המהפכה הנאוליתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלים נאוליתיים

המהפכה הנאוליתית (המוכרת גם בשם "המהפכה החקלאית") הוא כינוי לתהליך בתקופת האבן החדשה, בו התקיים מעבר ההדרגתי של בני אדם מחברות נוודיות של ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות. המהפכה הנאוליתית הייתה הראשונה בסדרה של מהפכות חקלאיות בהיסטוריה האנושית. המהפכה כונתה "השינוי החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית", והתרחשה בכמה מוקדים בלתי תלויים ברחבי העולם לפני 12,000 עד 7000 שנה- המהפכה החקלאית הקדומה ביותר החלה באזור טורקיה, איראן, סוריה וארץ ישראל בסביבות 8500-9500 לפנה"ס, אך הגיעה במקומות אחרים כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה רק מאוחר הרבה יותר, בסביבות 3000-4000 לפנה"ס.

המונח "המהפכה הנאוליתית" הוצע בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי הארכאולוג האוסטרלי ויר גורדון צ'ילד, אשר גם טען כי המורכבות החברתית הצומחת הובילה למהפכה שנייה, המהפכה האורבאנית, בה נבנו הערים.

סיבות למהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורם העיקרי למהפכה, לדעת צ'ילד, היה האקלים הגלובלי בסוף עידן הקרח האחרון, עידן הקרח וִירְם. צ'ילד גרס כי האקלים החם והיבש הביא ליעילות מוגברת בעיבוד תבואה, אך גם כפה את ההתיישבות לצד מקורות מים.

איאן הודר, מנהל החפירות באתר צ'טלהויוק, טען כי החברות המיושבות הראשונות, והמהפכה אותה הן ייצגו, קדמו להתפתחות החקלאות. טענתו היא פיתוח דבריו של ז'אק קווין, חופר אתר התרבות הנאטופית במורייבת בצפון סוריה, לפיהם המהפכה הנאוליתית נבעה משינוי מהפכני בפסיכולוגיה האנושית - מהפכת סמלים אשר הולידה אמונות חדשות בנוגע לעולם וטקסים חברתיים הקשורים לצלמיות נשים ואיסוף שיטתי של קרני שור הבר.

ביות בעלי חיים וצמחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן רחיים מהתקופה הנאוליתית לטחינה של גרעינים תוך סיבוב

המהפכה החקלאית כללה ביות מספר קטן של בעלי חיים וצמחים. ביות בעלי החיים אירע בדרך כלל לפני ביות הצמחים והמהפכה התרחשה במקביל במספר אזורים על פני כדור הארץ, כאשר בכל אזור בייתו מינים שונים. המינים העיקריים של בעלי החיים שבויתו בתקופה הנאוליטית הם: התרנגולת, הפרה, החזיר, העז הסוס והחמור. הכלב הוא היוצא דופן מכל בעלי החיים שבויתו כיוון שהכלב שימש בן לווייתו של האדם עוד בתקופה המוקדמת לפני כ 100 אלף שנה לפחות, הכלב שונה גם בכך שלא בוית לצורכי מאכל. מיני הצמחים שבויתו הם החיטה, האורז התירס ותפוח האדמה.

תהליך ביות הצמחים אירע ככל הנראה מבלי משים - לדוגמה, לקטים שעסקו במשך דורות בליקוט גרגרי דגנים נהגו לאסוף את השיבולים הגבוהות ובעלות הגרגרים הגדולים, חלק מן הגרגרים הללו לא נצרכו אלא נזרעו מחדש ובכך חל תהליך סלקציה איטי בו נתפתחו מינים בעלי תכונות מועילות לאדם. ביות בעלי החיים גם הוא אירע באופן הדרגתי וממושך - עדרים של חיות פרא רכזו באזור בעמק סגור, על מנת שניתן יהיה לנצל את העדר לאורך זמן לא ניצודו כל החיות מיד אלא ניצודו באופן מבוקר תוך הימנעות מצייד של נקבות פוריות. במשך הדורות בני אדם החלו לראות את העדר כרכוש בלעדי, הגנו על העדר בפני טורפים וקבוצות בני אדם אחרות וכן הגבילו את תחום נדודיהם על מנת שלא לעזוב את נכסיהם החקלאיים.

