המועצה לביטחון לאומי (טורקיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
טורקיה
סמל טורקיה
המועצה לביטחון לאומי

המועצה לביטחון לאומי של טורקיה (טורקית Millî Güvenlik Kurulu, MGK) היא גוף סטטוטורי אשר קם בטורקיה מכוחו של סעיף 111 לחוקת טורקיה מ-1961 ואשר קיומו אושר בסעיף 118 לחוקת המדינה מ-1982. תפקידה של המועצה הוא לנסח את מדיניות הביטחון של המדינה ולייעץ לראשיה בעניין.

מבנה ותפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בראש המועצה עומד נשיא טורקיה, וחברים בה המשנה לראש הממשלה ושרי המשפטים, הביטחון, הפנים והחוץ, ראש המטות המשולבים של טורקיה וכן ארבעת ראשי הזרועות הצבאיות העיקריות - יבשה, ים, אוויר והז'נדרמריה (הדומה במידת מה למשמר הגבול בישראל). בהיעדרו של הנשיא עומד ראש הממשלה בראש המועצה.
  • המועצה רשאית להזמין שרים נוספים או כל גורם אחר לדיוניה בהתאם לשיקול דעתה.
  • על המועצה להעביר לממשלה את דעתה בעניינים הנוגעים לביטחון המדינה, והממשלה תעריך את החלטותיה של המועצה בכל הקשור לשמירת עצמאותה ושלמותה ושלומה של המדינה והחברה הטורקית.
  • נשיא המדינה יקבע את סדר יומה של המועצה תוך התחשבות בהצעותיהם של ראש הממשלה וראש המטות המשולבים של טורקיה.

תולדות המועצה ותפקידה בחיי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית כוחה של המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהפיכה הצבאית הראשונה בטורקיה ב-1960 נטל הצבא לידיו את החירות להתערב בשלטון, ומקובל שהקמת המועצה מכוח החוקה ביסס בחוק הכתוב את תפקידו של הצבא להבא כמגן הדמוקרטיה הטורקית ואופיה של המדינה. צבא טורקיה ראה עצמו מאז הקמת הרפובליקה הטורקית ב-1923 כמופקד על הגנתם של עקרונות הכמליזם ויישם את תפקידו ברוח זו בחמש הזדמנויות שונות - ב-1960, 1971, 1980, 1997 ו-2007 - עת תפס את השלטון או איים לעשות כן והביא בכך להתפטרות הממשלה ולעריכת בחירות כלליות. מעמדה של המועצה התחזק בחוקת טורקיה הרביעית מ-1982 עת נקבע כי המלצותיה והחלטותיה אינן בגדר חוות דעת גרידא, וכי על הממשלה לקחתן לתשומת לבה. זאת ועוד, חוקת 1982 החליפה את הנוסח הכללי של החוקה שקדמה לה וקבעה מפורשות כי רוב חברי המועצה יהיו אנשי צבא.

צמצום סמכויות המועצה בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא בטורקיה משמש גורם חשוב בשמירת אופיה החילוני של המדינה וביישום נורמות מערביות. למרות שבשתי ההפיכות הצבאיות הממשיות שהתחוללו בטורקיה ב-1960 וב-1980 השיב הצבא את השלטון לידי האזרחים לאחר זמן קצר, ולמרות עמדותיו הפרו-מערביות של הצבא, נתפס מצב זה במערב כמנוגד לדמוקרטיה וכאחד המכשולים הניצבים בפני טורקיה בדרך להצטרפותה אל האיחוד האירופי. בשל כך נעשו בטורקיה בשנים האחרונות מספר שינויים חקיקיתיים אשר מטרתם להתאים את המצב החוקתי לדרישותיו של האיחוד האירופי בכל הקשור לחיזוק שליטתה של המערכת האזרחית בצבאית. שינויים אלה התמקדו בתפקידה של המועצה לביטחון לאומי וב-23 ביולי 2003 תוקנה החוקה ונקבע כי המועצה היא בבסיסה גוף מייעץ. עוד נקבע כי רוב חבריה, 6 מתוך 11, יהיו מהדרג האזרחי וייצוגה בקרב מספר גופים מפקחים בעלי סמכויות צנזורה הוגבל. אף ששינוים אלה תוארו כמהפכה שקטה‏[1], הביעה הנציבות האירופית את דעתה ב-2004 כי הכוחות המזוינים בטורקיה ממשיכים להפעיל את השפעתם בערוצים בלתי רשמיים‏[2]. שנה לאחר מכן שבה הנציבות האירופית על עמדה זו בקובעה כי הכוחות המזוינים במדינה עדיין אוחזים בהשפעה רבה (על המערכת האזרחית) בדרך של פרסום הצהרות רשמיות בעניינים הנוגעים להתפתחויות פוליטיות ומדיניות הממשלה‏[3].

המשבר הפוליטי ב-2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

קביעתה האחרונה של הנציבות האירופית זכתה לאישוש מלא בשנת 2007 עת טורקיה נקלעה למשבר פוליטי על רקע כוונתו של ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן למנות את בן מפלגתו ושר החוץ עבדוללה גול לנשיא המדינה. הצעד שנתפס כנסיון לפגוע באופיה החילוני של המדינה הביא את ראש המטות המשולבים של טורקיה, הגנרל יאשאר ביייקאניט (Yaşar Büyükanıt), להכריז כי הצבא, המופקד על שמירת אופייה החילוני של המדינה, לא יהסס להתערב ולהפעיל את סמכותו במידת הצורך. המשבר והצהרתו של ביייקאנט הביאו להתפטרותו של ארדואן ולעריכת בחירות כלליות מוקדמות. התפתחויות אלה הוכיחו, לפחות לעת עתה, שללא קשר להגדרה המדויקת של תפקיד המועצה לביטחון לאומי בחוק, הצבא, וכפועל יוצא מכך - גם המועצה, עדיין נהנים מכוח רב במדינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Financial Times (editorial): A quiet revolution: Less power for Turkey's army is a triumph for the EU, July 31, 2003
  2. ^ European Commission: 2004 Regular Report on Turkey’s progress towards accession, October 6, 2004. P. 15
  3. ^ European Commission: Turkey 2005 Progress Report, Brussels, 9 November 2005, p. 41