המלחמה הארוכה (1593–1606)
 | ||||||||||||||||||
| קרב מזקרסטש בשנת 1596 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המלחמות העות'מאניות-הבסבורגיות | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1593–1606 (כ־13 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרום-מזרח אירופה, בעיקר הונגריה, טרנסילבניה, הנסיכויות הרומניות, בלקן | |||||||||||||||||
| תוצאה | הסכם ז'יטבטורוק | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.PNG){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=icon}
המלחמה הארוכה (או המלחמה הארוכה בטורקים, בגרמנית: Der Lange Türkenkrieg, בתרגום לרומנית: Războiul cel Lung), הידועה גם כמלחמת שלוש-עשרה השנה, מלחמת חמש-עשרה השנה של הונגריה 1591-1606, (בהונגרית: Tizenöt éves háború) או המלחמה האוסטרית-עות'מאנית השלישית (בטורקית: 1593-1606 Osmanlı-Avusturya Savaşı) התנהלה בשנים 1591 או 1593–1606 והייתה מלחמת גבולות בין האימפריה ההבסבורגית המיוצגת על ידי הארכידוכסות האוסטרית ("אוסטריה") ובנות בריתה ובין האימפריה העות'מאנית כשזירות הקרב היו הבלקן, הונגריה, טרנסילבניה והנסיכויות הרומניות.
המשתתפים העיקריים היו האימפריה ההבסבורגית, הנסיכות של טרנסילבניה, הנסיכויות ולאכיה ומולדובה שהיו בעימות עם האימפריה העות'מאנית. במידה פחותה השתתפו מדינות גרמניות שהיו חלק מהאימפריה הרומית הקדושה, הדוכסות של פררה, הדוכסות הגדולה של טוסקנה, הדוכסות של מנטובה ומדינת האפיפיור. לצד הקואליציה האנטי-עות'מאנים השתתפו גם לוחמים "היידוקים" סלאבים שמקורם בשטחים הכבושים על ידי העות'מאנים בבלקן (בעיקר סרבים ובולגרים). פרס הספווית השיעית תרמה אף חלק שלה על ידי פתיחת חזית נוספת שהכבידה בעורף העות'מאנים.
המלחמה הסתיימה בהסכם ז'יטבטורוק (בימינו – בסלובקיה) ב-11 בנובמבר 1606 שנועד להבטיח שלום למשך עשרים השנים הבאות. הוא נחתם על ידי הסולטאן אהמט הראשון ועל ידי מתיאס ארכידוכס של אוסטריה, חרף התנגדותו העזה של הקיסר האוסטרי רודולף השני. אחרי כמה הצלחות של הקואליציה האירופית הנוצרית בהתחלה בסופו של דבר המצב הגאופוליטי נשאר בסוף המלחמה ללא שינוי משמעותי.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1591 גברו ההתנגשויות בין ממלכת הבסבורג לאימפריה העות'מאנית, ובשנת 1592 כבשו הטורקים את מצודת ביחאץ'. באביב 1593 הטילו כוחות טורקים מאיילט בוסניה מצור על העיר סיסאק בקרואטיה. ב-22 ביוני אותה שנה התחולל קרב סיסאק, שבו ניצחו הכוחות הנוצרים את העות'מאנים, ובזה הסתיימה מלחמת מאה השנים הקרואטית-עות'מאנית.
המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
1593–1594[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-29 ביולי 1593 פתח סינאן פאשא במבצע בהונגריה, ובשנת 1594 כבש את הערים גיור וקומרנו.
בתחילת שנת 1594 מרדו הסרבים בבאנאט נגד השלטון העות'מאני. המורדים הכריזו על מלחמת קודש, ונשאו דגלי מלחמה עם סמל של סאבה הקדוש. דגלי המלחמה בורכו על ידי הפטריארך יובאן קאנטול, וההתקוממות נעזרה בהכנסייה האורתודוקסית הסרבית במחוזות השונים. בתגובה, הוזיר הגדול סינאן פאשה, דרש כי הדגל הירוק של הנביא מוחמד יובא מדמשק כדי להדוף את המרד הסרבי, וציווה להסיר את הסרקופג שמכיל את שרידי סאבה הקדוש ממנזר מילשבה ולהעביר אותו לבלגרד באמצעות שיירה צבאית. לאורך הדרך הרגה השיירה העות'מאנית את כל האנשים שנקרו בדרכה כאזהרה למורדים, וב-27 באפריל שרפו העות'מאנים בפומבי את שרידי סאבה הקדוש על מוקד ברמת וראצ'אר ופיזרו את האפר.
