המהפכה החוקתית בברזיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזה פאוליסטית מימי המהפכה החוקתית. בכרזה נכתב: "חלה עליך חובה. הוועץ במצפונך!"

המהפכה החוקתית היא הכינוי שניתן למרד מזוין כנגד שלטון נשיא ברזיל ז'טוליו ורגאס, בשנת 1932. המרידה התמקדה במדינת סאו פאולו, ומטרתה הייתה להחזיר את שלטון האוליגרכיות הישנות של מגדלי הקפה ששלטו באמצעות "פוליטיקת הקפה בחלב", בתקופת "הרפובליקה הישנה" עד לעלייתו של ורגאס, הפופוליסט, בהפיכה צבאית בשנת 1930. המהפכה נכשלה, וורגאס שלט לסירוגין עד לשנת 1954, שלטון אשר יצר בברזיל סדר חברתי חדש, שונה לחלוטין מזה שניסו אנשי סאו פאולו לשמר במרידתם.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוף המאה ה-19 ועד לשנת 1930 הייתה מדינת סאו פאולו נתונה לתיעוש מואץ, ותעשיית הקפה אותה הובילה הייתה מוצר הייצוא העיקרי של ברזיל. המדינה שלטה למעשה בפוליטיקה הברזילאית, ונשיאי ברזיל וושינגטון לואיס וז'וליו פרסטס היו תושבי סאו פאולו. בסאו פאולו היה רוב מוחלט לתושבים ה"לבנים", ולצאצאי ה"בנדיראנטס" (Bandeirantes) החלוצים הלבנים שיישבו את ברזיל. המדינה, ועימה מדינת מינאס ז'ראיס, היו המדינות המובילות מבחינה תעשייתית ונתנו את הטון מבחינה פוליטית. פוליטיקה זו, שהייתה מבוססת על שחיתות ומרמה כונתה "פוליטיקה של קפה בחלב" (שכן סאו פאולו הייתה יצרנית מובילה של קפה, ומינאס ז'ראיס הייתה יצרנית מובילה של חלב), או פוליטיקה של "קולונלים" (Coroneis) כאשר אין הכוונה לדרגה הצבאית כי אם למעמד של בוסים מפלגתיים ששלטו בפוליטיקה הברזילאית.

בשנת 1930 עלה לשלטון בהפיכה צבאית הנשיא ז'טוליו ורגאס, כשמטרתו המוצהרת סיום העליונות של בני סאו פאולו בפוליטיקה הברזילאית. ורגאס השעה את החוקה של 1891, והחל לפעול ליצירת משטר ריכוזי, שהיה אמור להיות שונה מאוד מהקונפדרציה הרופפת והביזורית שהיטיבה עם יצרניות הקפה הגדולות ובראשן מדינת סאו פאולו.

השפל הגדול בשנת 1929 החמיר מאוד את המצב. מחירי הקפה ירדו מאוד, והאוליגרכיה של סאו פאולו הרגישה עצמה מאויימת הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית. המצב הוחמר כאשר מינה ורגאס למושל המדינה את הקולונל ז'ואו אלברטו דה ברוס, אשר נראה לאוליגרכים כ"איש חיצוני, ופלבאי".

פרוץ המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה כנגד משטרו של ורגאס אך החמירה כאשר מונה יליד המדינה, פדרו דה טולידו כמושל המדינה, והחל מיד בקשירת קשר כנגד ורגאס, במטרה המוצהרת להשיב את החוקה שהושעתה.

דה טולידו הצליח לאחד זרמים מנוגדים בפוליטיקה הפאוליסטית - Partido Republicano Paulista)PRP) ו- Partido Democrático)PD) לכלל תנועת מחאה יעילה. בהפגנה ב-23 במאי 1932, במרכז העיר סאו פאולו, פתחה המשטרה באש על מפגינים, וארבעה סטודנטים נהרגו. מותם יצר תנועת מחאה מאוחדת שנקראה בראשי התיבות של שמותיהם MMDC (מרטינס, מיראז'יה, דראוסיו וקמרגו). התנועה שילבה את אנשי אוליגרכית הקפה הישנה, עם גורמים שרצו בהקמתה של דמוקרטיה אמיתית בברזיל.

ב-9 ביולי 1932 פרץ המרד. אנשי סאו פאולו האמינו כי יזכו לתמיכה מן המדינות השכנות, מינאס ז'ראיס, ריו גראנדי דו סול ומאטו גרוסו, ויצליחו להביא להפלת משטרו של ורגאס. בראשם עמדו הנשיא לשעבר ז'וליו פרסטס והמושל הפדרלי פדרו דה טולידו.

כישלון המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפי מתנדבים גויסו על ידי אנשי סאו פאולו, והוקם צבא פאוליסטי, שנפרס לאורך גבולות המדינה, מתוך תקווה לקבל תגבורות ואספקה מן המדינות השכנות.

המנהיגים הצבאיים של המרד ידעו כי הכוחות הפדרלים עליונים לעומתם, וכי אם לא יקבלו סיוע מן המדינות השכנות ייחרץ גורלם. סיוע זה לא הגיע, ובתוך מספר שבועות כותרה העיר סאו פאולו בידי כוחות צבאו של ורגאס. לאחר משא ומתן סוכם כי לראשי המורדים מקרב הצבא תינתן חנינה, וכי האזרחים שעמדו בראש המרד יורשו לצאת לגלות. אנשי סאו פאולו הכריזו על כניעתם ב-3 באוקטובר 1932.

תוצאות המרידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונפליקט עלה בחייהם של 634 מורדים על פי הנתונים הרשמיים. נתונים בלתי רשמיים מדברים על מותם של יותר מאלף איש. ורגאס מעולם לא אישר מתן נתונים על מספר ההרוגים בצד הכוחות הפדרלים. היה זה העימות הצבאי הגדול ביותר בברזיל במאה ה-20.

ורגאס הפיק את לקחי המרד, והחל בתהליך של מתן לגיטימציה חוקתית למשטרו, שהביא לאימוץ חוקה חדשה בשנת 1934.

ילידי סאו פאולו מציינים עד היום את המהפכה כסמל חשוב של מדינתם. היסטוריונים ברזילאים רואים במרידה נסיון אחרון של האוליגרכיות הישנות לשוב ולתפוס בהגה השלטון, יותר מאשר נסיון לתבוע את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]