המלבוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המלבוש הוא סיפור קצר בן שלושה פרקים מאת הסופר ש"י עגנון. הסיפור עוסק בחייט יהודי שהתבקש להכין מלבוש מיוחד בעבור השר. השר ועבדיו דוחקים בו לסיים את הכנת המלבוש, אך הוא דוחה את עבודתו בתירוצים שונים ומשיח את דעתו מן המלאכה עד שלבסוף המלבוש נבלע על ידי דג גדול והחייט טובע בנהר.

הסיפור התפרסם בשנת 1952 בהוצאת שוקן ונכלל בקובץ הסיפורים עד הנה.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק א[עריכת קוד מקור | עריכה]

החייט יושב בביתו לקראת החשיכה "עם פנות היום" ועוסק בהכנת המלבוש שהזמין אצלו השר. הוא תופר כמה תפירות ושוקע בהרהורים. מנקה את משקפיו, מוזג לעצמו כוס יי"ש ומדליק את הנר. לאחר מכן, שוב שוקע בהרהורים ומתחיל להתנמנם, וכאשר הוא מתעורר ושב לעבודתו, מגיעים עבדי השר ולוקחים אותו בעל כורחו, לבית השר.

עם הגיעם לבית השר, מכניסים אותו עבדי השר למקום צר ודחוק, ומשאירים אותו להמתין שם לבדו. לאחר כמה שעות מכניסים אותו אל חדרו של השר שמבקש ממנו לראות את המלבוש. החייט מצטדק בפניו וטוען כי המלבוש כמעט מוכן, ומסביר שהוא התעקב בגלל עבדי השר ובעקבות התעסקותו בעניינים שונים של צרכי הציבור. השר גוער בו והוא יוצא מלפניו בהתחייבות לסיים את הכנת המלבוש במהרה.

פרק ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החייט חוזר לביתו ומתכוון לסיים את העבודה מיד, אך ריח התבשילים שעולה מן המטבח מסיח את דעתו מן המלבוש. לאחר הרהורים רבים הוא מחליט ללכת לאכול, מפטפט עם אשתו, אוכל שתי קערות של תבשיל "קאשיפעני" ולבסוף נרדם בלי לזכור האם ברך ברכת המזון ובלי לקרוא קריאת שמע. בבוקר הוא הולך לבית הכנסת להתפלל, אך לא מצליח להתרכז בתפילה. לאחר התפילה הוא מדבר עם חבריו והולך איתם לבית המזיגה ומבלה שם את רוב היום.

פרק ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיע זמן תפילת מנחה והחייט מחליט לחזור לביתו ולהתפלל שם, אך הוא טועה בדרכו ולבסוף נאלץ להתפלל בדרך לאחר שכבר שקעה החמה. בזמן התפילה הוא מחשב את התשלומים ששילמו הוא וחבריו בבית המזיגה ומגיע למסקנה שהוא חייב כסף למוזג. כשיורד הערב הוא חוזר לביתו, רב עם אשתו ומתוך כעס, זורק את המלבוש על הרצפה. למחרת הוא רוצה לחזור למלאכתו, אך כשהוא רואה את אחד מעבדי השר מן החלון, הוא נבהל ומחביא את המלבוש. בצהריים אשתו מביאה לו את הארוחה לחדרו והוא שופך מעט רוטב על המלבוש. מתוך בהלה הוא קופץ ושופך את כל הקערה על המלבוש.

בשלב זה, החייט הולך אל הנהר ומכבס שם את המלבוש. כשהוא תולה אותו לייבוש על שפת הנהר, מגיע דג גדול ובולע את המלבוש. הוא קופץ אל תוך הנהר ורודף אחרי הדג עד שהוא מסתבך באצות וטובע למוות.

לאחר כמה ימים, גופו נפלט מן הנהר ולאחר כמה ימים נוספים, גופתו מוצאת מן הנהר ומובאת לקבורה.

פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות עלילתו הריאלית (ברובה) של הסיפור, רבים הבינו אותו כמשל. בקריאה מדוקדקת ניתן לראות כי עגנון בעצמו שתל לאורך הסיפור רמזים כי מדובר במשל, ובסוף הסיפור אף כתב מעין "פירוש" למשל הזה. בסוף הסיפור נכתב:

אמת שהקדוש ברוך הוא רחמני, אבל עבדיו אלו מלאכי חבלה רעים וקשים ומרים ואכזרים. למעלה כמו למטה.

