המלוכה הרומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הזאבה הקפיטולינית מניקה את רמוס ורומולוס, מייסדיה האגדיים של רומא.

המלוכה הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שמתחילה במאה ה-8 לפנה"ס, ומסתיימת בשנת 509 לפנה"ס עם יסוד הרפובליקה הרומית. בתקופה זה נשלטו העיר רומא והשטחים הכפופים לה, על ידי שלטון מלוכני.

תחילת התקופה ביסודה של העיר רומא. התאריך המדויק לוט בערפל ובאגדה. ההיסטוריוגרפיה הרומית העתיקה מציינת מספר תאריכים ביניהם: 814 לפנה"ס, 748 לפנה"ס ו־753 לפנה"ס. המחקר המודרני אימץ לשם נוחיות את שנת 753. ממצאים ארכאולוגים חושפים יישוב קבע של סוכות שהיה קיים החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס בגבעת הפאלאטיום. ממצאים אלה תומכים בתיאורי המקורות. ממצאים ארכאולוגים נוספים חושפים עדויות ליישוב באזור שקדם ליישוב הרומי, יישוב מתקופת הברונזה ואף מתקופת האבן. לא נמצאו שום ממצאים שיוכיחו קשר רציף בין היישוב הפרהיסטורי ליישוב המוכר לנו כ"רומא".

בתקופת המלוכה הפך קובץ של כפרים מפוזרים על גבעות רומא, לעיר בחבל לאטיום. עיר זו הייתה תחומה בחומה מבוצרת, היה לה מבנה חברתי מגובש, עמד לראשותה כוח צבאי מסודר, היא הייתה בעלת שטח של כ-800 קמ"ר וזכתה למעמד החברה החשובה ביותר בליגה הלטינית.

כינון העיר עד ימי טארקוויניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמתפרש מהמסורת הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

איניאס נס מטרויה הבוערת

האגדה על מלחמת טרויה פותחת את סיפור ההיסטוריה הרומית. איניאס, בן אנכיסס ואפרודיטה, מתואר כאבי השושלת אשר מבניה יצאו רמוס ורומולוס, מייסדי רומא האגדיים. באיליאדה, יצירתו של הומרוס, מתואר ייחוסו השושלתי של איניאס ואף נרמז על עתידו כמלך על בני טרויה הגולים ממולדתם – כדי להבטיח עתיד זה התערב פוסידון בקרב בינו ולבין אכילס ונשא את איניאס למקום מבטחים (איליאדה, ספר XX). איניאס נמלט מטרויה הכבושה והגיע בראש קבוצת גולים לאיטליה לאחר מסע ארוך ומפרך.

את מסעו האגדי ומרבית מעלליו של איניאס לא תיאר הומרוס. על חלק מהם כנראה כתב לראשונה קווינטוס פאביוס פיקטור, מראשוני ההיסטוריונים הרומיים. אחרים, ביניהם ורגיליוס וליוויוס השתמשו בכתביו כמקור לעלילותיהם. לפי תיאורים אלה יסד אסקניוס, בנם של אניאס וקראוסה, את העיר אלבה לונגה. לפי האגדה אחד מצאצאיו של אניאס, נומיטור, עמד לרשת את המלוכה מאביו פרוקס אך אחיו אמוליוס תפס את הכתר. כדי לבסס את שלטונו, הגלה אמוליוס את נומיטור וכפה על בתו היחידה של זה, ריאה סילביה, את הכהונה הווסטית. כהונה זאת דרשה שמירת בתולים ואמוליוס קיווה שריאה לא תביא לעולם צאצאים שיוכלו לערער על שלטונו. תקוות אלה התנפצו כאשר ילדה ריאה לאל מרס את תאומיה, רמוס ורומולוס. אמוליוס ציווה להורגם, אולם עבד רחום נתן להם לצוף על נהר הטיבר והציל את חייהם. כשהגיעו לבגרות הניסו התאומים את אמוליוס מאלבה לונגה והשיבו לסבם, נומיטור, את המלוכה הגזולה. ב־21 באפריל 753 לפנה"ס, לפי המסורת הרומית, יסדו האחים את העיר רומא על גבעת הפאלאטיום. במהלך קטטה שפרצה ביניהם רצח רומלוס את אחיו, והמליך עצמו על העיר.

