המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית

המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית הייתה הזרוע של הנהגת היישוב בימי המנדט הבריטי לניהול ענייני החוץ של היישוב.

הסוכנות היהודית

הסוכנות היהודית הוקמה בשנת 1929, בהתאם לסעיף 4 באמנת המנדט של חבר הלאומים משנת 1920, שאושרה בשנת 1922, כגוף יהודי כלל עולמי של ציונים ולא-ציונים. בסעיף זה נקבע כי תוקם "סוכנות יהודית" שתייצג את העם היהודי כלפי ממשלת המנדט ותשתף עמה פעולה בהקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.

בוועידת היסוד של "הסוכנות היהודית לארץ ישראל" שנתקיימה בציריך שבשווייץ בשנת 1929 נוסדה הסוכנות ולנשיאה נתמנה ד"ר חיים ויצמן שהיה גם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בין האישים הלא ציונים שהשתתפו בוועידת היסוד בלטו פרופ' אלברט איינשטיין, לאון בלום ולואי מארשל [1] מראשי יהדות ארצות הברית. במרוצת השנים פחתה פעילותם של אישים לא ציונים עד כי הסוכנות היהודית הפכה להיות הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית, ולמעשה לממשלתו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

מקום מושבה של הנהלת הסוכנות היהודית (וכן משרדי הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד) היה בירושלים בבנין שהוקם לשם כך, אשר קיבל את הכינוי "בית המוסדות הלאומיים".

המחלקה המדינית

עם הקמת הסוכנות כוננו בה מחלקות. המחלקה המדינית עסקה ביחסי החוץ של היישוב. המחלקות האחרות היו מחלקת הביטחון, מחלקת העלייה ומחלקת חינוך.

המחלקה המדינית של הסוכנות הייתה למעשה המשכה של המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית שפעלה עוד מראשית המנדט הבריטי.

במהלך שנות המנדט עשה מפעל ההתיישבות הציוני בארץ ישראל צעדים גדולים קדימה לקראת הקמת מדינה יהודית. במקביל הלך וגבר ערכה של המחלקה המדינית של הסוכנות והיא הפכה להיות משרד החוץ של המדינה שבדרך. במשך שנות המנדט עמדו שלושה אישים, בזה אחר זה בראש המחלקה המדינית:

• הקולונל פרדריק קיש, בשנים 1929 - 1931.
• ד"ר חיים ארלוזורוב, בשנים 1931 - 1933.
• משה שרתוק (לימים משה שרת), בשנים 1933 - 1948.

פעולות המחלקה

בשנותיה הראשונות הראשונות עסקה המחלקה המדינית של הסוכנות בעיקר במגעים עם ממשלת המנדט וערביי ארץ ישראל. עם כינונה נצטבר כבר בהנהגת היישוב ניסיון רב במגעים כאלה, שנצבר מפעולות ועד הצירים והמחלקה המדינית של ההנהלה הציונית. במרוצת השנים, לאור ההתפתחויות המדיניות והצבאיות, הורחבו תפקידיה של המחלקה גם לכינון שיתוף הפעולה של היישוב עם הממסד הצבאי הבריטי שנוצר בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, במסגרתו הוקמו פלוגות הלילה המיוחדות בפיקודו של אורד צ'ארלס וינגייט, "הידיד".

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פעלה המחלקה לניהול משא ומתן עם שלטונות גרמניה על עליית יהודי גרמניה והצלת רכושם, אותו ניהל ראש המחלקה, ד"ר חיים ארלוזורוב, ערב הירצחו ב-16 ביוני 1933.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעלה המחלקה, בראשותו של משה שרתוק, להתנדבות בני היישוב לצבא הבריטי ולהתנדבות לצי הבריטי. במסגרת היחסים של המחלקה המדינית עם מנהלת המבצעים המיוחדים ה-SOE שהייתה אחראית לחבלה ולפעולות מיוחדות מאחורי קווי האויב, ובעקבות פנייה של אנשי צרפת החופשית, הוקמה ב-1940 רשת של סוכנים יהודים בסוריה ובלבנון. במסגרת שיתוף הפעולה עם הבריטים הוקם בשנת 1941 הפלמ"ח.

