המודל הרפואי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המודל הרפואי הוא סדרת פרוצדורות על פיה כל הרופאים עוברים את הכשרתם. המודל נוסח לראשונה על ידי הפסיכיאטר רונאלד לאינג, בספרו "הפוליטיקה של המשפחה" (1971).

על פי המודל, בעת קבלת מטופל במרפאתו, הרופא מברר מהי תלונת המטופל, חוקר את תולדות החולה, בודק בעברו הרחוק יותר את ההיסטוריה הרפואית, עורך בדיקות פיזיות ובדיקות נוספות בהתאם לצורך, קובע אבחנה רפואית, מציע אפשרויות טיפול ומטפל בהתאם, ולבסוף נותן פרוגנוזה עם או ללא המלצה לטיפול בהמשך.

על פי הסוציולוג ארווינג גופמן, המודל הרפואי משקף גישה כלפי פתולוגיה שמטרתה למצוא טיפול רפואי לתסמינים ולתסמונות שאובחנו, ושמתייחסת אל הגוף האנושי כאל מכונה מורכבת.

המודל הרפואי מהווה גם אחת הגישות המרכזיות להבנת הפרעות נפשיות. על פי המודל, הפרעה נפשית נחשבת למחלה רפואית, שתסמיניה הם התנהגותיים במקום פיזיולוגיים, ולפיכך גם הטיפול בה הוא על פי פרוצדורות רפואיות. ההפרעה הנפשית מבטאת פגיעה במערכת העצבים המרכזית, מערכת העצבים האוטונומית או המערכת האנדוקרינית, היא עשויה להיות תורשתית ונגרמת בשל לקות גנטית, מבנית, ביוכימית וכו'. בניגוד למודלים אחרים להבנת פסיכופתולוגיה, המודל הרפואי לא מתייחס לגורמים פסיכולוגיים ולסביבתו החברתית של האדם כגורמים רלוונטיים בהפרעת הנפש. בהמשך התפתח מהמודל הרפואי מודל רחב יותר, המודל הביו-פסיכולוגי, שנותן מקום גם לגורמים נוספים.

המודל הרפואי למוגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודל הרפואי מתייחס ללקות כאל מגבלה גופנית השייכת לאדם. ההתייחסות לאנשים אלו היא כאל "פגומים",המוגבלות היא פנימית, שייכת להם, לכן הם המקור לבעיה ויש "לתקן אותם". כבר בתקופת התנ"ך ההתייחסות לאדם הייתה בהתאם למחלתו ולאבחנה הרפואית שניתנה לו. ההנחה הייתה שאנשים עם אותה מחלה הם בעלי צרכים זהים ולפיכך זקוקים לאותו טיפול. התפיסה הרפואית המסורתית התייחסה לאדם כאל אינדיבידואל הדורש התייחסות ספציפית הקשורה בסימפטומים בלבד. האדם המוגבל נתפס כסובל מטרגדיה אישית ונחשב לאבנורמלי. תוצאות ההתערבות נשפטו לפי הדיאגנוזה בלבד. תוויות רפואיות מתייחסות למצבים שונים אך ללא אבחנה והערכה שונה לכל מטופל באשר להיסטוריה הרפואית של האדם ומשפחתו, התפקוד הפרה-מורבידי, גיל האדם וכדומה.

מוגבלות על פי המודל הרפואי הינה לקות רפואית. לפי מודל זה נכות מוגדרת כמצב לא תקין, היוצא דופן מתוך החברה הבריאה, ומתמקדת במצב הביולוגי או הפיזי שעמו הפרט נדרש להתמודד. ההתמקדות היא בלקות ובמגבלות הפונקציונליות של בעלי המוגבלות לעומת יתר החברה. הביקורת על המודל טוענת כי המודל הרפואי מתייחס למצבים ולא לאנשים. האדם נחשב לפסיבי, למי שאינו יכול להשפיע על מצבו, כמי שמצריך תיקון והרופא הוא היחיד שיכול לתקן ולספק מזור.

למרות הביקורת, ניתן למצוא יתרונות במודל הרפואי. המודל מאפשר סיווג המקטלג את המחלות, קובע קשרים הירארכיים ויחסים בין מחלות. שפת הסיווג מאפשרת שיח בינלאומי אחיד ומשותף לחוקרים ולמטפלים בשטח, תוך ניסיון להסביר את התופעות הקליניות בהן הם נתקלים בעבודתם. בתגובה לראייתו הצרה של המודל הרפואי, פותח בשנת 1983 המודל החברתי למוגבלות, אשר סיפק ראיה רחבה וחברתית למוגבלותו של האדם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה (1998), "פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים", פרק 3, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
  • Avalos, H., Melcher S.J., Schipper, J.(2007). This Abled Body: Rethinking Disabilities in Biblical Studies
  • Leplege, A., Gzil, F. Cammell, M. A, Lefeve C., Pachoud, B., & Ville, I. (207). Disability and Rehabilitation. Person-centredness: Conceptual and historical perspectives. 29(20 – 21): 1555 – 1565.
  • * Oliver, M. (2004). The social model in action: if I had a hammer. In: Barnes, C. & Mercer, G. (eds.). Implementing the social model of disability: Theory and research.(pp. 18-31). Leeds: The Disability Press
P medicine.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא רפואה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.