המודל האפירמטיבי

המודל האפירמטיבי (באנגלית: the affirmation model of disability) הוא מודל המתייחס למוגבלות כתופעה חברתית, מתוך התחום של לימודי מוגבלות.

מבוא

המודל האפירמטיבי התפתח בניגוד למודל הרפואי של נכות ולקות. החוויות והכתבים של בני אדם עם מוגבלויות מראים כי מוגבלות לא רק שאינה טרגדיה, אלא שיכולות להיות לה גם צדדים חיוביים, מיטיבים ומעצימים. אם לדוגמה, לאדם שעבר תאונה יש מספיק משאבים והוא יכול להרשות לעצמו לוותר על עבודה, עיסוק בתחביבים ותחומי עניין עשוי להעשיר את חייו. באופן דומה, אנשים עם מוגבלויות מגלים לעיתים כי הם יכולים להימנע מדיכוי מעמדי, התעללות או הזנחה שמקורה במוגבלות שלהם.

דרך נוספת שבה מוגבלות או לקות עשויה להיתפס כמועילה עבור אנשים עם מוגבלויות היא שישנה פחות ציפייה שאנשים אלה יפעלו לפי הדרישות והנורמות החברתיות, מאחר שיותר קשה להם למלא אחריהן.

הצורך באישור לזהות חיובית עבור אנשים עם מוגבלויות, הוא הכרחי מבחינה קולקטיבית כמו שהוא הכרחי מבחינה אינדיבדואלית. הצמיחה בארגונים של אנשים עם מוגבלויות היא ביטוי לא רק לכוחו של מאבק מגובש נגד דיכוי ואפליה, אלא גם לזהות קבוצתית חיובית.

התפתחות המודל האפירמטיבי

המודל התפתח במספר דרכים:

1. התפתחותו של המודל החברתי של מוגבלויות הגדיר מחדש את המושג "מוגבלות" במונחים של המחסומים שנוצרים על ידי חברה מונעת ולא תומכת, ולא במונחים של טרגדיה אישית. בעזרת הזהות הקבוצתית, השיח שינה את המוקד לחוויות המשותפות ולנתק מחסומים. המושג "טרגדיה אישית" הוגדר מחדש כתסכול וזעם על הדחייה לשוליים ועל האפליה.
2. עבור אנשים מסוימים עם מוגבלויות, עצם השייכות לקבוצה שנמצאת במסע לעבר יצירת זהות קבוצתית היא יתרון. יש ריגוש בלהיות חלק מתנועה חברתית שחותרת ליצירת שינוי מוחשי.
3. תסכול וזעם מובעים בצורה קולקטיבית. הם מובעים באמצעות אומנות של אנשים עם מוגבלויות ולא כבעיות אישיות שיש לפתור באמצעות ייעוץ. שורשיה של אומנות של אנשים עם מוגבלויות נעוצים במתן אופי פוליטי לסוגיות של מוגבלויות. בין היתר באמצעות שירה, כתיבה ודרמה, אנשים עם מוגבלויות חגגו את השוני ודחו את האידאולוגיה של הנורמות והנורמליות, לפיה אנשים עם מוגבלויות הם לא נורמליים. הם יצרו תמונה של כוח וגאווה, ההפך מתלות וחוסר אונים.
4. עצם בידודה של קבוצה של אנשים עם מוגבלויות מהחברה הבריאה, אך הקפיטליסטית, המגבילה והמנוכרת, מעניקה לאותה קבוצה יתרונות מסוימים. דרך חשיבה זו מצביעה על כך שקבוצה של אנשים עם מוגבלויות נהנית לנצל את אותם היתרונות שמתאפשרים להם מעצם היותם "שונים", אבל עם זאת, הם אינם צריכים להידחק החוצה והם ראויים להיות שייכים במידה וירצו בכך.
5. שיקום בעלי מוגבלויות לתוך הזרם המרכזי היווה אבן יסוד בבנייתה של חברה מתוקנת יותר, שמקנה מקומות עבודה משופרים, עם דגש על סביבה פיזית יותר, וערכים גבוהים יותר, אשר מציגים את השוני באור חיובי.

לעבר המודל האפירמטיבי של מוגבלויות

המודל האפירמטיבי מונע על ידי אנשים עם מוגבלויות, אשר דוחים את המודל הרפואי, שמהווה התעלמות מהניסיון והחוויה האישית של אותם אנשים, דבר אשר יותר אינטרפרטציה מעוותת ביחס לאותם אנשים עם מוגבלויות. בנוסף, מודל זה מתבסס על המודל החברתי אשר מכיל בתוכו הגדרה מחודשת למוגבלות. המודל מסמל את הדחייה של ההנחות הקשורות לטרגדיה, לצד דחייתן של הנחות אשר קשורות לתלות וחריגות. בעוד שהמודל החברתי נוצר מתוך החוויות של אנשים עם מוגבלויות, בחברה שאינה תומכת ומונעת, המודל האפירמטיבי נולד מתוך חוויותיהם של אנשים עם מוגבלויות כאינדיבידואלים ברי תוקף, שקובעים בעצמם את סגנון חייהם, תרבותם וזהותם. אימוץ המודל האפירמטיבי מצביע על זהות חיובית, לא רק כאדם עם מוגבלות, אלא כאדם עם חולשה. בעת הכרזה על זהות חיובית כאדם עם חולשה, אנשים עם מוגבלויות דוחים בצורה אקטיבית את הערך השולט של נורמליות. השינויים עבור אינדיבידואלים אינם רק בשינוי התודעתי של הגדרת המושג "נכות", אלא מתן תוקף וערך לחיים כאדם עם מוגבלות.

התפתחותו של המודל האפירמטיבי מובילה את המאבק ישירות לזירת ההתערבות הרפואית. מוגבלויות מסוימות, כגון סוכרת, אפילפסיה ואחרות, שמעורב בהן כאב, יכולות להגיב להתערבות רפואית. המודל האפירמטיבי מציין בעלות על הפגמים, או במובן הרחב יותר, על הגוף. השליטה על התערבות היא בעלת חשיבות עליונה. זהו האישור שאנשים עם מוגבלויות נותנים על כך שהם בעלי הזכות לשלוט על מה שנעשה לגופם. זה כולל את הזכות לדעת את הבסיס לקבלת החלטות רפואיות, השפעה על נטילת תרופות, ההשלכות של אי נטילת תרופות והחלופות האפשרויות.

המודל אינו עוסק ב"כאב הלקות", ההפך, הוא עוסק בחוויות החיוביות ובזהות של אנשים עם מוגבלויות שמתגבשת מתוך הלקות והמוגבלות. המודל מסייע בכך על ידי פיתוח התנועה לאומנות לאנשים עם מוגבלויות, שבה הם מחזקים בצורה קולקטיבית את הזהות החיובית שלהם בעזרת אומנות ויזואלית, קברט, מוזיקה ושירה.

המודל האפירמטיבי מרחיב את המודל החברתי, על ידי כך שאנשים עם מוגבלויות יכולים לדמות בנפשם שוויון זכויות מלא והשתתפות אזרחית. אנשים עם מוגבלויות מקווים לא רק לחברה שבה אין מחסומים מבניים, סביבתיים או עמדתיים, אלא לחברה שבה מעריכים ומקבלים את השונה ללא הבדל גזע, נטיות מיניות, מגדר, גיל או לקות.

לקריאה נוספת

• Swain, J., French, S. (2000). Towards an Affirmation Model of Disability. Disability & Society, 15(4), 569-582.