת החדשה, שנשלטה בידי תומכיו של ח'ומייני. המועצה דחתה את החוקה, בהסכימה עם ח'ומייני שעל הממשלה החדשה להיות מבוססת "ב-100% על האסלאם".

נוסחה חוקה חדשה, שיצרה את התפקיד של "מנהיג עליון" עבור ח'ומייני, תפקיד שבאמצעותו הוא יוכל לשלוט בשירותי הצבא והביטחון, ולהטיל וטו על מתמודדים לתפקידים אחרים במדינה. נשיא ייבחר אחת לארבע שנים, אך רק אלו שאושרו על ידי המנהיג העליון (באמצעות מועצת משמרות המהפכה) יוכלו להתמודד. ח'ומייני עצמו נעשה לראש המדינה לכל ימי חייו, כ"מנהיג המהפכה" ולאחר מכן כ"מנהיג רוחני עליון". כאשר חש שאין לו כל סמכויות, ובשל חוסר הסכמתו לכיוון החדש שנוצר, בזרגאן התפטר מראשות הממשלה בנובמבר.

התנגדות למהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי המערב ואיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו חודש היה כעס רב כלפי ארצות הברית, שהמשיכה לתמוך בשאה, והואשמה בפעילות אנטי-מהפכנית. רגשות אנטי-אמריקניים אלה הגיעו לשיא במשבר בני הערובה, שבו הוחזקו 52 שבויים בשגרירות האמריקאית בטהראן ואמריקני נוסף נרצח. הסטודנטים שהיו אחראים למעשה האשימו את ארצות הברית בכך שאיפשרה לשאה להיכנס אליה לצורך טיפולי סרטן, אך המסר העיקרי היה שהם יכולים לנצח גם את ארצות הברית.

התנגדות במשטרים שכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגי עיראק, כווית, ערב הסעודית ומדינות המפרץ גם הם לא אהדו את המהפכה האיראנית, מכיוון שבמדינותיהם היו השיעים מיעוט בעל זכויות פחותות (לבד מעיראק, שם היוו השיעים רוב), והמהפכה הייתה עלולה לגרור מהפכה אף בארצם הם. מנהיגי אותן מדינות ראו את האייתוללה ח'ומייני כקיצוני, בכך שתמך בהפלת המשטר לא רק באיראן אלא גם בארצות השכנות. ב-1980 תקפה עיראק את איראן בניסיון להפסיק את המהפכה בראשיתה. התקפה זו התחילה את מלחמת איראן-עיראק, שתעלה בחייהם של מאות אלפי אנשים. במהלך המלחמה זכתה עיראק לסיוע צרפתי, סובייטי ושל מדינות המפרץ העשירות כמו סעודיה וכווית.

ההתקפה של עיראק עזרה לגבש את האומה האיראנית מאחורי המשטר החדש, והמחלוקות הישנות נעזבו לנוכח האיום החיצוני. באותה שנה עברה החוקה החדשה במשאל עם ברוב גדול. עבור אלה שהתנגדו למשטר, בעיקר קבוצות שמאלניות, המלחמה נעשתה לתירוץ ליחס קשה, כשהמשטר החדש משתמש בעינויים ובמעצרים בלתי חוקיים, בדיוק כמו השאה.

עיראק לבסוף לא הצליחה לנצח את המהפכה, אולם המהפכה האסלאמית לא התפשטה מעבר לגבולותיה של איראן.

גירוש המשטר הקודם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו של המשטר השיעי החדש, עשרות מהמשטרה החשאית ותומכים אחרים של השאה הוצאו להורג (ובמיוחד על ידי סדגה חלח'אלי, מנהיג השריעה). השאה עצמו קיבל מקלט מדיני במצרים תחת אנואר סאדאת. השאה, שכבר היה חולה סרטן, מת בקהיר ב-27 ביוני 1980. בנו רזא כורש עלי פהלווי הומלך תחתיו יומיים לאחר מות אביו על ידי קבוצת תומכיו הגולים.

השפעה פוסט-מהפכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות דמוקרטיה מסוימת במבנה הפוליטי שלאחר המהפכה, הפגיעה בזכויות אדם תחת המשטר התיאוקרטי הגיעו לרמת ברוטליות גבוהה מזו של המשטר הקודם. עינויים, מעצר מתנגדים ורצח של מבקרים חשובים הוא דבר שבשיגרה (מספר האסירים הפוליטיים שנרצחו בשנות ה-80 מוערך ב-15,000 עד 20,000).‏[2] האפליה של נשים נעשתה שכיחה מאז המהפכה, וכך גם האפליה של מיעוטים דתיים, במיוחד בני הדת הבהאית, שהוכרזו ככופרים. יותר מ-200 בהאים הוצאו להורג או נרצחו, מאות אחרים נעצרו, ורבבות איבדו את עבודתם, עסקיהם או את האפשרות לחינוך גבוה. כל המבנים האדמיניסטרטיביים הבהאיים נאסרו בידי הממשלה, ומקומות קדושים ובתי קברות נהרסו או הושחתו.

המהפכה הותירה את איראן מבודדת בזירה הבינלאומית, מנודה מהעולם הקפיטליסטי והקומוניסטי, עם סנקציות מסחר משמעותיות שקיימות עד היום (בידי ארצות הברית).

מצד שני, המהפכה גם איפשרה מהפכה פנימית במערכת הפוליטית, במקום מהפכה בידי כוחות חיצוניים. לדוגמה, ב-1997 נבחר הנשיא הרפורמיסטי מוחמד חתאמי. אמנם, בבחירות 2009 שבהן נבחר בשנית אחמדינז'אד לנשיא רבים טענו שהבחירות זויפו- מה שמרוקן אותן מתוכן.

הרמה הגבוהה יחסית (עבור האזור) של חדירת האינטרנט (נכון ל-2004, היו באיראן קרוב ל-5 מיליון משתמשים באינטרנט) מאפשרת חדירה של רעיונות וארגונים פוליטיים לאיראן.

בעקבות המהפכה התהפכו על פיהם יחסי ישראל איראן - בעוד בתקופת שושלת פהלווי שלפני המהפכה היו יחסי שתי המדינות חמים, הרי שלאחריה הם נהפכו לעוינות מוחלטת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודי מוצא להורג באיראן של חומייני, באתר הארץ, 9.5.1979
  2. ^ פיטר פופאם, סרברניצה של איראן, אינדפנדנט, 7 בפברואר 2013 (באנגלית)