המלחמה האנגלו-מצרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המלחמה האנגלו-מצרית
Anglo-egyptian war.jpg
חלק מ: מרד עוראבי
תאריך התחלה: 1882
משך הקרב: ?
מקום: מצרים
תוצאה: כוחותיו של עוראבי הובסו, ועוראבי גורש לציילון.
שינויים בטריטוריות: האימפריה הבריטית כבשה את מצרים.
הצדדים הלוחמים
Flag of the United Kingdom.svg האימפריה הבריטית
* British Raj Red Ensign.svg הודו הבריטית
Flag of Egypt (1882-1922).svg כוחות מצרים וסודנים תחת פיקודו של החדיו תופיק 
Flag of Egypt (1882-1922).svg כוחות צבא מצריים וסודנים תחת פיקודו של אחמד עוראבי 
מפקדים
Flag of the United Kingdom.svg לויטננט גנרל גרנט וולסלי
Flag of the United Kingdom.svg האדמירל באוצ'מפ סיימור 
Flag of Egypt (1882-1922).svg אחמד עוראבי
Flag of Egypt (1882-1922).svg מחמוד פהמי
Flag of Egypt (1882-1922).svg מחמוד סאמי אל-בארודי 
כוחות
40,560 חיילים  המספר הכולל לא ידוע. בקרב תל אל-כביר השתתפו כ-15,000 חיילים. 

המלחמה האנגלו-מצרית התרחשה בשנת 1882 בין כוחות מצרים וסודנים בפיקודו של הקולונל אחמד עוראבי, לבין האימפריה הבריטית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד עוראבי

בשנת 1878, יזם הקולונל אחמד עוראבי, קצין בצבא המצרי, הפיכה כגד תופיק פאשה הח'דיו של מצרים וסודאן, בגלל התמרמרות על השפעה גוברת והולכת של מעצמות אירופה במצרים עקב חובות אדירים - שנצטברו על ידי הח'דיו הקודם, איסמאעיל פאשה - שמצרים הייתה חייבת להם, ועל הפליית המצרים הן בתעסוקה, הן בצבא והן בממשל.

בינואר 1882 שלחו בריטניה וצרפת איגרת תמיכה משותפת בח'דיו. ב-20 במאי 1882, ספינות מלחמה בריטיות הגיעו סמוך לחוף של אלכסנדריה, ואילו צרפת נסוגה ברגע האחרון והחליטה להימנע מהתערבות בנעשה במצרים. ב-11 ביוני 1882 פרצו מהומות אלימות באלכסנדריה בהם נהרגו 50 אירופאים, אם כי הקולונל עוראבי הורה לכוחות שלו להפסיק את המהומות. ב-11 ביולי 1882 החלו ספינות של הצי הבריטי להפציץ את אלכסנדריה.

הגורמים לפלישה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כגורמים לכך שממשלת בריטניה שלחה את הצי המלכותי לחופי אלכסנדריה והתערבה אקטיבית בנעשה במצרים, ההפך מהדרך בה נהגה צרפת, נתונים במחלוקת של ההיסטוריונים.

בחיבורם "אפריקה והוויקטוריאנים" ("Africa and the Victorians"; נדפס בשנת 1961), טוענים רונלד רובינסון וג'ון גלאגר, שניתנה פקודה לכוחות הבריטיים לפלוש למצרים על מנת לדכא את מה שהבריטים הבינו כ"אנרכיה", שנגרמה כתוצאה ממרד עוראבי, ולהגן על השליטה הבריטית בתעלת סואץ, שהייתה קריטית לנתיב הספנות והמסחר לאוקיינוס ההודי[1].