רומולוס נקט בפעולות שונות כדי להגדיל את רומא: בתחילה הוא הזמין לרומא פושעים, גולים ועבדים. מאוחר יותר הפיל בפח את הסאבינים, כפי שמתואר במעשיית חטיפת הנשים הסביניות. אחר חיכוכים צבאיים בין הסאבינים הזועמים לרומאים נחתמה ברית ורומולוס וטיטוס טאטיוס, מלך הסאבינים, שלטו יחדיו על שני העמים. טאטיוס נפטר כעבור זמן קצר ורומולוס הפך שוב לשליט היחידי.

שלושת יורשי רומולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של רומולוס הביא להפסקה קצרה ברצף המלוכה. כשחלפה שנה ממות המלך האלים והלוחמני, קיבל על עצמו הציבור הרומי את החכם הסאביני נומה פומפיליוס כמלך. איש אדוק זה (שלפי האגדה נהג לשוחח עם נימפה) החדיר בעמו את חרדת האלים ובימיו נקבעו סדרי הפולחן הרומי: יסוד כהונת הבתולות של וסטה, יצירת כיתות הכוהנים של האלים מרס, יופיטר וקווירינוס ומיסוד משרת הפונטיפקס מקסימוס. נומה פומפיליוס בנה את מקדש יאנוס ובימיו החלה המסורת של מינוי הסאליי וחלוקת השנה ל־12 חודשים.

לאחר מותו של נומה פומפיליוס נבחר טולוס הוסטיליוס למלך. המלך החדש היה לוחמני כרומלוס והאגדות מיחסות להם קווי דמיון רבים. העימות הראשון שלו היה עם אלבה לונגה. במקום קרב נערכה התמודדות נציגים וכל עיר שיגרה שלשה אחים. שלשת האחים הרומיים ניצחו והעיר רומא זכתה בשלטון על אלבה. אלא כשנזקק הוסטיליוס לעזרתה של אלבה במלחמתו נגד הפדינים ובני ויי, הפרה אלבה את שבועתה. לאחר שניצח במלחמה, העניש טולוס את אלבה לונגה: העיר הושמדה ותושביה הוגלו לגבעה הקאלית ברומא. לדברי טיטוס ליוויוס, המלך טולוס הוא שבנה את בית הסנאט החדש עבור הסנאט שהורחב בימיו והוא זה שיצר את מעמד הפרשים. לפי האגדות טולוס הוסטיליוס הקדיש את כל זמנו למלחמות והזניח את עבודת האלים ולכן הענישוהו האלים: מגפה נפלה על העיר ויופיטר שילח במלך ברק שהרגו.

עם מותו של טולוס נבחר למלך אנקוס מארקיוס, נכדו של נומה פומפיליוס, הרביעי בסדרת המלכים האגדיים. מארקיוס נבחר מתוך תקווה שיצליח לשחזר את ימי השלוה של סבו. אך חרף כוונותיו, אולץ המלך לצאת למלחמה נגד הלאטינים. לאחר מספר ניצחונות, הגלה המלך לאטינים רבים לרומא, אשר לימים יהוו בסיס למעמד הפלבאי. האגדות מיחסות לו את הקמת הכלא, ביצור היאניקולום, בניית גשר העץ הראשון על הטיבר וחפירת מכרות המלח. לאחר מותו תפס לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס את הכתר במרמה והחל את תקופת שלטון המלכים האטרוסקיים בעיר.

כמתפרש מהמחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן המאה העשירית ועד המאה השמינית לפנה"ס אוכלוסיית מרכז איטליה הורכבה משתי קבוצות של עמים איטליים: הלאטינים והאוסקו־אומבריים. לַאטְיוּם וֶטוּס הייתה מקום מושבם של קבוצות אתנית מגוונות: הלאטינים, האטרוסקים, הסאבינים, האָוּסוֹנִים ושל שבטי הוולסקים, האֶקְוִוים והרוּטוּלִים. קבוצות אלו היגרו לאזור ממקומות שונים.