בשנת 1941 הגיע לארץ ישראל איש ה-SOE ג'וליאן אמרי. ימים ספורים לפני תחילת המבצע לכיבוש סוריה ולבנון מידי כוחות וישי, קרא לו מנהל המחלקה הערבית במנהלת השירותים המיוחדים ואמר לו כי הוא מודאג מאוד; לקראת המבצע הוא הכין קבוצה של חבלנים ערבים, שאותם התכוון לשלוח לביצוע פעולות חבלה בדרכי התחבורה של כוחות וישי והם נתקפו פחד וברחו. המנהל שאל לעצתו של אמרי מה עליו לעשות. אמרי השיב לו כי הוא סועד באותו יום בחברתו של משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ויבדוק עמו האם יש בחורים יהודים דוברי ערבית שיתנדבו להשתתף במבצע כסיירים וכמורי דרך לכוחות הבריטים, ושרתוק השיב לו כי זהו רעיון הראוי לבדיקה. הצעתו של אמרי הניעה את התהליך שבו שולבו לוחמי הפלמ"ח במסגרת המבצע שהחל ב-8 ביוני 1941 ונסתיים בכיבוש סוריה ולבנון ולחתימת כוחות וישי על כתב הכניעה בעכו.

למחלקה המדינית בראשותו של שרתוק היה תפקיד מכריע בהקמת הבריגדה היהודית בשנת 1944. הנהגת היישוב, באמצעות המחלקה המדינית, דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת המורכבת כולה מבני היישוב, עם סמל ודגל משלה, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. לאורך כל שנות המלחמה התחמקו הבריטים ממילוי משאלה זו. המתנדבים מבני היישוב נשלחו לשרת ברגימנט האנגלי של הבאפס [2], בחיל החפרים, ברגימנט הארץ ישראלי (שכלל גם מתנדבים ערבים), אך לא ביחידה משלהם, בשפתם ותחת דגלם. במשך כל אותה תקופה ניהלה המחלקה המדינית מאבק מתיש להקמת יחידה עברית, רק בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים בשנת 1944 להקים את "הבריגדה היהודית", או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת", שמפקדה היה בריגדיר לוי בנימין, קצין יהודי בצבא הבריטי, וכל לוחמיה ומפקדיה היו מבני היישוב. החטיבה נלחמה בחזית האיטלקית וספגה אבידות והרוגים. בסיום הלחימה עסקה הבריגדה בסיוע לניצולי השואה, בבריחה ובההעפלה. רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את נסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.

עם תום מלחמת העולם השנייה התחדש מאבקו של היישוב בבריטים, בדרישה לפתיחת שערי הארץ בפני שארית הפליטה ולעצמאות. בשלהי תקופת המאבק חוללו הבריטים את "השבת השחורה". בניין המוסדות הלאומיים בירושלים, שבו שכנה הנהלת הסוכנות, נתפס על ידי הצבא הבריטי וחברי ההנהלה ובראשם משה שרתוק ראש המחלקה המדינית, וכן יצחק גרינבוים, דב יוסף, דוד רמז והרב יהודה לייב פישמן מימון - נעצרו ונכלאו במחנה מעצר בלטרון לתקופה של ארבעה חודשים. הבריטים החרימו בבניין מסמכים רבים, שהובלו בשלוש משאיות גדולות למלון המלך דוד בירושלים, שם שכנה מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית של הצבא. עם שחרורו מלטרון יצא משה שרתוק לארצות הברית כדי להמשיך ונהל את המאבק בדרכים מדיניות.

האגף הערבי

במחלקה המדינית היה אגף ערבי שבשורותיו אישים המעורים בשפה ובתרבות הערבית שפעלו במדינות ערב. בראש האגף הערבי עמד אליהו ששון לימים שר בממשלת ישראל, ובין פעיליה היו ראובן זסלני (לימים ראובן שילוח) מי שעתיד להיות מפקדו הראשון של "המוסד". סייע להם איש הש"י לוי אברהמי.

לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה יזם ראש ממשלת מצרים, מוסטפא אל נחאס פאשא, ועידה כלל ערבית לקראת כינונה של קונפדרציה-פדרציה רופפת ללא איחוד משטרים ומשקים של כל מדינות ערב, והיא אף כונתה בשם "ועידת הפדרציה". הועידה כונסה באלכסנדריה בספטמבר 1944. האגף הערבי שיגר מבעוד מועד מודיעים פלסטינים למצרים לעקוב אחר ההכנות לוועידה והם דיווחו לארץ באמצעותו של זסלני, ששהה בימים ההם במצרים. בימי הוועידה שהו שני אנשי האגף הערבי, אליהו ששון ואליהו אפשטיין (לימים אליהו אילת), באלכסנדריה, ועקבו אחר מהלך הדיונים. בעקבות הוועידה ולקראת הקמת הליגה הערבית הפכה מצרים בתחילת 1945 לנקודת התצפית המרכזית של המחלקה המדינית על הפעילות המדינית הערבית.

