ء

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף המזה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ء
תחילית: ء
אמצעית: ء
סופית מחוברת: ء
סופית לא מחוברת: ء
אלפבית ערבי
ا ب ت ث ج ح
خ د ذ ر ز س
ش ص ض ط ظ ع
غ ف ق ك ل م
ن ه و ي
ء
ژ
המזה על "אליף"

הַמְזַה (ערבית: همزة) הוא סימן דיאקריטי בחרכאת (מערכת הניקוד) של הכתב הערבי. צורת הסימן: ء והוא מציין עיצור סדקי סותם ([IPA: [ʔ - כמו א' במילה העברית "קוֹפְאים").

במילה إسرائيل ("אִסְראאִיל" - ישראל) מופיעות שתי המזות. הראשונה מתחת לאות "אליף", והשנייה מעל האות "יא".

הסימן המזה אינו נחשב לאות מבין 28 אותיות האלף-בית הערבי, אלא כסימן דיאקריטי. הוא עשוי לבוא מעל או מתחת לאות "אליף" - أ إ, מעל האותיות "ואו" ו"יא" - ؤ ئ, או לבדו על השורה - ء.

צורת הסימן נגזרה מצורת האות "עין" - ع, והשימוש בו החל בעקבות עריכת הקוראן והוספת סימנים מבחינים כדי להבדיל בין אותיות ערביות הזהות בצורתן, וכן סימנים לתנועות ולטעמים.

ההמזה נפוצה מאוד בכתיב הערבי, אולם בכתיב הפרסי, שאף הוא משתמש באלפבית הערבי, היא נדירה יחסית. בשפות אחרות המשתמשות בכתב הערבי עשויות להיות לו משמעויות אחרות מאלה שתוארו לעיל.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוראן נכתב בניב הערבי של העיר מכה, שבו, ככל הנראה, לא היה קיים הסותם הסדקי (למעט בראשי המילים). במקומות שבהם נהגה סותם סדקי בניבים ערביים אחרים, נהגתה תנועה ארוכה בניב מכה. כך, למשל, המילה رأس ("ראְס" -ראש) נהגתה ונכתבה במכה: راس ("ראס").

כשהוספו סימני הניקוד לקוראן, סומנה ع קטנה מעל אמות-קריאה שהעידו על השמטת העיצור הסדקי, או בכל מקום אחר שבו הושמט העיצור. ع מייצגת את העיצור הקרוב ביותר בצלילו לעיצור הסדקי שנשמט.

קביעת צורת ההמזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, להמזה יכולות להיות 5 צורות שונות: מעל אליף/תחתיה, מעל יא, מעל ואו, ולבדה על השורה. הכללים לקביעת צורת ההמזה רבים ומסובכים, לכן רוב כותבי הערבית לא יודעים לקבוע את הצורה בעצמם וזוכרים את האיות בעל-פה.

עם זאת, ניתן לומר בהכללה שישנם ארבעה כללים עיקריים:

  • המזה בתחילת מילה תמיד תמוקם מעל או מתחת לאליף. מעליה אם היא מנוקדת בפתחה או דמה, ומתחתיה אם בכסרה.
  • התנועות הקצרות הבאות לפני ואחרי ההמזה יקבעו את צורתה. על אליף לפתחה, יא לכסרה, ואו לדמה, וללא כיסא אם אין תנועות קצרות בסביבתה. אם יש שתי תנועות קצרות (לפני ואחרי) כסרה "מנצחת" את דמה ש"מנצחת" את פתחה.
  • יוצאי דופן הם המקרים שבהם להמזה המנוקדת בפתחה קודמים /a/ ארוכה, /u/ ארוכה, או דיפתונג /aw/. אז ההמזה תיכתב לבדה על השורה במקום על אליף.
  • שתי אליפים לא יכולות להיכתב זו אחר זו. במקרה שהכללים דורשים זאת תיכתב במקומן אליף מדה.

המזת אל-קַטְע והמזת אל-וַסְל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות ההמזה מייצגת תמיד את המזת אל-קטע (هَمْزَة الْقَطَع), שהיא עיצור סדקי פונמי. לעומת זאת, המזת אל-וסל (هَمْزَة الْوَصْل, תעתיק מדויק לעברית: המזת אל-וצל) נהגית כעיצור סדקי כהמזת אל-קטע בתחילת הביטוי, בשאר המקרים (הרוב) המזת אל-וסל אינה נהגית בכלל. למשל: אַ‏לְ-בַּ‏יְתֻ (اَلْبَيْتُ) + אַ‏לְ-כַּ‏בּירֻ (اَلْكَبِيرُ) נהגים אַ‏לְ-בַּ‏יְתֻ ‏לְ-כַּ‏בּירֻ. ההמזה הראשונה שבתחילת הביטוי נהגתה, והיא המזת אל-קטע, בעוד שהשנייה נזנחה, והיא המזת אל-וסל.

המזת אל-וסל נכתבת כאליף הנושאת וַסְלה (ؐ) מעלה (ٱ), אך בכתיב הסטנדרטי הווסלה נשמטת ונכתבת רק האליף (ا). המזת אל-וסל נפוצה בתחילית 'אל-' (ال, המקבילה לה"א הידיעה בעברית), הצירוף 'אבן' (ابن, "בן"), ובחלק מצורות הפעלים.