המיסיונים הישועיים בצ'יקיטוס

המיסיונים הישועיים בצ'יקיטוס
כנסיית קונספסיון בצ'יקיטוס
כנסיית קונספסיון בצ'יקיטוס
כנסיית קונספסיון בצ'יקיטוס
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1990, לפי קריטריונים 4, 5
מידע כללי
סוג מתחם מסיון עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מחלקת סנטה קרוז עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בוליביהבוליביה בוליביה
קואורדינטות 16°16′29″S 62°30′26″W / 16.2748°S 62.5072°W / -16.2748; -62.5072
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המיסיונים הישועיים בנפת צ'יקיטוס שבמחוז סנטה קרוס בבוליביה הוקמו החל מסוף המאה ה-17, ופעלו בעיקר במהלך המאה ה-18. בניגוד למיסיונים אחרים, המשיכו המיסיונים בצ'יקיטוס להתנהל כקהילות גם לאחר גירוש הישועים ב-1767.

בשנת 1990 הוכרזו ששת המיסיונים ששרדו (מתוך עשרה שהוקמו) כאתר מורשת עולמית:

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישועים הגיעו למלכות המשנה של פרו ב-1567, בהזמנת מלך ספרד, במטרה לסייע בהמרת דתם של התושבים הילידים בשטחים שכבשה ספרד באמריקה. ב-1577 הוקם המיסיון הראשון בפוטוסי, וב-1592 הוקם מיסיון בסנטה קרוס. המיסיונרים מסנטה קרוס פעלו באזור העיר עצמה, וצפונה ממנה, באזור מוחוס. רק לאחר 100 שנה, החלו לפעול גם באזור שממערב לעיר, צ'יקיטוס, בעידודו של מושל סנטה קרוס, אגוסטין גוטיירס דה ארסה. המיסיון הראשון, סן פרנסיסקו חאווייר, הוקם ב-1696.

הישועים גורשו מהמושבות הספרדיות ב-1767, אך בניגוד למיסיונים ישועיים אחרים, קהילות הילידים במיסיונים בצ'יקיטוס המשיכו להתקיים גם אחר כך, ורובן קיימות גם כיום.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 נערכו בחלק מהמיסיונים עבודות שימור ושחזור.

מאפייני המיסיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיסיונים הוקמו במקומות גבוהים, שלא היו חשופים לסכנת שיטפונות, ובאזורים שהיה בהם מספיק עץ לבנייה. הם לא כללו מבנה בודד, ולמעשה הוקמו ערים שנועדו לשכן את האינדיאנים, וכונו רדוקסיונים. כל הרדוקסיונים נבנו בצורת מלבן, שלאורך 3 מפאותיו היו בתי מגורים, ובפאה הרביעית הוקמו מבני הציבור: כנסייה, בית הספר, ולעיתים גם "בית רחמים" (Casa de la Misericordia), שבו התגוררו אלמנות ונשים שבעליהן עזבו אותם.

בהשפעת יצירות כמו "אוטופיה" של תומאס מור ו"ארקאדיה" של פיליפ סידני, ראו הישועים הזדמנות לייסד ערים אידיאליות, אותן יוכלו לעצב כעיני רוחם ולפי תפיסת עולמם. אף אדם לבן מלבדם ומלבד נציגים רשמיים של הממשל לא הורשה להיכנס לתחומן. הישועים הקפידו לשמור על המבנה ההיררכי של החברות הילידיות, והשתלבו בהן. עם זאת, כפו את השימוש בשפה אחידה בכל המיסיונים, שפת הצ'יקיטאנוס, גם על בני שבטים אחרים.

המיסיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שישה מהמיסיונים שרדו במידה זו או אחרת. ארבעה מיסיונים אחרים נהרסו במהלך השנים: סן איגנסיו (בו נהרסה הכנסייה ב-1948), סן חואן באוטיסטה, סנטיאגו וסנטו קורסון דה חסוס. במיסיונים אלה לא שרדו המבנים הישועיים האופייניים, ומשכך גם לא נכללו באתר המורשת העולמית.