1595–1596[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1595 אורגנה ברית של המעצמות האירופיות הנוצריות על ידי האפיפיור קלמנס השמיני, כדי להתנגד לאימפריה העות'מאנית (הליגה הקדושה של האפיפיור קלמנס השמיני); ברית נחתמה בפראג על ידי רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וז'יגמונד באטורי, שליט טרנסילבניה. ארון וודה, שליט מולדביה ומיכאי האמיץ, שליט ולאכיה הצטרפו לברית גם הם, מאוחר יותר באותה שנה. בנוסף הספרדים שלחו צבא של 6,000 רגלים מנוסים ו-2,000 פרשים מארצות השפלה תחת קרל פון מנספלד, מפקד הצבא של פלנדריה הספרדי, אשר פיקד על הלחימה בהונגריה.
מטרת העות'מאנים במלחמה הייתה לתפוס את וינה, בעוד האימפריה ההבסבורגית רצתה לשוב ולכבוש את השטחים של ממלכת הונגריה שהיו בשליטת האימפריה העות'מאנית. השליטה על אזור הדנובה והחזקת המבצרים שהיו שם הייתה מכרעת. המלחמה התנהלה בעיקר בשטחי הונגריה המלכותית (שכללה בעיקר את מערב הונגריה ודרום סלובקיה של ימינו), בטרנסדנוביה, קרואטיה וסלאבוניה, רומליה (בולגריה וסרביה של ימינו), וואלאכיה (דרום רומניה של ימינו).
בשנת 1595 כבשו הכוחות הנוצרים בראשות מנספלד את אסטרגום ווישגראד, מבצרים אסטרטגיים על הדנובה, אך לא הטילו מצור על המבצר המרכזי של בודה. מאידך העות'מאנים הטילו מצור על אגר וכבשו אותה בשנת 1596.
בזירת הבלקן, בשנת 1595 צי ספרדי שכלל אניות מנאפולי וסיציליה תחת פיקודו של פדרו אלברס דה טולדו, מרקיז וילפרנקה החמישי, פשט על פטרס ועל איילט רומליה של האימפריה העות'מאנית, כנקמה על פשיטות טורקיות נגד חופי איטליה. הפשיטה הייתה מוצלחת כל כך, עד שהסולטאן מוראט השלישי חשב על השמדת כל הנוצרים של קונסטנטינופול, אך לבסוף החליט רק להורות על גירושם של כל היוונים הלא נשואים מן העיר. בשנים שלאחר מכן המשיך הצי הספרדי לפשוט על מימי הלבנט, אבל לא הייתה פעולה ימית בקנה מידה גדול בין הנוצרים לבין העות'מאנים. במקום זאת, היו פריבטירים כמו אלונסו דה קונטרראס אשר לקח על עצמו את התפקיד של הטרדת האניות העות'מאניות.
בחזית המזרחית של המלחמה, מיכאי האמיץ, נסיך ולאכיה, התחיל במערכה נגד העות'מאנים בסתיו 1594, וכבש כמה טירות ליד הדנובה התחתית, כולל ג'יורג'יו, בראילה, הארשובה, וסיליסטרה, ואילו הברית המולדבית שלו הביסה את הצבאות העות'מאניים ביאשי ובמקומות אחרים במולדביה. מיכאי המשיך בהתקפותיו עמוק בתוך שטחי האימפריה העות'מאנית, וכבש את המבצרים של ניקופוליס, ריבניק, וצ'יליה, והגיע עד אדריאנופול, ובשלב מסוים היו כוחותיו רק 24 ק"מ מן הבירה העות'מאנית, קונסטנטינופול.
כתוצאה ממתקפת נגד עות'מאנית חזקה שכללה 100,000 חיילים, ונועדה לכיבוש הנחלות האבודות מחדש ולכיבוש ולאכיה, נאלץ מיכאי לחזור אל הדנובה. המתקפה הייתה מוצלחת בתחילה, והצליחה ללכוד לא רק את ג'יורג'יו, אלא גם את בוקרשט ואת טרגובישטה, על אף שספגו תבוסה חריפה בקרב קאלוגארני (23 באוגוסט 1595). בשלב זה הפיקוד העות'מאני לקה בשאננות והפסיק לרדוף אחרי הצבא הוולאכי הנסוג, תוך שהוא מתמקד בביצור טרגובישטה ובוקרשט. מיכאי האמיץ נאלץ להמתין כמעט חודשיים עד להגעת הסיוע של בעלי-בריתו, ולאחר מכן פתח במתקפת-הנגד שהפתיעה את העות'מאנים, והצליחה לטאטא את ההגנה העות'מאנית בשלוש קרבות רצופים, בטרגובישטה (18 באוקטובר), בוקרשט (22 באוקטובר) וג'יורג'יו (26 באוקטובר). קרב ג'יורג'יו בפרט היה הרסני עבור הכוחות העות'מאניים, וכתוצאה ממנו נאלצו לסגת על פני הדנובה באי-סדר.
