ء

ء
תחילית:			ء
אמצעית:			ء
סופית מחוברת:			ء
סופית לא מחוברת:			ء
אלפבית ערבי
ا	ب	ت	ث	ج	ح
خ	د	ذ	ر	ز	س
ش	ص	ض	ط	ظ	ع
غ	ف	ق	ك	ل	م
ن	ه	و	ي
ﺓ	ﻯ	ء
ﭖ	ﭺ	ژ	ﭪ

המזה על "אליף"

הַמְזָה (בערבית: همزة) הוא סימן דיאקריטי בחרכאת (מערכת הניקוד) של הכתב הערבי. צורת הסימן: ء והוא מציין עיצור סדקי סותם ([ʔ], כמו הגיית האות א' במילה העברית "קוֹפְאים").

במילה إسرائيل ("אִסְראאִיל" - ישראל) מופיעות שתי המזות. הראשונה מתחת לאות "אליף", והשנייה מעל האות "יא".

הסימן המזה אינו נחשב לאות מבין 28 אותיות האלף-בית הערבי, אלא כסימן דיאקריטי. הוא עשוי לבוא מעל או מתחת לאות "אליף" - أ إ, מעל האותיות "ואו" ו"יא" - ؤ ئ, או לבדו על השורה - ء.

צורת הסימן נגזרה מצורת האות "עין" - ع, והשימוש בו החל בעקבות עריכת הקוראן והוספת סימנים מבחינים כדי להבדיל בין אותיות ערביות הדומות בצורתן, וכן סימנים לתנועות ולטעמים.

הקוראן נכתב בניב הערבי של העיר מכה, שבו, ככל הנראה, לא היה קיים העיצור הסדקי הסותם (למעט בראשי המילים). במקומות שבהם נהגה עיצור סדקי סותם בדיאלקטים ערביים אחרים, נהגתה תנועה ארוכה בדיאלקט של מכה. כך, למשל, המילה رأس ("ראְס" -ראש), נהגתה ונכתבה במכה: راس ("ראס"). כשהוספו סימני הניקוד לקוראן, סומנה ع קטנה מעל אמות-קריאה שהעידו על השמטת העיצור הסדקי, או בכל מקום אחר שבו הושמט העיצור. ع מייצגת את העיצור הקרוב ביותר בצלילו לעיצור הסדקי שנשמט.

ההמזה נפוצה מאוד בכתיב הערבי, אולם בכתיב הפרסי, שאף הוא משתמש באלף-בית הערבי, היא נדירה יחסית. בשפות אחרות המשתמשות בכתב הערבי עשויות להיות לו משמעויות אחרות מאלה שתוארו לעיל.

קביעת צורת ההמזה

כאמור, להמזה יכולות להיות 5 צורות שונות: מעל אליף, תחת אליף, מעל יא, מעל ואו ולבדה על השורה. הכללים לקביעת צורת ההמזה רבים ומסובכים, לכן רוב כותבי הערבית לא יודעים לקבוע את הצורה בעצמם וזוכרים את האיות בעל-פה.

עם זאת, ניתן לומר בהכללה שישנם ארבעה כללים עיקריים:

• המזה בתחילת מילה תמיד תמוקם מעל או מתחת לאליף. מעל אם היא מנוקדת בפתחה או דמה, ומתחת אם בכסרה.
• התנועות הקצרות הבאות לפני ואחרי ההמזה יקבעו את צורתה. על אליף לפתחה, יא לכסרה, ואו לדמה וללא כיסא אם אין תנועות קצרות בסביבתה. אם יש שתי תנועות קצרות (לפני ואחרי) כסרה "מנצחת" את דמה ש"מנצחת" את פתחה.
• יוצאי דופן הם המקרים בהם להמזה המנוקדת בפתחה קודמים /a/ ארוכה /u/ ארוכה או דיפתונג /aw/. אז ההמזה תיכתב לבדה על השורה במקום על אליף.
• שתי אליפים לא יכולות להיכתב אחת אחר השנייה. במקרה שהכללים דורשים זאת תיכתב במקומן אליף מדה.

המזת אל-קאטע והמזת אל-ואסל

אות ההמזה מייצגת תמיד את המזת אל-קטע (هَمْزَة الْقَطَع) שהיא עיצור סדקי פונימי. לעומת זאת, המזת אל-ואסל (هَمْزَة الْوَصْل) נהגית כעיצור סדקי כמו המזת אל-קאטע בתחילת הביטוי, בשאר המקרים (הרוב) המזת אל-ואסל אינה נהגית בכלל. למשל: אַ‏לְ-בַּ‏יְתֻ (اَلْبَيْتُ) + אַ‏לְ-כַּ‏בּירֻ (اَلْكَبِيرُ) נהגים אַ‏לְ-בַּ‏יְתֻ ‏לְ-כַּ‏בּירֻ. המזת אל-ואסל הראשונה שבתחילת הביטוי נהגתה, בעוד שהשנייה נזנחה.

המזת אל-ואסל נכתבת כאל"ף הנושאת ואסלה (ؐ) מעלה (ٱ), אבל בכתיב הסטנדרטי הוואסלה נשמטת ונכתבת רק האל"ף (ا). המזת אל-ואסל נפוצה בתחילית 'אל-' (ال, המקבילה לה"א הידיעה בעברית), הצירוף 'אבן' (ابن, "בן"), ובחלק מצורות הפעלים.