ביות בעלי החיים הביא לכך שכל התוצרים כולל תוצרי הלוואי של בעלי החיים נוצלו, כך למשל הגללים של בעלי החיים שימשו כחומר דישון, כדלק ואפילו כחומר בנייה. נוסף על היות בעלי החיים מקור לחלבון זמין לשימוש ומקור למוצרי חלב, יכול היה מקנה לשמש גם לסחר חליפין. ההתמחות בגידול צאן, חייבה לנדוד מפאת הצורך בשדות מרעה. (מחזור נדודים של עדרים).

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הפיכתה של החברה מנוודית-לקטית לחקלאית אירע בתהליך ארוך ואיטי במשך אלפי שנים. החקלאות חייבה לראשונה בהיסטוריה של האדם לחשוב על העתיד הרחוק ולחסוך, הואיל וחקלאי שאינו שומר את חלק מגרגרי החיטה לא יוכל לזרוע בשנה הבאה ולכן יסבול מרעב. הצורך לחסוך יצר לראשונה עודפי יצור. העודפים הללו אפשרו את קיומו של המסחר, את צמיחתם של היישובים הראשונים שחלק מתושביהם לא עסקו ביצור מזון אלא היו סוחרים, חיילים ושליטים.

בזכות הכלכלה החקלאית עלה מספר בני האדם על פני כדור הארץ באופן דרמטי, וחלו התפתחויות טכנולוגיות שכללו את המצאת הגלגל, העגלה והסירה. מצד שני, ההסתמכות על הכלכלה החקלאית הובילה למספר חסרונות לאדם כיחיד: ראשית, ההתבססות על מקור מזון עיקרי אחד גרם לכך שאסון טבע כמו שנת בצורת גרם ליבול נמוך ובעקבותיו מוות ברעב של רבים מבני השבט, זאת לעומת התבססותו של הלקט על עשרות מיני צמחים ובעלי חיים. שנית, ההתבססות על עבודת האדמה חייבה את בני התקופה להילחם על אזור מגוריהם. אם בחברה לקטית נתגלה סכסוך טריטוריאלי, יש לשבט המובס היכולת לסגת וללקט באזור אחר. לעומת זאת, חברה המבוססת על חקלאות אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על נחלותיה כיוון שאבדן השדות, הממגורות והעדרים - משמעותו כליה ברעב לכל בני השבט. לפיכך, לא היה מנוס לבני התקופה אלא להגן בכוח הזרוע (ומאוחר יותר הנשק) על נחלתם. עדות לאלימות התקופתית נמצאת באחוז הגבוה מן השלדים הנאוליטיים, בהם אובחנו סימני אלימות קשים. אחוז זה גבוה מהאחוז שמאפיין שלדים מתקופות קדומות יותר.

אחד השינויים המשמעותיים הנוספים לחברת "החקלאים החדשים" היה אופי התזונה (הדיאטה). חברת הלקטים-ציידים ניזונה מכמויות גדולות של חלבון מן החי, בעוד החקלאים שההזדמנויות והמוטיבציה שלהם לצייד הייתה נמוכה יחסית - מרבית מזונם הגיעה מהצמחים המתורבתים שגידלו. אין עדיין הסכמה לגבי היתרונות והחסרונות של השינוי בהרגלי התזונה, וההשפעה הכללית שלהם על תחילת ההתפתחות החברתית.

החיים באתר מסוים אפשרו הצטברות של רכוש אישי וקשר לנחלות. ממצב זה, בני האדם הפרהיסטוריים יכלו לאגור מזון עבור תקופות קשות ולסחור בעודפים לא נחוצים. החקלאות העניקה לבני האדם שליטה מוגברת על אספקת המזון שלהם, אך דרשה ישיבת קבע ועודדה התפתחות של קבוצות אנושיות רחבות יותר. לאור הבטחת המזון ופיתוח הסחר יכלו האוכלוסיות לצמוח, להתגוון ולהתחלק ליצרני מזון ובעלי מלאכה. מורכבות חברתית זאת דרשה צורה כלשהי של ארגון, דוגמת משטר ודת, כדי לתפקד ביעילות. מגמת הגידול בביקוש לכוח אדם וגידול האוכלוסייה, המשיכה לתקופת הברונזה, ובסופו של דבר נבנו עיירות, ומאוחר יותר ערים ומדינות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]