המוות בשפה העברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בשפה העברית (ובשפות אחרות) זכה המוות למגוון רחב של ביטויים העוסקים בו, בהקשרים אחדים:

  • ציון מותו של אדם
  • תוספת לאחר שמו של נפטר, בעת אזכור שם זה
  • ביטויים המציינים בית קברות.

ציון מותו של אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך ישנם ביטויים נוספים, שקשורות גם לדרך בה נגרם המוות, ושנוצרו כתחליפים מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז:

  • נהרג - מיוחס בדרך כלל למוות פתאומי, לא צפוי.
  • נרצח - כאשר המוות נגרם מתוך כוונה תחילה על ידי אדם אחר.
  • נפל - מיוחס לחייל שמת בשדה הקרב, או בעת עמידה על המשמר.
  • נפטר: קיצור של הביטוי "נפטר מן העולם" המופיע בתלמוד הבבלי, למשל במסכת כתובות, דף ק"ד, עמוד א': "דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא", ובמסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב': "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". יש המפרשים את הביטוי כפטירתו של האדם מעול מצוות, ולפיכך משתמשים בו לגבי יהודים בלבד, אף על פי שאין לכך ראיה מן המקורות‏‏[1].
  • הלך לבית עולמו, הלך לעולמו: על-פי מגילת קהלת, פרק י"ב, פסוק ה': "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים". משמעות הביטוי "בית עולם" הוא "בית נצחי", והכוונה היא לקברו של האדם. הקיצור "הלך לעולמו" נוצר כשיבוש של הביטוי מספר קהלת, אם כי כיום הוא נפוץ יותר.
  • נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו: ביטויים המופיעים פעמים רבות בתנ"ך (למשל: ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ח'; ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ל"ג; ספר שופטים, פרק ב', פסוק י'; ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק כ"א ומקומות נוספים). מקור הביטוי הוא במנהגי הקבורה בתקופת בית ראשון. למשפחות ממעמד גבוה הייתה מערת קבורה. את המת היו מכניסים לתוך המערה ומחכים עד שכל הבשר יעלם. כאשר היו צריכים לקבור במערת הקבורה מת נוסף, היו אוספים את עצמות המת הקודם למאספה יחד עם עצמות בני משפחתו הקודמים וחוזר חלילה. ומכאן הביטוי נאסף אל אבותיו. מערות קבורה שבהן היה נוהג זה בשימוש ניתן לראות עד היום באזור כתף הינום בירושלים.
  • נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו: יש בביטוי זה הד לתפיסה הדואליסטית (ראו לעיל), שעל-פיה המוות הוא הפרדת הנשמה (הנפש) מן הגוף.
  • הלך בדרך כל הארץ - המקור בדברי יהושע בן נון: ״אנוכי הולך היום בדרך כל הארץ״ (ספר יהושע, פרק כ"ג, פסוק י"ד) ובדברי דוד המלך: "אנכי הולך בדרך כל הארץ" (ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ב').
  • הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר: וריאציות של "הלך בדרך כל הארץ".
  • הוציא את ימיו: בביטוי זה יש הד לאמונה כי ימיו של האדם קצובים מלידתו, וכי המוות מתרחש כשמספר הימים הקצוב כלה.
  • שבק חיים לכל חי: השאיר את החיים (החיוּת) לכל היצורים החיים (בני האדם, החיות) האחרים, מלבדו. בלשון עקיפה - אין לו כבר חיים.
  • הסתלק מן העולם - מיוחס בדרך כלל לצדיקים
  • החזיר נשמתו לבורא, החזיר נשמתו לבוראו, החזיר נשמתו לבורא עולם
  • נתבקש לישיבה של מעלה או נקרא לישיבה של מעלה - ביטוי לאמונה כי נשמתו של אדם צדיק זוכה לשבת עם האל ומלאכי השרת שלו.
  • איננו - בעקבות הנאמר על חנוך "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים". מקובל בעיקר במודעות אבל.
  • נצחו אראלים את המצוקים - בעקבות הסיפור התלמודי (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ד, עמוד א') על פטירתו של רבי יהודה הנשיא.
  • מת מיתת נשיקה - מוות טבעי וללא ייסורים. בעקבות הנאמר בתלמוד בבלי על "שישה שלא שלט בהן מלאך המות: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים.[2]

