המילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המֵילה (Le Fresne - עץ המֵילה) היא אחת העלילות של מארי דה פרנס. היא נכתבה ככל הנראה בשלהי המאה ה-12. כעלילה ברטונית, היא מהווה דוגמה לספרות אנגלו-נורמנית.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה נפתחת בשני אבירים נשואים. אשת האחד יולדת תאומים, וכשנודע על כך לאשת השני, היא מכריזה שתאומים הם סימן לניאוף. רבים רואים הערה זו כהשמצה, ובמהרה כל ברטאן נוטרת טינה לאישה שאמרה זאת. זמן מה לאחר מכן, האישה שהעירה את ההערה על כך שתאומים הם סימן לניאוף, יולדת בתורה זוג תאומות.

כיוון שהיא מעדיפה לעמוד בפני האלוהים מאשר לבייש את עצמה, היא מחליטה להרוג בסתר אחת מהבנות ולהכחיש את קיומה. במקום זאת, אחת המשרתות שלה מציעה להחביאה. לאחר שרקמת זהב מקושטת נקשרת לזרוע התינוקת כדי לסמל את מוצאה האצילי, המשרתת נוטשת אותה תחת עץ המילה מחוץ למנזר. שוער מוצא את הפעוטה ומכנה אותה המֵילה (Le Fresne), ומעביר אותה לנזירה-הראשית, שדם אצילים זורם בדמה, כדי שתגדל אותה.

המילה גדלה להיות עלמה נאווה במיוחד, ואציל נכבד בשם גוּרוּן נכרך אחריה. גורון מעניק תרומה גדולה מאוד למנזר כתירוץ לביקוריו הרבים במקום, ובצנעה הוא זוכה אט-אט באהבתה. מפחד זעמה של אם-המנזר אם המילה תהרה תחת קורת גגה, גורון מצליח לשכנעה לברוח עמו, וכך היא הופכת לפילגשו.

האבירים בשירות גורון, המעוניינים בכך שיינשא לאצילה ויביא לעולם יורש, משכנעים אותו לשאת לו מישהי אחרת לאשה ולהחליף את המילה. הם מוצאים אצילה יפהפייה בשם לה-קודרֵה, ונערכים לטקס הנישואין. בעוד אמה של לה-קודרה מתכננת תחילה להרחיק את המילה הרחק ככל האפשר מגורון, היא מגלה כשהן נפגשות שהיא דווקא נחמדה מאוד ושאיש אינו רוחש לה איבה. בליל החתונה עוזרת המילה להכין את מיטת-הכלולות, בהתאם לנסיונה עם גורון בחדר-המיטות. הדבר מתגלה על ידי אמה של לה-קורדה, המזהה לפתע את רקמת הזהב המקושטת שלה, ותופסת שהמילה היא אחותה-התאומה של לה-קורדה, זו שהן נטשו עם לידתה. כל האנשים מברכים את המילה ונישואי לה-קורדה וגורון מתבטלים עוד באותו היום. המילה וגורון מתחתנים, בעל נמצא ללה-קורדה, והם חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה.

פתיח השיר בגרסה האנגלית של מייסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

Now will I tell you the Lay of the Ash Tree, according to the story that I know.

In ancient days there dwelt two knights in Brittany, who were neighbours and close friends. These two lords were brave and worthy gentlemen, rich in goods and lands, and near both in heart and home. Moreover each was wedded to a dame. One of these ladies was with child, and when her time was come, she was delivered of two boys. Her husband was right happy and content. For the joy that was his, he sent messages to his neighbour, telling that his wife had brought forth two sons, and praying that one of them might be christened with his name. The rich man was at meat when the messenger came before him. The servitor kneeled before the dais, and told his message in his ear. The lord thanked God for the happiness that had befallen his friend, and bestowed a fair horse on the bringer of good tidings. His wife, sitting at board with her husband, heard the story of the messenger, and smiled at his news. Proud she was, and sly, with an envious heart, and a rancorous tongue. She made no effort to bridle her lips, but spoke lightly before the servants of the house, and said,

Cquote3.svg
– Eugene Maison (Trans.), The Lay of The Ash Tree, Project Gutenberg

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]