סן פרנסיסקו חאווייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן פרנסיסקו חאווייר

סן פרנסיסקו חאווייר (בשמו המלא: סן פרנסיסקו חאווייר דה לוס פּיניוֹקאס) היה הראשון והמערבי שבמיסיונים. מיקומו נבחר בשל היותו על הדרך בין סנטה קרוס לבין אסונסיון, בהתאם להנחיותיו של מושל סנטה קרוס. לאחר מספר ניסיונות, הוקם בצורתו הסופית בשנת 1708. הכנסייה בסן פרנסיסקו חאווייר תוכננה בידי הכומר השווייצרי מרטין שמידט והוקמה בין 1749 ל-1750. גם בית הספר עודו עומד על תילו. הם שופצו בין 1987 ל-1993.

כיום סן פרנסיסקו חאווייר הוא עיירה בת כ-11 אלף תושבים, המתפרנסים בעיקר מגידול בקר.

סן חוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיסיון סן חוסה (בשמו המלא: סן חוסה דה צ'יקיטוס) הוקם ב-1698 בידי פליפה סוארס ודיוניסיו אווילה. בשל מיקומו של סן חוסה במחצית הדרך בין סנטה קרוס לבין פוארטו סוארס שבגבול ברזיל, הפך המיסיון לאחר שאוכלס לעיר החשובה ביותר בצ'יקיטוס. כיום סן חוסה היא בירת הנפה, ומתגוררים בה כ-17 אלף תושבים.

כנסיית האבן נבנתה בסגנון הבארוק, ובנייתה הושלמה ב-1747. מאוחר יותר נוספו מגדל פעמונים (1748), בית הספר ובית המגורים של הישועים (1754). בית הספר משמש כיום כבית ספר למוזיקה. כן עומד על תילו בית הלוויות שהוקם ב-1740.

סן רפאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיסיון סן רפאל (שמו המלא: סן רפאל דה וֶלָסקוֹ) הוא המיסיון השני שהוקם בצ'יקיטוס, ב-1696, בידי חואן באוטיסטה סאה ופרנסיסקו הרוואס. המיסיון הועתק ממקומו ב-1701, נשרף עד היסוד ב-1719, התפלג ב-1721 (עם הקמתו של מיסיון סן מיגל) והעתיק את מקומו בשנית ב-1750. באותה העת הוקמה הכנסייה, בתכנונו של מרטין שמידט. הכנסייה והריהוט שלה, לרבות המזבח וציורי הקיר, שופצו בשנת 1972, והיא המבנה היחיד ששרד במיסיון זה. על השיפוץ הופקד האדריכל השווייצרי האנס רוט, בעקבות פנייתו של ישועי-שווייצרי בשם פליקס פלטנר, שביקר במקום ב-1952, והכריז כי יפעל כדי לשמר לפחות אחת מהכנסיות הישועיות. ממשלת שווייץ סייעה במימון השיפוץ. בעקבות השיפוץ של סן מיגל, המשיך רוט בשיפוץ הכנסיות במיסיונים האחרים.

בסן רפאל מתגוררים כיום כ-4,000 תושבים.

סן מיגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיסיון סן מיגל (בשמו המלא: סן מיגל דה ולסקו) הוקם ב-1721, תחילה בשם סן מיגל אָרְקָאנְחֶל, בידי קבוצה ממיסיון סן רפאל הסמוך. הקמת הכנסייה החלה ב-1750, בתכנונו של יוהאן מסנר, והסתיימה רק ב-1783, לאחר שהישועים כבר עזבו את המיסיון. בצד הכנסייה מגדל ובו שבעה פעמונים, שהקומבינציות של הצלצול בהם נועדו לסמן הודעות שונות - החל מהודעה על סיום שעות הלימודים, דרך הודעה על הגעתו של אדם חשוב, ועד הודעה על מקרה מוות.

כיום מתגוררים בסן מיגל כ-5,000 תושבים.

קונספסיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים הכנסייה

מיסיון קונספסיון (בשמו המלא: לה אימאקולדה קונספסיון) הוקם ב-1709, לאחר ניסיון כושל להקימו כבר ב-1699. גם ההקמה המחודשת לוותה בקשיים, וב-1722 עקר למקומו הנוכחי. הכנסייה תוכננה בידי שמידט ומסנר, והיא שופצה בין 1975 ל-1982.

כיום מתגוררים בקונספסיון כ-10 אלפים תושבים.

סנטה אנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיסיון סנטה אנה (שמו המלא: סנטה אנה דה וֶלָסקוֹ) הוקם ב-1755, והחל לפעול רק לאחר גירוש הישועים, בין 1768 ל-1831. כיום סנטה אנה הוא כפר קטן בן 300 תושבים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]