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר מאיר שלו נדרש לסוגית המוות בשפה העברית ברומן פונטנלה:

Cquote2.svg

שדה מלים גדול ורחב-ידיים יש למוות בשפה העברית: נקטף, כלה, נגדע, נפל, נפח את נשמתו, שבק חיים, שכב עם אבותיו, נקצר, נתבקש לישיבה של מעלה, כבה נרו, החזיר נשמתו, מלאו ימיו, נספה, לקח אותו אלוהים, ניצחו אראלים את המצוקים, נלקח, נכרת, הלך, נקפד, התפגר, עלה השמיימה, שב לעפרו, שירת חייו באמצע נפסקה, פרחה נשמתו ועוד...

Cquote3.svg

שלל ביטויים לציון מותו של אדם מופיע בדיאלוג שבספר שנים-עשר הכיסאות (איליה אילף ויבגני פטרוב, שנים-עשר הכיסאות, 1938):

- מתה קלבדיה איוונובנה, - הודיע המזמין.

- טוב, זכרונה לברכה, - הסכים בזנצ'וק [הקברן]. - עברה אם כך מהעולם, הסבתא... הסבתות הן תמיד עוברות מהעולם... או שמחזירות את נשמתן לבורא, זה כבר תלוי איזו סבתא. שלך, למשל, קטנה ובעלת גוף, ולכן עברה מהעולם. ולדוגמה מי שגדולה יותר וגם רזה יותר, נחשב שהיא מחזירה את נשמתה לבורא...

- מה זאת אומרת נחשב? אצל מי נחשב?

- אצלנו נחשב. אצל בעלי המקצוע. אתה למשל גבר הדור פנים ובעל קומה, גם אם רזה. אתה נחשב, אם חלילה תמות, שנקראת למעלה. ואם זה סוחר, מגילדת הסוחרים לשעבר, הוא, אם כך, שבק חיים לכל חי. ואם זה מישהו מדרגה נמוכה יותר, שרת לדוגמה, או מישהו מהאיכרים, אז עליו אומרים: נלקח או פשט את רגליו. אבל כשמתים הכי חזקים, סדרני הרכבת או מישהו מההנהלה, אז נחשב שעלו מעלה בסערה. וככה אומרים עליהם: "והמנהל שלנו, שמעת, עלה בסערה".

– תרגם מוטי לבון, ספרות יפה, 2003

ובתרגום שני:

"קלבדיה איבנובה מתה", הודיע הלקוח.

"נו, מנוחתה עדן", הסכים בזנצ'וק. "אם כן, הזקנה נאספה אל עמיה... הזקנות תמיד נאספות אל עמיהן... או מחזירות את נשמתן לבורא, זה כבר תלוי איזו זקנה. שלך, למשל, קטנה ובעלת גוף, זאת אומרת נאספה אל עמיה. ולמשל, אחת שהיא יותר גבוהה ויותר רזה, על אחת כזו אומרים שהיא החזירה את נשמתה לבורא..."

"מה פירוש אומרים? מי אומר?"

"אנחנו אומרים, המומחים. הנה אתה למשל, גבר בעל חזות מרשימה וקומה נעלה, אם כי רזה. אתה, אם תמות, חס וחלילה, אז יאמרו שירדת דומה. ואחד שעסק במסחר, היה חבר בגילדת הסוחרים לשעבר, עליו יאמרו שציווה לנו את החיים. ואם זה מישהו מהדרגים הנמוכים יותר, חצרן, למשל, או איכר, עליו אומרים התפגר או שבק חיים. אבל רמי המעלה ביותר, כשהם מתים - כרטיסנים ברכבת או מישהו מהממונים - אז עליהם אומרים ארז כי ימוט. כך בדיוק אומרים עליהם: 'ועל הממונה שלנו, שמעת, ארז כי ימוט'".

– תרגמה דינה מרקון, כרמל, תשס"ז

סלנג לציון מותו של אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בסלנג נכללים ביטויים רבים לציון מותו של אדם. ביטויים אלה משקפים הומור שחור, שהוא דרך מקובלת להקהות את הרגשות השליליים כלפי המוות, לא פחות מלשון נקייה וביטויים עקיפים.

  • הלך להביא (מיושן‏‏[3])
  • מריח את הפרחים מלמטה
  • נמצא ארבע אמות באדמה
  • החזיר ציוד (נאמר על חייל שנהרג, מפני שהוא מחזיר לצבא את הציוד שקיבל ממנו)
  • הצטרף למועדון השיש.