שבע הגבעות עליהן עתידה הייתה להבנות רומא היוו מתחם בעל חשיבות אסטרטגית רבה. גובהו היחסי של המתחם על פני המישור הלאטיני העניק לו הגנה טבעית מאויבים ושיטפונות, ריחוקו היחסי מהים הגן עליו מפשיטות וקרבתו לנהר הטיבר סיפקה אפיק מסחר ומקור מים. מיקומן של הגבעות בגבול המשותף לאטרוסקים, לסאבינים וללאטינים הפך אותן לנקודות סחר חשובות.

הממצאים הארכאולוגיים חושפים שכבר מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס הייתה קיימת התיישבות על גבעת הפאלאטיום וכן נתגלו קברים באזור הפורום ובגבעות אחרות.

הלאטינים, כפי הנראה, היו הראשונים לנצל את הפוטנציאל הטמון בגבעות. קבוצה של לאטינים, הרָמְנֶס, עברה להתגורר בגבעה הפאלאטינית, שהיא המרכזית בין שבע הגבעות. ייתכן שהיישוב הלאטיני שימש כמושבת סוחרים או לחלופין כמוצב גבול. יושביו התגוררו בבקתות או סוכות וחומה פשוטה נבנתה סביב ליישוב.

בגבעה הקוירינית השתקע במתכונת דומה שבט סאביני. בעקבות הקרבה הגאוגרפית, מאבקים על שטח מרעה והשוני האתני נוצרה כנראה יריבות בין שתי התיישבויות. החוקרים המודרניים משערים שקרב בין שתי הקבוצות, שהיו כנראה שוות בגודלן, לא היה מגיע לידי הכרעה צבאית ולכן ההתיישבויות החליטו להתאחד במקום להילחם. (כאן ראוי להצביע על הדמיון הכללי בין התהליך ההיסטורי המשוער ובין תוצאות פרשיית אונס הנשים הסאביניות האגדית, מה שמעיד שכנראה לאגדה בסיס היסטורי כלשהו). שמו של השבט הסאביני שהתגורר על הגבעה הקווירינית היה טִיטִיאֶס, הדומה לשמו של המלך הסאביני האגדי טיטוס טאטיוס.

על הגבעה הקאלית קמה התיישבות שלישית, של הלוּקֶרים. מוצאם האתני של הלוקרים לא ברור, אך סביר להניח כי אף הם היו לאטינים. במשך השנים צורפו גם הם לברית. עדות נוספת להתאחדות זו ניתן לראות בחג הדתי שנערך ברומא בתקופה מאוחרת יותר, ה"ספטימונטיום", חג שבע הגבעות.

שלוש ההתיישבויות שמרו בתחילה על עצמאות מסוימת, אולם עם חלוף הזמן הן הפכו לישות אחת, רומית.

שלושת יורשי רומולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהימנות המקורות העוסקים בחייהם ובפועלם של ארבעת המלכים הרומיים הקדומים מוטלת בספק רב. חלק זה בהיסטוריה הרומית נכתב בצורת אנאלים והוא אגדי ברובו. היסטוריונים לא רומאים כמעט ולא כתבו על תקופה זו משום שהעניין העולמי ברומא החל עם מלחמת פירוס, כ־500 שנים לאחר ייסוד העיר. משום כך, התיאורים הלא רומיים של ההיסטוריה הקדומה של רומא דלים. קווינטוס פאביוס פיקטור, ההיסטוריון הרומי הראשון, חי בתקופת המלחמה הפונית השנייה, שנים רבות אחרי תקופת המלוכה וחלק ניכר מכתביו לא שרד.

פרטים על תקופת המלוכה ניתן לדלות מחיבורים כמו "הרפובליקה" של קיקרו או "חיי האישים" של פלוטארכוס. ברם, היצירה היחידה הדנה בהרחבה בנושא רומא המלוכנית היא "דברי הימים" של טיטוס ליוויוס. אלא שליוויוס חי ועבד כ־800 שנה מאוחר יותר, בימי אוגוסטוס קיסר. דבריו נכתבו באופן מגמתי, סובייקטיבי ומפאר. ליוויוס ידוע גם כמי שבדה חלקים בהיסטוריות אותן תיאר, במיוחד כאשר הדבר נגע לנושאים אשר הידיעות עליהם היו דלות, דרך משל, המלוכה הרומית.