בשנת 1946 הייתה מצרים ליעד החשוב ביותר לפעולה מודיעינית של המחלקה המדינית מחוץ לארץ-ישראל. על השליחים מן הארץ ועל הסוכנים המקומיים הוטל לדווח על המדיניות המצרית בענייני ארץ-ישראל, על הנעשה בליגה הערבית ועל ההתפתחויות ביחסי בריטניה-מצרים. קרבתם של סוכני המחלקה במצרים אל מרכז הליגה הערבית עשתה אותם למקורות מידע חשובים על מדיניותן של ארצות ערב כולן ועל הנעשה בהן.

במקביל פעל במצרים בשנת 1944 שליח המחלקה המדינית יעקב טשרנוביץ' (לימים יעקב צור), שעסק בעיקר בטיפוח קשרים עם יהודי מצרים. לצד השליחים מארץ-ישראל היו למחלקה המדינית במצרים כמה עוזרים מקומיים מיהודי מצרים.

בביקורו בקהיר ב-1945 גייס אליהו ששון לשירות המחלקה את יולנד הרמר, עיתונאית יהודייה, שהייתה בעלת קשרים בחוגי החברה המצרית הגבוהה והיא ניצלה אותם כדי להתקרב לחצר המלך פארוק ולמדינאים ערבים והשיגה מהם ידיעות בעלות ערך רב. לאחר שנים היא כונתה בעיתונות הישראלי בשם "מאטה הארי היהודיה".

בימי מלחמת העצמאות הייתה למידע שהשיג האגף הערבי של המחלקה המדינית במצרים בשנים 1944 - 1948 תרומה חשובה בניצחון צה"ל על הצבא המצרי.

לקראת העצמאות

לאחר שוועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, שנתמנתה כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, פרסמה ב-31 באוגוסט 1947 את החלטתה כי יש לסיים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל וכי הארץ תחולק בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, הועברו ההמלצות להכרעת מליאת עצרת האומות המאוחדות.

המאבק המדיני באו"ם, במטרה להשפיע על מספר גדול ככל האפשר של המדינות המשתתפות בהצבעה להצביע בעד הצעת החלוקה, היה מאבק גורלי ביותר לעתיד העם היהודי והיישוב העברי. את המאבק ניהלו נציגי המחלקה המדינית משה שרת, דוד הורוביץ ואבא אבן בעזרתם של מנהיג ציוני ארצות הברית אבא הלל סילבר ושל ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי.

המאבק היה קשה ועיקש. בהגיע מועד ההצבעה ב-26 בנובמבר, לאחר שנישאו הנאומים האחרונים שלפני ההצבעה הבינו נציגי הסוכנות כי מצבם חמור וכי הסיכוי היחידי להציל את המצב יהיה רק על ידי דחיית ההצבעה ליום או ליומיים. הם פנו לעזרת שני נציגים אוהדים, פרופסור אנריקה רודריגס פברגט, נציג אורוגוואי, וחורחה גרסיה גרנדוס, נציג גואטמלה, שהסכימו לנקוט בשיטת הפיליבסטר ונשאו בפני העצרת נאומים ארכניים וממושכים, ובעזרת נשיא עצרת האו"ם אוסוואלדו ארניה מברזיל, שבתום נאומיהם של השניים העלה על הדוכן נואמים נוספים, שנשאו דבריהם עד שעה מאוחרת, נדחתה ההצבעה ל-29 בנובמבר 1947. בכ"ט בנובמבר החליטה עצרת האומות המאוחדות ברוב של 33 קולות כנגד 13 קולות ו-10 נמנעים על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

עם הקמת מדינת ישראל תם תפקידה של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והעומד בראשה משה שרת נתמנה לשר החוץ של המדינה, וניהול ענייניה המדיניים של המדינה עבר לידי משרד החוץ הישראלי.

לקריאה נוספת

• משה יגר, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, מוסד ביאליק, 2011
• דוד הורביץ, בשליחות מדינה נולדת. הוצאת שוקן, 1952.
• משה שרת, בשער האומות : 1946-1949, הוצאת עם עובד, 1966.
• יגאל לוסין, עמוד האש, הוצאת שקמונה, 1982.
• חורחה גארסיב גראנדוס, כך נולדה מדינת ישראל, הדרמה כפי שראיתייה במו עיני. הוצאת אחיאסף, 1949.

• Laura Zittrain Eisenberg, My Enemy's Enemy: Leabanon in the Early Zionist Imagination 1900-1948, Detroit: Wayne State University Press, 1994, 219 pp.

קישורים חיצוניים

• יואב גלבר, ‏פעולות המחלקה המדינית של הסוכנות במצרים (1948-1944), קתדרה 67, מרץ 1993, עמ' 53-24 (גרסה טקסטואלית באתר סנונית)