על אדם שנוא שמת יש האומרים "התפגר" (המשמש בדרך כלל למות בעלי חיים).

תוספת לאחר שמו של נפטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל להוסיף לשמו של אדם שמת את הביטוי "זכרונו לברכה"[4] או "זכרו לברכה", ובראשי תיבות - ז"ל. מקור הביטוי בהנחיית התלמוד [5] לומר על אנשים מסוימים את הביטוי "זכר צדיק לברכה" (בראשי תיבות - זצ"ל) או "תהי נשמתו צרורה בצרור החיים" (תנצב"ה), ועל אחרים "שם רשעים ירקב" (שר"י). ביטויים אלו נטל התלמוד מפסוק בספר משלי, פרק י', פסוק ז': "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". בעוד לשמותיהם של אנשים אהובים מוסיפים את הביטוי "זכרו לברכה", לשמותיהם של אנשים שנואים שמתו נהוג להוסיף את הביטוי "יימח שמו" (ימ"ש) או "יימח שמו וזכרו".

כיום מקובל להוסיף לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו את ראשי התיבות זצ"ל. השימוש בביטוי "שם רשעים ירקב" (או שר"י), נדיר מאוד, ונעשה רק כאשר מדובר ברשע גמור, או במי ששנוא במיוחד על המשתמש בביטוי. במשך הזמן נוצרו גרסאות נוספות של הביטויים לעיל, למשל: "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקללה"ה). ביטוי נוסף המוצמד לשמותיהם של רבנים גדולים שנפטרו הוא "זכותו יגן עלינו אמן" (זיע"א) [6]. ביטוי זה נובע מהאמונה שצדיק שעובר לעולם הבא יכול לשמש כמליץ-יושר בפני האל לבני קהילתו שנותרו מאחור. ראשי תיבות נוספים מסוג זה הם נבג"מ (נשמתו בגנזי מרומים) ונלב"ע (נפטר לבית עולמו) ‏‏[7].

ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "המנוח", "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". אם המנוח המדובר נרצח בשל היותו יהודי, נהוג לומר "השם ייקום דמו" (הי"ד). כאשר מאזכרים ברצף שמות של מספר אנשים, שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" או "תבדל"א", לציון "ייבדל/תיבדל לחיים ארוכים, אמן".

ביטויים המציינים בית קברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה העברית עשירה גם בביטויים לציון בית קברות. פרט לביטוי "בית קברות", מקובל הביטוי "בית החיים" לציון בתי קברות של יהודים, ביטוי שיש בו גם אמירה באשר לתחיית המתים וגם היפוך המשמעות השלילית של בית הקברות. כמו כן מקובל הביטוי "בית עלמין" (מלשון עולם), "בית עולם", ו"בית מועד לכל חי" ביטוי המופיע בשירו של אברהם אבן עזרא "צמאה נפשי לאלוהים", בשורה -

נְסוֹגִים אִם אָבוּ / (וּ)מִדַּרְכָּם שָׁבוּ
טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ / בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי

על מי שנקבר נהוג לומר "הובא למנוחת עולמים" או "הובא למנוחות". מקור הביטוי בתלמוד, במסכת מועד קטן (כה ב), שבה נאמר: "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏רן הכהן, יהודי נפטר, גוי מת, באתר הארץ, תרבות וספרות, 17.10.08‏
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ז, עמוד א'
  3. ^ ‏דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, מילון עולמי לעברית מדוברת, הוצאת א. לוין-אפשטין, תשל"ב, 1972‏
  4. ^ מקור הביטוי במסכת קידושין לא ע"ב.
  5. ^ במשנה (יומא פרק ג' משניות ט-יא): "ועשאן בן גמלא... על הראשונים נאמר 'זכר צדיק לברכה' ועל אלו נאמר 'ושם רשעים ירקב'" ובתלמוד הבבלי (תענית כ"ח ע"א): "...ועל כיוצא בהם הוא אומר 'זכר צדיק לברכה' ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר 'ושם רשעים ירקב'".
  6. ^ "זכותו יגן עלינו" - בעברית של ימי הביניים, מילים במשקל X-וּת נתפסו כבעלות מין דקדוקי זכרי.
  7. ^ ראשי תיבות ויקיגניה