ניתן לראות במלכים דמויות ספרותיות המייצגות אירועים היסטוריים: הסיפור על רומולוס וטאטיוס מסביר את חבירת שבט הטִיטִאֶס לרומאים; הדת הרומית ומפעלי הבנייה, שהיו תוצר של התפתחות חברתית, מיוחסות לנומה ונכדו אנקוס; כיבושי טולוס ואנקוס כנראה מתארים את הצטרפות הלוּקֶרְטֶס לרמנס: ממצאים ארכאולוגיים מאמתים את כיבוש אלבה לונגה וכיבושים נוספים לאורך נהר הטיבר, כיבושים שהרחיבו את כוח האדם הרומי, אדמתו וההגמוניה שלו באזור.

הסיפור על ארבעת המלכים הוא בעל דפוס עלילתי לפיו אחרי כל מלך אלים עולה לשלטון מלך שליו בונה ומשקם וחוזר חלילה. מוטיב אופייני המופיע בתיאורי המלכים הוא התמקדות של כל מלך בנושא מסוים מחיי רומא ואחריות היסטורית ליצירת מרבית המנהגים וסימני הדרך הקשורים בנושא. שמות המלכים המוקדמים שכיחים בקרב שמות הקונסולים של הרפובליקה המוקדמת, ולכן עולה על הדעת שאישים עם שמות אלו אכן משלו ברומא העתיקה.

המלכים האטרוסקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי האגדה הרומית, לוקיוס טארקויניס פריסקוס, שר רומי מעיר אטרוסקית ואפוטרופסם של יורשי מארקיוס, שלח את בני חסותו למסע ציד עם מות אביהם. בהיעדר היורשים תפס פריסקוס את הכתר והמליך עצמו על רומא. סיפור זה בעייתי למדי הואיל והמלוכה הוענקה על ידי הסנאט והעם, ללא התחשבות בקשר משפחתי (למרות שארבעת המלכים הקדומים היו מקושרים זה לזה בקשר דם או הכרות). לא הייתה איפה סיבה לשלוח את הבנים למסע ציד וקשה להאמין כי שר אחד הצליח לעוות את סדרי המערכת המונארכית כדי להשיג את המלוכה. לכן, אפשר להניח שטארקויניוס נבחר למלוכה, או לחלופין שסיפור תפיסת הכס מנסה לרכך מציאות שבה נכבשה רומא על ידי עיר אטרוסקית. הערים קאירה ווולקי שכנו בקרבת רומא ואם אכן התרחש כיבוש אטרוסקי, סביר להניח שאחת מהן הייתה הכובשת.

הקירקוס מקסימוס

טארקויניוס מתואר בספרות המסורתית כמלך ראוי. הוא הדף את הסאבינים, הכה באטרוסקים, כבש ערים רבות והביא שלל אדיר לרומא. מיוחסים לו מפעלי בנייה רבים: זירת משחקים (ה"קירקוס מקסימוס"), תעלה לניקוז אזור הפורום (ה"קלואקה מקסימה") ומקדש יופיטר. ממצאים ארכאולוגיים אכן מעידים על ריצוף הפורום, לשעבר שטח קבורה, ועל תחילת התיישבות באזור החל מהמאה ה־7 לפנה"ס. כמו כן קיימות עדויות על קיומם של רחובות ומבני אבן מתקופה זו. שלטונו של פריסקוס הסתיים, לדברי האגדה, כשנרצח בידי בניו של קודמו, מארקיוס.

המלוכה עברה לידי סרוויוס טוליוס. היסטוריונים אחדים מזהים אותו כמסטרנה האטרוסקי, בעוד שאחרים משערים שהיה מלך ממוצא לאטיני. קארי מניח שתהליך ההתמרדות של הרומים הלאטינים בשלטון האטרוסקי החלה כבר עם המלכתו של מלך זה, ששמו מעיד על מוצאו הלטיני. המלך החדש נאבק באטרוסקים, ביצר את הגבעות וצרף את שתי הגבעות הנותרות לשטח רומא. לסרוויוס מיוחסת רפורמה מקיפה בסדרי החברה הרומית: הוא חילק את התושבים ל־5 מעמדות בהתאם לעושרם, ארגן מחדש את המערכת השבטית ויצר 4 שבטים חדשים, ביצע רפורמה בסדרי הצבא הרומי ובנה מקדש לאלה דיאנה על גבעת האונטין ששימש כמרכז פולחני של לאטיום כולה. טוליוס נרצח בידי חתנו, לוקיוס טארקוויניס סופרבוס "היהיר" (בנו של טארקויניוס פריסקוס) וזה ירש את כיסאו.