א.ג. הופקינס מתנגד לטענתם של רובינסון וגלאגר, ומצטט מסמכים מקוריים ומקורות מייד שנייה בשביל לבסס את טענתו שהבריטים לא צפו כלל סכנה לשליטה בתעלת סואץ בעקבות מרד עוראבי‏[2], כיוון שעוראבי וכוחותיו לא היו "אנרכיסטים" כאוטיים, אלא שמרו למדי על חוק וסדר‏[3]. הוא מציע טענה חלופית, ולפיה הקבינט של ראש הממשלה הבריטי ויליאם גלאדסטון הונע מתוך כוונה להגן על האינטרסים של משקיעים ובעלי אגרות חוב בריטים במצרים, אך גם ממניעים פופוליסטיים בבית הפוליטי שלהם. הופקינס מביא מקורות, על פיהם ההשקעות הבריטיות במצרים צמחו בצורה מסיבית בשנות ה-80 של המאה ה-19, הן כתוצאה מחובותיו של הח'דיו מבניית תעלת סואץ, והן בגלל החיבור הקרוב שהתקיים בין הממשלה הבריטית לסקטור הכלכלי‏[4]. על פי דבריו, הסכנה לאינטרסים הכלכליים הבריטים במצרים, עלו בקנה אחד עם רצונה של המפלגה הליברלית השלטת במדיניות חוץ מיליטנטית, שתוכל לזכות אותה ברווחים פוליטיים בהתמודדות נגד המפלגה השמרנית[5]. הופקינס מצטט מכתב שנשלח לאחד מחברי הקבינט של גאלדסטון על ידי סר אדוארד מאלט, הקונסול הכללי הבריטי במצרים באותה תקופה, בו הוא מברך על הפלישה וכותב בפירוש שהוא מקווה שהפלישה תחזק את הפופולריות של הליברלים‏[6].

ג'ון גלבריית' ועטאף לוטפי אל-סעיד-מרזוט כותבים דברים הדומים לדבריו של הופקינס, אם כי הטיעון שלהם מתמקד בדרכים בהם אנשים שונים במערכת הביורוקטית הבריטית השתמשו במעמדם כדי להציג את הפלישה למצרים כאופציה העדיפה ביותר לממשל גאלדסטון.הם מתארים בדבריהם מזימה של הקונסול, אדוארד מאלט, שצייר את הממשלה המצרית החדשה (לאחר ההפיכה, בראשות אחמד עוראבי) כלא יציבה, במטרה לדחוף את הממונים עליו בקבינט הבריטי להתערבות בריטית במצרים; על פי גילבריית' ואל-סעיד-מרזוט, מעשה זה של מאלט תרם להחלטה בריטית לפלוש למצרים‏[7]. בנוסף, הם כותבים שהאדמירל באוצ'מפ סיימור, המפקד של ספינות הצי הבריטי שהפגיזו את אלכסנדריה, זירז באופן אישי את ההפגזה על אלכסנדריה, וכתוצאה מכך את הפלישה כולה, בכך שהפריז בתיאור הסכנה שנשקפה לספינותיו מצד כוחותיו של עוראבי באלכסנדריה, בטלגרמה ששלח לקבינט הבריטי‏[8].

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגזת אלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום של אלכסנדריה לאחר ההפגזה והשריפות שפרצו בעקבותיה בין 11 ל-13 ביולי 1882.

הצי הבריטי הפגיז את אלכסנדריה מה-11 ל-13 ביולי, ולאחר מכן כבשו נחתים בריטים את העיר. ההפגזה הייתה לחלוטין חד צדדית, ובצד הבריטי אף לא ספינה אחת טבעה. חלקה הגדול של העיר נחרב מהשריפות שפרצו כתוצאה מההפגזה, וכן מהשריפות שהציתו אנשיו של עוראבי במטרה להחריב את העיר לפני שהבריטים ישתלטו עליה‏[9]. לאחר כיבוש העיר השיבו הבריטים את הח'דיו תופיק פאשה על כנו, שהכריז על עוראבי כמורד והוציא מידיו את כל הסמכויות הפוליטיות.

עוראבי הגיב בפרסום פתווה, שאושרה על ידי שייח' אל-אזהר, הקובעת שתופיק הוא בוגד שהביא לכיבוש מצרים על ידי אומה זרה, והקובעת גם שתופיק הוא בוגד בדתו. עוראבי הורה על גיוס חובה והכריז מלחמה על האימפריה הבריטית.

