המחתרת ההולנדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: שהעברית טעונה שיפור.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המחתרת ההולנדית שהתנגדה לכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה התפתחה יחסית לאט, אבל מודיעין הנגד שאספה, החבלה בכוחות הנאציים בהולנד, ורשתות התקשורת שיצרה הובילו לתמיכה חשובה מאוד לכוחות בעלות הברית החל משנת 1944 ועד לשיחרור המדינה מעול השלטון הנאצי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הפלישה הגרמנית להולנד, ממלכת הולנד דגלה בשמירה על מדיניות נייטארלית. הולנד לא נלחמה במדינה אירופית אחרת מאז שנת 1830. בשנת 1914, כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה, הולנד שמרה על המדיניות הניטראלית שלה ולכן הרגשות האנטי-גרמניים לא היו חזקים במדינה כמו שהיה במדינות אחרות באירופה. הפלישה הגרמנית להולנד היוותה תדהמה מוחלטת לעם ההולנדי.

פלישת גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 במאי 1940, חיילים גרמנים פלשו להולנד ללא הצהרת מלחמה. הצבא ההולנדי היה נחות כמעט בכל תחום יחסית לוורמאכט, אף על פי כן לאחר כארבעה ימים ההולנדים קיבלו הרגשה מוטעת שעצרו את התקדמות הפולשים מגרמניה. אדולף היטלר, שליט גרמניה הנאצית, הורה ללופטוואפה שעל העיר רוטרדאם להיות מושמדת, ואחר כך בהדרגה להשמיד ערים הולנדיות נוספות כל עוד הולנד תמשיך להתנגד לכיבוש. ההולנדים, אשר איבדו כמעט את כל חיל האוויר שלהם בימים הראשונים של הפלישה, ידעו שאינם יכולים לעצור את ההפצצות הגרמניות ולכן החליטו להיכנע.

למרות זאת, כאשר השליח ההולנדי חזר מחתימת הסכם הפסקת האש, המפציצים הגרמנים חגו מעל ראשו, והמשיכו להפציץ את רוטרדאם, למרות הכניעה ההולנדית. החיילים ההולנדים אשר מתו בשעה שהגנו על מולדתם, יחד עם 800 אזרחים הולנדים שמתו בלהבותיה של רוטרדאם, היו הקורבנות הראשונים של הכיבוש הנאצי בהולנד שנמשך 5 שנים.

המדיניות הגרמנית ההתחלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאצים החשיבו את ההולנדים כארים ולכן הנהיגו במדינה שלטון פחות מדכא מאשר הונהג במדינות כבושות אחרות בהתחלה. סוג השטח בהולנד, נטולת השממות וצפופת האוכלוסין הקשו על הנאצים לעשות פעולות לא חוקיות כלפי מתנגדיהם כמו שנהגו לעשות בכל המדינות שאותן כבשו, כמו גם שהולנד הייתה מוקפת מכל צדדיה בטריטוריות גרמניות, ששללו נתיבי בריחה מן ההולנדים. כל מי שנחשד בידי הגרמנים בקשרים עם ההתנגדות ההולנדית לכיבוש הנאצי, הוענש במקום בגזר דין מוות.

מרבית העם ההולנדי השלים עם השליטה הגרמנית במדינה לטווח הקרוב. כמו בגרמניה, מרבית ההתנגדות המקומית הראשונית הגיעה מכיוונם של הסוציאליסטים-דמוקרטים, קתולים וקומוניסטים. הרבה הולנדים היו משתפי פעולה נלהבים.

הנאצים הגלו את האוכלוסייה היהודית ההולנדית למחנות ריכוז ומנעו מהם זכויות רבות שהיו לעמים אחרים בהולנד. הנאצים גם שיעבדו גברים בין הגילאים 18-45 לעבוד במפעלים גרמנים או בעבודות ציבוריות. במהלך חמש שנות הכיבוש הנאצי, ככל שתנאיו של העם ההולנדי הלכו ונעשו קשים יותר, כך גברה וצמחה ההתנגדות ההולנדית המחתרית, התפתחה ונעשתה חזקה יותר.

פעילויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוקדם יחסית, ב-25 בפברואר 1941, המפלגה הקומוניסטית ההולנדית קראה לשביתה כללית, שנודעה כשביתת פברואר, כתגובה לפעולות הקשות שביצעו הנאצים כלפי האוכלוסייה היהודית של אמסטרדם. השביתה הייתה יחידה במינה בהיסטוריית הכיבוש הנאצי במדינות אירופה, למרות שהיא דוכאה במהרה.

זה היה גם לא טיפוסי להתנגדות ההולנדית, שהעדיפה לפעול בדרכים חשאיות יותר. ההתנגדות בהולנד הייתה בקנה מידה קטן יחסית לשאר אירופה, תאים ממודרים של המחתרת התעסקו בפעילויות עצמאיות. חלק מהקבוצות המחרתיות הקטנות כלל לא היו קשורות בשום דרך אחת לשנייה. הקבוצות הללו עסקו הרבה בזיוף תלושי מזון וכספים, אספו מודיעין, פרסמו עיתונים מחתרתיים, חיבלו בקווי טלפון ומסילות רכבת, הכינו מפות עדכניות, וחילקו אוכל וסחורה.