שלטונו של סופרבוס היה עקוב מדם: מתנגדיו נרצחו, בני המעמדות הנמוכים הועבדו בפרך והוא ניסה לבסס דיקטטורה מלאה בעיר. בנו אנס את לוקרטיה, בת למעמד האצולה. מעשה זה הצית מרד נגד המלוכה בהנהגתו של לוקיוס יוניוס ברוטוס, וטארקוויניס גורש לאטרוריה. רבים מההיסטוריונים העתיקים והמודרניים רואים במאורע זה את סוף המלוכה ויסוד הרפובליקה הרומית.

חוקרים אחרים מערערים על ההנחה שהרפובליקה הייתה תוצר של הפיכה וטוענים שהשלטון הרפובליקני התפתח כתוצאה מתהליך שבו נחלש כוח המלך ועלה במקביל כוחם של הסנאט ואספות העם. חוקרים מודרניים אחדים טוענים כי לארס פורסנה, מלך אטרוסקי אליו פנה סופרבוס לעזרה, כבש את רומא ומשל בה. מרבית ההיסטוריונים אכן מדווחים על הסכמתו של פורסנה לצאת לעזרת סופרבוס, אבל טוענים כי הגיבורים מוקיוס והראטיוס הדפו את ההתקפה האטרוסקית.

לגישה הגורסת שמלכים אטרוסקים שלטו ברומא ישנם תימוכין רבים. ישראל שצמן עוסק בעדות הספרותית לכך וטוען שלא ייתכן שעם כה גאוותן כרומאים ימציא את סיפור כניעתו לזרים. ממצאים ארכאולוגים רבים מצביעים על כך כי שבימי שלושת המלכים האחרונים הפכה פדרציית שלוש ההתיישבויות לגוף עירוני בחסות המפעלים והתרבות האטרוסקית. עדות חומרית נוספת מספקות מצבת האבן בעיר האטרוסקית קאַירֶה המלמדת על קיומה של המשפחה הטארקוינית וציור בעיר האטרוסקית ווּלְקִי, המזכיר את המלכה טאנאקויל והמלך מסטרנה. לאטרוסקים השפעה ברורה על התרבות הרומית בתחומים הלשוניים, האסתטיים והארכיטקטוניים. סמלים רומיים מובהקים כטוגה והפסקס הם סמלים אטרוסקיים וכן נוהלי האוגורים.

חברה, דת וצבא בתקופה המלוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב החברה והמוסדות הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה הרומית הקדומה הייתה מחולקת לקבוצות ותת־קבוצות רבות. הקבוצה הבסיסית והפשוטה ביותר הייתה בית האב הרומי וניתן לראות את השפעתה הרבה על עיצוב המערכת הפוליטית המלוכנית. בראש המשפחה עמד האב, ה"פָּטֶרְפָמִילִיאָס", שכל צאצאיו הישירים והבלתי ישירים היו כפופים למרותו עד ליום מותו. האב שימש ככהן המשפחה והיו לו סמכויות, תחת סייגים מסוימים, להוציא להורג את ילדיו או למכור אותם לעבדות.

מספר משפחות רומיות הרכיבו את הגֶנס, יחידה בעלת מסורת דתית ואב קדמון משותף, שבראשם עמד הדֶקוּרְיוֹ. צירוף נוסף היה הקוּרְיָה, יחידה שהורכבה מעשרה בתי אב. בראש הקוריה עמד הקוּרְיוֹ אשר היה מנהלה ושר צבאה. לצידו פעלה מועצת זקנים. כל בתי האב בקוריה נקשרו אחד לשני בכוחו של אל משותף לו הם סגדו. כל אחד משלושת השבטים הרומיים הורכב מעשר קוריות. לקוריות, ככל נראה, הוקצו טריטוריות משלהן והן ערכו טקסים פולחניים פעמיים בשנה. ייתכן שהן נוצרו כחטיבה של גנס אשר התאחדו על רקע ביטחוני.