כוחות בריטיים בפיקודו של סר ארצ'יבלד אליסון ניסו בתחילה להגיע לקהיר דרך אלכסנדריה, אך כוחותיו של עוראבי הצליחו לעכב אותם 5 שבועות ליד כפר אל-דוואר. המצרים הקימו שם קווי הגנה חזקים, שכללו שוחות וסוללות, עמדות ירי וביצורים. כמו כן, הם החזיקו כלי ארטילריה מודרניים מתוצרת קרופ ותחמושת מכל הסוגים. באוגוסט, פלש צבא בריטי, שמנה למעלה מ-40,000 חיילים בפיקודו של הלויטננט גנרל גרנט ג'וזף וולסלי, למצרים דרך תעלת סואץ. לווסלי ניתנה הסמכות להשמיד את כל כוחותיו של עוראבי ולנקות את המדינה מגורמים מהפכניים. סגנו וראש המטה שלו היה הלויטננט גנרל ג'ון מילר אדיי.

ב-28 באוגוסט וב-9 בספטמבר הותקפו כוחות בריטים על ידי המצרים ליד הכפר קאסאסין, 35 ק"מ מערבית לאיסמעיליה. שתי התקיפות נהדפו.

קרב תל אל-כביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של קרב תל אל-כביר, מאת הצייר הצרפתי הנרי לואיס דופרט (1841-1909).

עוראבי פרס את כוחותיו להגנת קהיר מפני הכוחות הבריטים שתחת פיקודו של וולסלי. כוחו העיקרי התחפר בתל אל-כביר, צפונית למסילת הרכבת ולתעלת המים המתוקים המקשרות בין קהיר לאיסמעיליה, והתארגן בחופזה במערך הגנה.

וולסלי ביצע מספר סיורים מקדימים ליד קווי ההגנה של המצרים, ולאחר שווידא שהמצרים לא איישו מוצבי חוץ בלילה לאבטחה ההיקפית שלהם, הוא החליט לבצע את התקיפה בלילה ולהניע את כוחותיו בחסות החשיכה. הבריטים הפעילו בקרב זה כ-18,500 חיילים ו-70 תותחים, ומניין הכוחות של עוראבי הגיע ל-15,000 חיילים ו-60 תותחים.

ההתקפה בוצעה בהצלחה, ב-13 בספטמבר 1882, כאשר מספר האבידות הבריטי הרשמי היה 57 וכן 380 פצועים ו-22 נעדרים, לעומת 1,396 חיילים מצרים הרוגים ו-681 פצועים. כוחותיו של עוראבי נסו, הבריטים רדפו אחריהם וכבשו את קהיר, שנותרה כעת ללא כל הגנה.

ראש הממשלה הבריטי גאלדסטון רצה שעוראבי יישפט במשפט ציבורי ולאחר מכן יוצא להורג‏[10]. אך לאחר עיון ביומניו ובמסמכים רבים אחרים, נמצאו מעט מאוד ראיות שניתן יהיה על פיהם להוציא אותו להורג. בעקבות כך, הבריטים הפחיתו את דרגת אישומיו, שפטו אותו וגירשו אותו לציילון (כיום סרי לנקה)‏[10].

האימפריה הבריטית שלטה על מצרים לאחר מכן, עד ההסכם האנגלו-מצרי (1922) וההסכם האנגלו-מצרי (1936), שהעניק בהדרגה לממשלה המצרית את השלטון במדינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מובא בתוך: א.ג. הופקינס, "הוויקטוריאנים ואפריקה: בחינה מחדש של הכיבוש במצרים ב-1882", "The Journal of African History", יולי 1986, כרך 27, גיליון 2, עמ' 372.
  2. ^ הופקינס, שם, עמ' 373–374.
  3. ^ הופקינס, שם, עמ' 374.
  4. ^ הופקינס, שם, עמ' 379-380.
  5. ^ הופקינס, שם, עמ' 382.
  6. ^ הופקינס, שם, עמ' 385.
  7. ^ ג'ון ס. גלבריית' ועטאף לוטפי אל-סעיד-מרזוט, "הכיבוש הבריטי של מצרים: זווית אחרת", "International Journal of Middle East Studies", כרך 9, גיליון מס' 4, עמ' 477.
  8. ^ גלבריית' ואל-סעיד-מרזוט, שם, עמ' 485.
  9. ^ "הפגזת אלכסנדריה (1882)", "Old Mersey Times" (באנגלית).
  10. ^ 10.0 10.1 הופקינס, שם, עמ' 384.