אחת הפעילויות המסוכנות ביותר שבהן עסקה ההתנגדות הייתה החבאתם במסתור ובמציאת מקלט לפליטים ואויבים של המשטר הנאצי - משפחות יהודיות כמו משפחתה של אנה פרנק, סוכנים מחתרתיים, הולנדים שהיו צריכים לעבוד בשיעבוד למען הגרמנים, ואחרים. באופן כללי אנשים אלו נקראו onderduikers (הולנדית: אנשים במחבוא). בהמשך המלחמה שיטת הסתרת האנשים שימשה את המחתרת גם להצלת טייסים של בעלות הברית שהופלו בשטח המדינה. לפי המסופר רופאי המחתרת ההולנדית הצליחו להחביא בית חולים מחתרתי שלם מעיניהם של החיילים הגרמנים.

בפברואר 1943, שני סוכנים של המחתרת ההולנדית שהשתייכו לתא CS-6 (שנקרא על שם הכתובת, רחוב קורלי 6, באמסטרדם) צלצלו בפעמון הדלת של גנרל משנה בדימוס הנדריק סייפרדט בן השבעים בהאג. אחרי שענה והזדהה בשמו, הם ירו בו פעמיים בבטנו. הוא מת ביום למחרת. ההתנקשות הזו בקצין זוטר יחסית גררה פעולת תגמול אכזרית בידי גנרל האס. אס האנס אלבין ראוטר, שהורה על הריגתם של 50 שבויים הולנדים וסדרה של מספר תקיפות שונות על אוניברסיטאות הולנדיות.

המחתרת ההולנדית תקפה במקריות מוחלטת את מכוניתו של ראוטר ב-6 במרץ 1945, ובתגובה לכך 116 גברים הולנדים קובצו והוצאו להורג באתר התקיפה של המכונית, דה וואסטה הוב (De Woeste Hoeve) ועוד 147 אסירים של הגסטאפו הוצאו להורג. פשע מלחמה דומה לזה התרחש ב-1 באוקטובר וב-2 באוקטובר 1944, בכפר פוטן, כאשר מעל ל-600 שהועברו למחנה ריכוז על מנת להירצח, בתגובה לפעילות של המחתרת ההולנדית.

ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק חודשים ספורים אחרי הפלישה הגרמנית להולנד, מספר חברים במפלגת הפועלים הסוציאליסטית המהפכנית, ובהם הנק סניבלייט, הקימו את חזית מרקס-לנין-לוקסמבורג, הכח העיקרי מאחורי שביתת פברואר. כל מנהיגות החזית נשבתה והוצאה להורג באפריל 1942.

לפי היסטוריון ה-CIA סטיוארט בנטלי, עד אמצע שנת 1944 היו ארבעה ארגוני התנגדות מחתרתיים רציניים בהולנד, כל אחד עצמאי לחלוטין ובלתי תלותי באחרים:

  • Landelijke Organisatie voor hulp aan onderduikers - "ארגון לאומי לעזור לאנשים במחבוא" (LO)
  • Knokploeg - "קבוצת התקיפה" (KP), כללה 550 חברים שפעלו במבצעי חבלה והתנקשויות מזדמנות בנאצים.
  • Raad van Verzet - "מועצת ההתנגדות" (RVV), פעלו גם בפגיעה בכוחות הנאצים וגם בהגנה על אנשים במחבוא.
  • Orde Dienst - "שירות הסדר" (OD), קבוצה שפעלה בהכנה לשיבתה של הממשלה ההולנדית הגולה, והפעילה את תת-הקבוצה בחסותה GDN ("השירות החשאי ההולנדי"), ששימשה כזרוע הביון של הקבוצה הראשית.

בנוסף לקבוצות אלו, ארגון כספים הולנדי קיבל תשלומים מהממשלה הגולה על מנת לממן פעולות של ה-LO וה-KP. מנהל ארגון הכספים היה וורלבן ואן הול, שפעולותיו התגלו בידי הנאצים, והוא הוצא להורג בגיל 39.

אחרי הפלישה לנורמאנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, האזרחים ההולנדים היו נתונים ללחץ עצום של בעלות הברית לשתף פעולה ולאסוף מודיעין אודות המערך ההגנתי של הצבא הגרמני, ולגרום לאי יציבות בהולנד באמצעות פעולות לחימה ממוקדות.

חלק מן המדינה שוחרר כתוצאה ממבצע משיכה לקו זיגפריד של בעלות הברית. נמל אנטוורפן שוחרר ב-4 בספטמבר 1944. מבצע צנחני בעלות הברית במבצע מרקט גארדן, שהיה ניסיון להשתלט על שמונה גשרים וקווי תחבורה באזור ארנהיים באמצע ספטמבר, נכשל חלקית בגלל שהכוחות הבריטים סירבו לקבל מידע מודיעיני שנמסר להם מן המחתרת ההולנדית, אשר נגע לגודלם וכוחם של הכוחות הגרמנים באזור. הם האמינו שהמקורות ההולנדים היו חשודים.

למרות שדרום הולנד שוחררה, אמסטרדם ושאר הצפון נשארו תחת שליטה נאצית עד הכניעה הרשמית ב-6 במאי 1945. במהלך שמונת החודשים הללו כוחות בעלות הברית לא שאפו להתקדם, מפחד לחייהם של אזרחים רבים, ותקווה להתמוטטות מהירה של הממשלה הגרמנית. כאשר הממשלה ההולנדית הגולה ביקשה שביתת רכבות ארצית כאמצעי התנגדות, הנאצים בתגובה הפסיקו משלוחי מזון למערב הולנד, דבר שהוביל למצב שנקרא "רעב החורף", או הרעב בהולנד בחורף 1944-1945.

374 מלוחמי המחתרות ההולנדיות במהלך מלחמת העולם השנייה קבורים בשדה כבוד בדיונות מסביב לבלומנדאל.

פעילים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]