– עמוד שכ'

דברים אלו מתייחסים לדבריו שנאמרו בתחילת הסיפור על השר ועבדיו:

חסדי השר מרובים. אבל עבדיו קשים ואכזרים.

– עמוד שז'

עגנון אם כן, מפרש בעצמו את קווי האלגוריה הכלליים. השר הוא הקדוש ברוך, עבדי השר הם "מלאכי חבלה" והחייט (שבמהלך הסיפור מתברר ששמו 'ישראל') הוא כל אחד מישראל. את המלבוש נוטים לפרש כמשל לנשמה שניתנה לאדם כפיקדון מאת הקדוש ברוך הוא- בהקבלה לבדים שניתנו לחייט מאת השר- ועל האדם מוטל לטפל בה יפה ולכל הפחות לא ללכלך אותה במעשים רעים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניכרת ביותר היא זיקתו של הסיפור למאמרו הידוע של רבי טרפון בפרקי אבות: "היום קצר, והמלאכה מרבה, והפועלים עצלים והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק."[1] מאמר זה, ממשיל את חיי האדם למלאכתו של פועל והנמשל הוא ברור: בעל הבית הוא הקב"ה, המלאכה - קיום המצוות, הפועלים - בני האדם, היום הקצר - החיים. בסיפורנו, עגנון מדגיש את "דחיקתו" של בעל הבית בעיקר בעזרת תיאורם המפחיד של עבדי השר שמטילים את אימתם על החייט. את "היום הקצר" מתאר עגנון בעזרת בחירתו בדמות של חייט זקן שחייו קרובים לקיצם והוא אף מודע לכך. כאשר, בתחילת הסיפור, החייט מתחיל לעבוד ומדליק את הנר, הוא חושב על כך שחייו קצרים: "הניח את מחטו ונסתכל בנר והרהר בלבו, קצו של מי יבוא תחילה, קצו של הנר או קצו של אותו אדם."[2] תיאור זה מרמז לאמרתו הידועה של ר' ישראל סלנטר: "כל זמן שהנר דולק ניתן לתקן" . האמרה עצמה היא משל לחיי האדם (נר= נשמה)‏[3], אך בסיפור היא משמשת הן כמשל לחייו של החייט והן כתיאור ריאלי המתייחס למציאות של הנר הדולק בחדרו- שכל עוד הוא דולק, החייט עודנו יכול לעסוק בתיקון המלבוש.

מקור נוסף הנזכר ברמז בסיפור הוא "מסכת חיבוט הקבר". כאשר החייט ממתין לפגישה עם השר, בחדר ההמתנה "הצר והדחוק" שאליו הכניסוהו עבדי השר, הוא מצטער על כך שהוא לא יכול בינתיים לשפר במעט את המלבוש, מכיוון שהמחט לא נמצאת איתו. ואז נאמר: "צער חיבוט הקבר אינו כלום כנגד צערו של זה" . בעקבות אזכור זה, חוקר הספרות גרשון שקד, עמד על קשרם של הדברים ל"מסכת חיבוט הקבר" וראה את כל הסצנה הזו כמשל לעמידתו של האדם בפני "בית דין של מעלה". המקום הצר והדחוק שאינו מתאים כלל לביתו של השר, מעיד כי אין זה סתם חדר. שקד מציין עוד כמה רמיזות ומפרש אותן: העובדה שלפני שעבדי השר הגיעו לקחת את החייט אל בית השר, הנר שלו כבה והוא נשאר יושב בחשכה, מסמלת את הסתלקות הנשמה. כאשר החייט מגיע לבית השר, מביאים לו בגד עליון ללבוש, (כי אין זה מכבוד המלך להיכנס אליו בבגדי עבודה). שקד מפרש את הבגד החדש- כטלית שבה מכסים את המת‏[4]. לאחר מכן, כשהחייט כאמור רוצה לנצל את זמן ההמתנה כדי לעשות תיקונים אחרונים במלבוש, הוא שם לב שהמחט לא נמצאת אצלו והרי היא נשארה בבגד המלאכה שעבדי השר הסירו מעליו. זוהי החמצת ההזדמנות לתקן בניגוד לזמן שבו "עוד הנר דולק".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, פרק מתוך גלוי וסמוי בסיפור, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה ותל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת אבות, ב', טו'.
  2. ^ עמוד שו'.
  3. ^ על פי הפסוק "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן". משלי כ כז.
  4. ^ הטלית הינה מוטיב בולט מאד ברבים מסיפוריו של עגנון.