בתוך היחידות משפחתיות הללו חיו מלבד בני הבית החופשיים ושווי הזכויות, עבדים שנחשבו כרכוש ובני מעמד משפטי נוסף, הנתינים (clientes). הנתינים היו חסרי מעמד משפטי עצמאי בעדה הרומית, אך נהנו מחירות מסוימת, תחת חסות ה"פָּטֶרְפָמִילִיאָס" של המשפחה שאליה השתייכו. הנתין היה יכול להיות זר, שחיפש מחסה והגנה מאויביו, או עבד, שאדונו שיחרר אותו בסייגים מסוימים. הנתין היה תלוי ברצונו של אדונו ושמר לו אמונים. בנוסף הוטלה על הנתין חובה לתמוך בו בפומבי ולשרתו בשדה הקרב. אדונו היה יכול לקחת את רכושו או חלק ממנו, להחזירו לעבדות ואף לדון אותו למוות. הנתין התבדל מהעבד ביכולתו לצבור רכוש, בחומרת הדין שחלה עליו ובחובה המוסרית של אדוניו אליו. בניגוד לעבד הוא לא נחשב כרכוש, ואדוניו היה חייב לדאוג לצרכיו ולהגן עליו. ככל שעברו הדורות קיבלו צאצאיו של הנתין יותר ויותר חופש ושלטון עצמי מידי המשפחה, אם כי הקשר היה כמעט בלתי ניתן להתרה.

אספת הקוריות, קוֹמִיטְיָה קוּרִיאָטָה, הייתה גוף פוליטי אשר העניק את האִימְפֶּרְיוּם למלך העתידי ודחה או אישר הצעות פוליטיות ומלחמתיות. נדרשה הסכמתן של 16 קוריות כדי להעביר הצעה. האספה כונסה על ידי המלך ולא התרחשו בה דיונים מעמיקים. זכות הדיבור הייתה של המלך ולמי שהלה העניק אותה בלבד. כוחה האמיתי של הקוריה מוטל בספק, ולפעמים נראתה כחותמת גומי של רצון המלך ותו לא.

בתקופת שלטונו של סרוויוס טוליוס נערכה רפורמה מקיפה בחלוקת העם ליחידות מנהלתיות ושבטיות. חבר האזרחים הוגדל ואורגן מחדש ב־4 שבטים חדשים, ארגון שהיה מבוסס על בסיס מקום מגוריהם של בתי האב ולא על בסיס מוצאם. תהליך זה החליש את השפעת בתי האב והקוריות בחברה הרומית. בנוסף חולקו האזרחים ל־5 מעמדות (classes) על פי מעמדם הכלכלי, המחלקות חולקו לקנטוריות ועל בסיס זה נבנתה אספת הקנטוריות.

הסנאט הרומי היה מוסד פוליטי נוסף ברומא העתיקה. מדובר במועצת זקנים אשר זומנה על ידי המלך וייעצה לו במגוון נושאים. הסנאט הורכב ממקורבי המלך, ראשי הגנס וכפי הנראה לא נכללו בסנאט בני מעמד הפלבאים. פסיקת הסנאט לא חייבה את המלך כלל וכלל. ברם, עם ההתחזקות והתעשרות המעמד הפאטריקי, עלו כוחם וחשיבותם של חברי הסנאט. אחת הסמכויות היחידות שהחזיק בהן הסנאט הייתה הענקת האימפריום הזמני לאִינְטֶרְרֶקְס שביצע את ההליכים הנדרשים למינוי המלך החדש. המלך החדש נבחר, למעשה, על ידי הסנאט והובא לאישור אספת הקוריות. לפי התיעוד, הסנאט בימי רומולוס מנה 100 איש ובתום תקופת המלוכה הרומית הגיע מספר הסנאטורים ל־300. לפי האגדה הגידול היה הדרגתי מאה איש בכל פעם, אולם ייתכן שכבר עם יסודו של המוסד הוא מנה כ־100 איש מכל שבט. אפשרות נוספת היא שנציגי השבטים צורפו עם הזמן למועצת הזקנים.

המלך, ראש המדינה הרומי, החזיק באימפריום אשר העניקו לו הסנאט ואספת הקוריות. כוחו היה כמעט בלתי מוגבל ויחסו לעם דמה במובנים מסוימים ליחס האב הרומי למשפחתו. יחד עם זו לעם ולסנאט הייתה יכולת להביע את דעתם בפני המלך. כאשר הלה הציב שאלות לפני אספת העם כגון הכרזות מלחמה, שלום, חנינה, עונשים וכיוצא בזה היה הוא מחויב להחלטת האספה. מוסד המלוכה אימץ סמלים אטרוסקיים רבים כמו: גלימת הארגמן שלבש המלך, כיסא השן שעליו ישב, הפאסקים שנשאו בידי הליקטורים ואופי תהלוכות הניצחון.

