המלחמה הברברית הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
הרעשת טריפולי על ידי אוניות השייטת האמריקנית, 3 באוגוסט 1804.

המלחמה הַבֶּרְבֶּרִית הראשונה (1801-1805), הנקראת גם "מלחמת טריפולי", הייתה הראשונה בין שתי מלחמות שניהלה ארצות הברית נגד המדינות הברבריות בחוף הצפון מערבי של אפריקה. הסיבה ליציאתה למלחמה הייתה התקפותיהם של שודדי-ים, שיצאו בפקודת שליטי טריפוליטניה, אלג'יריה ומרוקו, על אוניות סוחר אמריקניות שפקדו את הים התיכון. הייתה זו המלחמה הראשונה שערכו האמריקנים מחוץ לגבולות ארצם.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקורסארים הברברים, אותם פירטים מוסלמים שפעלו מנמלי אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו וטריפוליטניה, היו אימת הים התיכון כולו משך מאות בשנים. הם לכדו אוניות סוחר תמימות, מכרו לעבדות את אנשי צוותן ונוסעיהן או תבעו כופר כסף תמורתם, וכך הגדילו את עושרם ועוצמתם של שליטי מדינותיהם. מסדר השילוש הקדוש הרומי-קתולי, המוכר גם בשם מסדר ה"מָתוּרִינִים" שמושבו בצרפת, פעל מאז היווסדו בשלהי המאה ה-12 לאיסוף דמי כופר ולפדיון נוצרים שנפלו בשבי המוסלמים, ובהם גם אלה שנשבו על ידי הפירטים בים התיכון.

גורלן של אוניות סוחר אמריקניות שפקדו את נמלי הים התיכון לא היה שונה משל אחיותיהן האירופיות. התקפות הפירטים הברברים נועדו לסחוט דמי כופר תמורת חיי המלחים השבויים, ובסופו של דבר לאלץ את ארצות הברית לשלם דמי חסות שנתיים (tribute) בתמורה להפסקת ההתנכלויות, כפי שנהגו השליטים הברברים גם עם כמה ממדינות אירופה.‏[1] עד סיום מלחמת העצמאות וחתימת חוזה פריז ב-1783, בו הכירה בריטניה באופן רשמי בעצמאותה של ארצות הברית, נהנו אוניות הסוחר האמריקניות מהגנתה של צרפת, כפי שסוכם בחוזה הברית שנחתם בין השתיים ב-1778. אומנם החוזה אינו מזכיר מפורשות את המדינות הברבריות, אך הוא מתייחס לאויבים משותפים לארצות הברית ולצרפת, שהמדינות הברבריות ופירטים בכלל יכולים להימנות עליהם. התקפות השוד על אוניות אמריקניות החלו רק לאחר מלחמת העצמאות, כאשר פקעה ההגנה על פי תנאי הברית עם צרפת.

אוניית הסוחר האמריקנית הראשונה שנתפסה על ידי פירטים הייתה הבריגנטינה "בטסי", שנפלה שלל לידי פירטים מרוקנים ב-11 באוקטובר 1784.‏‏[2] הממשל הספרדי נשא ונתן על שחרור האונייה השבויה וצוותה, אך בה בעת גם יעץ לארצות הברית כיצד להתמודד להבא עם המדינות הברבריות: לשלם דמי חסות שנתיים (tribute) בתמורה להבטחת שלומן של אוניות הסוחר. שגריר ארצות הברית בצרפת, תומאס ג'פרסון, שיגר שליחים אל מרוקו ואלג'יריה כדי לנסות ולקנות את ההסכמים ואת שחרורם של המלחים השבויים שהוחזקו באלג'יריה.‏[3] מרוקו הייתה המדינה הברברית הראשונה שחתמה על הסכם עם ארצות הברית, ב-23 ביוני 1786. ההסכם הבטיח רשמית את ההגנה על הספנות המסחרית האמריקנית מפני פירטים מרוקנים. סעיף 6 של ההסכם קבע באופן מיוחד, כי אם יגיעו מלחים אמריקנים שבויים לאחת מערי מרוקו, בין אם נפלו בשבי פירטים מרוקנים או בידי אחת המדינות הברבריות האחרות, הם ישוחררו וייהנו מהגנתה של ממלכת מרוקו.‏[4]