המלחמה בין ולאכיה לבין העות'מאנים נמשכה עד סוף שנת 1599, כשמיכאי האמיץ לא היה מסוגל להמשיך במלחמה בשל תמיכתם החלשה של בעלי בריתו.
נקודת המפנה של המלחמה הייתה קרב מזקרסטש, שהתקיים בשטחה של הונגריה ב-24 - 26 באוקטובר 1596, ובמהלכו הכוח ההבסבורגי-טרנסילבני המשולב שמנה 45-50 אלף חיילים הובס על ידי הצבא העות'מאני, כאשר חיילים נוצרים, שחשבו כי ניצחו במערכה, הפסיקו את הלחימה כדי לבזוז את המחנה העות'מאני, ועל ידי כך הובסו לבסוף למרות הניצחון הזה, הבינו העות'מאנים לראשונה את העליונות של הציוד הצבאי המערבי אל מול הנשק העות'מאני. קרב זה היה המפגש הצבאי המשמעותי הראשון במרכז-אירופה, בין צבא נוצרי גדול לצבא העות'מאני, לאחר קרב מוהאץ'.
1601–1606[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1601 הביסו ג'ורג'ו בסטה ומיכאי האמיץ בקרב גורוסלאו את האצולה ההונגרית בראשותו של ז'יגמונד באטורי, שקיבלה עליה את חסות העות'מאנים. לאחר חיסולו של מיכאי האמיץ בידי שכירי חרב של בסטה, התמרדה האצולה בטרנסילבניה, בראשות מוזש סקלי, והובסה בקרב בראשוב בשנת 1603 על ידי לוחמי האימפריה ההבסבורגית בראשות ראדו שרבאן.
בשלב האחרון של המלחמה (בין השנים 1604-1606) כללה בעיקר את ההתקוממות של אישטוואן בוצ'קאי, נסיך טרנסילבניה. ההתקוממות החלה לאחר שרודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הגיש כתבי אישום שקריים נגד בני אצולה, על מנת למלא בממונם את האוצר הריק של הקיסרות. בוצ'קאי שהיה אסטרטג משכיל, התנגד לכך, ואסף את האצילים ההונגרים המאוכזבים, והתחיל במרד נגד השליט ההבסבורגי. הכוחות צעדו מערבה, ונתמכו על ידי ההיידוצי בהונגריה, ועד מהרה זכו בכמה ניצחונות ותפסו את השטחים שאבדו לצבא ההבסבורגי. ב-21 בפברואר 1605 הוכרז בוצ'קאי בטרגו מורש כנסיך טרנסילבניה, וב-17 באפריל אותה שנה הוכרז גם כנסיך הונגריה. האימפריה העות'מאנית תמכה בבוצ'קאי, ואף שלחה לו כתר מפואר שיוצר בפרס ומקושט באבנים טובות מרהיבות עין, על מנת שישמש תחת חסותה כ"מלך הונגריה המרכזית", אך בוצ'קאי לא הסכים לשאת תואר זה. כנסיך הונגריה ניהל בוצ'קאי את המשא ומתן עם רודולף השני, וב-23 ביוני 1606 נחתם הסכם וינה, שבו ערבה אוסטריה לכל הזכויות והפריבילגיות של ההונגרים בטרנסילבניה ובהונגריה המלכותית כאחד, וכן הכירה בבוצ'קאי כנסיך טרנסילבניה, ובזכות טרנסילבניה לבחור באופן עצמאי את נסיכיה.
תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 בנובמבר 1606 נחתם הסכם ז'יטבטורוק, שנועד להבטיח שלום בין המדינות ל-20 שנה הבאות. במסגרת ההסכם ויתרו העות'מאנים לטובת בית הבסבורג על הערים אגר, אסטרגום וקנישה, אולם קיבלו בתמורה את העיר ואץ. האמנה אישרה גם את האיסור על העות'מאנים לחדור לשטחים ההבסבורגיים, וכן העבירה את עיקר הכוח בטרנסילבניה לבית הבסבורג. אף על פי שהקיסר רודולף השני נכשל במטרות המלחמה שלו, הוא זכה בכל זאת ביוקרה כלפי הטורקים, והציג את המלחמה כניצחון. כמו כן רודולף הוכר כקיסר גם על ידי העות'מאנים, והאמנה ייצבה את התנאים בגבול ההבסבורגי-עות'מאני.