תפקידיו של המלך :

  • התחום הדתי: המלך שימש למעשה המתווך בין האלים לעם הרומי והכהן הראשי שלו. בעוד טקסים ופולחנים רבים ביצע המלך בעצמו, רבים מחובותיו הדתיות האציל. את חובותיו הדתיות לקיום הפולחנים ליופיטר, מארס וקוירינוס הטיל המלך על ממלאי מקום. על אש התמיד של וסטה שמרו בתולות וסטה. תפקידים פולחניים אחרים הוטלו על הכוהנים והאוגורים.
  • התחום הצבאי: המלך יצא למלחמה כמצביא הראשי והיה אחראי גם לארגון הכלכלי שדרש כל מהלך צבאי.
  • סמכויות נוספות של המלך היו שיפוטיות, בעיקר בנוגע לעברות רצח ובגידה, אולם סמכותו זו הצטמצמה עם השנים לתחום הדתי בלבד.

עם מות המלך היה ממנה הסנאט שליט-ביניים, הוא האינטררקס.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הרומי

על כל קוריה רומית הוטל לספק 100 רגלים ו־10 פרשים לצבא, סה"כ של 3,300 איש. הכוח היה למעשה מקביל לסדר הכוחות של שליש לגיון ושביעית צבא קונסולרי בתקופת הרפובליקה, אבל בימי המלוכה נוהלה מלחמה בלתי סדירה ובזעיר אנפין, כך שהכוח שירת את מטרתו. לא היו סטנדרטים קבועים לנשק ולמגן, אך רוב החיילים ציידו עצמם בקסדה, כידון וחרב קצרה. הלוחמים היו ברובם בני מעמד האצולה שיכלו להרשות לעצמם לרכוש את הציוד הנדרש. תחת ההשפעה האטרוסקית, הפלנקס היווה את עיקר הכוח, ושורות נוספות של מחזיקי ומשלחי כידונים נמתחו מלפניו ואגפיו.

כחלק מהרפורמה של טולוס גדל גם הכוח הצבאי, מ־30 קנטוריות (3,000 איש) ל־60 קנטוריות (6,000 איש).

תאודור מומזן טוען שאפשר להסיק מגודלו של כוח המגן על גודל אוכלוסיית רומא והוא מעריך שבתקופת המלכים אוכלוסיית מנתה, לפחות, 10,000 תושבים בני חורין.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת הרומית העתיקה ביותר, דתם של רועי צאן פשוטים, התבססה על פולחן פשוט לישויות אלוהיות כלליות אשר בתמורה היטיבו עם החקלאי, יבוליו ובריאותו. מבנה דתי פשוט זה השתנה כאשר גילו הרומאים צרכים נוספים לענייני חיי היום־יום: עזרה בשדה הקרב, שמירה על העיר וכדומה. האלוהויות של השבטים הקדומים מוזגו בדת המדינה הרשמית. דת המדינה הרחיבה את מסגרות הפעולה של אלי ימי הקדם. ההשפעה האטרוסקית ניכרת בדת הרומית. נראה שהרומאים לא אמצו אלים אטרוסקיים, אך השפעות אסתטיות, מסורתיות, פולחניות וארכיטקטוניות רבות בדת הרומית מקורן בתרבות זו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מלכי רומא | קיסרי רומא | בית קונסטנטינוס והתקופה הנוצרית | הקיסרות הרומית המערבית
רומולוס (753–717) • טיטוס טאטיוסנומה פומפיליוס (717–673) • טולוס הוסטיליוס (673–642) • אנקוס מארקיוס (642–617) • לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס (616–579) • סרוויוס טוליוס (578–535) • לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס (535–510/509)
המלוכה הרומית
רומא העתיקה
המלוכה הרומית | הרפובליקה הרומית | האימפריה הרומית | האימפריה הרומית המערבית
Colosseum in Rome-April 2007-1- copie 2B.jpg