המשא ומתן הדיפלומטי עם אלג'יריה היה מוצלח לאין שיעור פחות מאשר עם מרוקו. ההתקפה הפירטית הראשונה של הקורסארים האלג'ירים נגד הספנות האמריקנית ארעה ב-25 ביולי 1785, עם שביית הסקונר "מריה"; שבוע אחר כך נתפסה הספינה "דופין".‏[5] ארבע המדינות הברבריות תבעו יחד מארצות הברית סכום של 660,000 דולר, בעוד שהתקציב שהוקצה לשליחים להשגת השלום עמד על 40,000 דולר בלבד.‏[6] המגעים הדיפלומטיים להסכמה על סכום מתקבל על הדעת של דמי חסות או דמי כופר לפדיון המלחים השבויים לא צלחו. צוותי "מריה" ו"דופין" נותרו בשבי למעלה מעשר שנים, ואליהם הצטרפו בתוך זמן קצר גם מלחי אוניות אחרות שנתפסו על ידי המדינות הברבריות.‏[7] ב-1795 הגיעה אלג'יריה להסכם עם ארצות הברית בתמורה ליותר ממיליון דולר, כשישית מסך התקציב השנתי ארצות הברית,‏[8] בעקבותיו שוחררו 115 המלחים שהוחזקו על ידה והובטח שלומן לעתיד של אוניות הסוחר שלה. ברם, הדרישה המתמשכת למס עובד הובילה בסופו של דבר להקמת מחלקת הצי של ארצות הברית, שנוסדה ב-1798.‏[9] כדי למנוע התקפות פירטיות נוספות על ספנות אמריקנית כמו גם כדי לשים קץ לתביעות המוגזמות בגודלן למס עובד שהגישו המדינות הברבריות.

המלחים השבויים תיארו לימים במכתבים ובעדויות את תקופת שביים כצורה של עבדות, הגם שהייתה שונה מזו שנהגה באותו זמן בארצות הברית ובמדינות אירופה.‏[10] נוצרים שנפלו בשבי המדינות הברבריות יכלו להתעשר ולרכוש לעצמם מעמד שעלה על זה של עבד מן השורה. דוגמה אחת שכזו הוא ג'יימס ליאנדר קצ'קרט, שהגיע למעמד הגבוה ביותר שעבד נוצרי יכול היה להגיע אליו באלג'יריה כשנתמנה ליועצו של הדיי.‏[11] אולם מרבית השבויים נדונו לעבודה קשה בשירותם של הפירטים הברברים, וסבלו מתנאי מחיה גרועים ביותר, רעב ומחלות. כשנפוצו בארצות הברית הידיעות על סבלם של השבויים, גבר הלחץ הציבורי על הממשל לפעול לעצירת ההתקפות הפירטיות על אוניות אמריקניות.

במרץ 1785 יצאו תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס אל לונדון כדי לשאת ולתת עם שליח מטריפולי, הציר סידי חאג' עבדרחמן (או סידי חאג' עבדול רחמן עג'ה). כשנשאל "על מה מתבססת יומרתם לאסור מלחמה על מדינות שלא עוללו להם כל רע" השיב השגריר: "כתוב בקוראן, כי כל המדינות שאינן מכירות בנביא נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן, וכל מוסלמי הנהרג במלחמה שכזו יגיע אל נכון לגן עדן. הוא הוסיף ואמר, כי האיש הפושט ראשון על האונייה מקבל עבד אחד בנוסף לחלקו בשלל, וכי כאשר הם פושטים אל סיפונה של אוניית אויב, אוחז כל מלח חרב ביד אחת ופגיון בין שיניו, והם מפילים אימה כה גדולה על אויביהם, עד כי אלה נכנעים מיד תוך זעקות."‏[12][13]

ג'פרסון הוסיף להתנגד בתוקף לתשלום דמי החסות וזכה לתמיכה הולכת וגוברת מצד ג'ורג' וושינגטון ואחרים. הקמתו מחדש של הצי המלחמתי האמריקני ב-1794, שפורק עם סיום מלחמת העצמאות בשל הקושי לממן את אחזקתו, נועדה להגדיל את כוחה של ארצות הברית בים, כדי שתוכל לגונן על אוניות הסוחר שלה מבלי לשלם דמי חסות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rojas, Martha Elena. "Insults Unpunished: Barbary Captives, American Slaves, and the Negotiation of Liberty." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 1.2 (2003): 159–86.
  2. ^ Battistini, Robert. "Glimpses of the Other before Orientalism: The Muslim World in Early American Periodicals, 1785–1800." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 8.2 (2010): 446–74.
  3. ^ Parton, James. "Jefferson, American Minister in France." Atlantic Monthly, 30.180 (1872): 405–24.
  4. ^ Miller, Hunter. Barbary Treaties 1786–1816: Treaty with Morocco June 28 and July 15, 1786. Digitized copy in: The Avalon Project, Yale Law School.
  5. ^ Battistini, 450.
  6. ^ Parton, 413.
  7. ^ Rojas, 176.
  8. ^ Rojas, 165.
  9. ^ Blum, Hester. "Pirated Tars, Piratical Texts Barbary Captivity and American Sea Narratives." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal. 1.2 (2003): 133–58.
  10. ^ Rojas, 168–9.
  11. ^ Rojas, 163.
  12. ^ "American Peace Commissioners to John Jay," March 28, 1786, "Thomas Jefferson Papers," Series 1. General Correspondence. 1651–1827, Library of Congress. [1]
  13. ^ Philip Gengembre Hubert (1872). The Atlantic monthly, vol. 30, p. 413.