המלחמה הלטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרבות העיקרים במלחמה הלטינית.

המלחמה הלטינית היא שמה של מלחמה שנערכה בין הרפובליקה הרומית לבין הברית הלטינית בין השנים 340 לפנה"ס ל-338 לפנה"ס. המלחמה נערכה על רקע התחזקותה המדינית והצבאית של רומא במאות ה-5 וה-4 ושינוי מאזן הכוחות הפוליטי בין שני רומא והלאטינים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הרומית והברית הלטינית היו בנות ברית כבר משנת 493 לפנה"ס שבה נחתם הסכם שלום בין הצדדים שנקרא על שם הקונסול הרומי ספוריוס קאסיוס. ההסכם נתן לשני הצדדים מעמד שווה מבחינה מדינית, הבטיח תמיכה צבאית הדדית במקרה של מלחמות עתידיות, פיקוד משותף ואחיד במקרה של שיתוף פעולה צבאי וחלוקה שווה של שלל מלחמה. כמו כן כלל חוזה קאסיוס שורה של הסכמות שנועדו לאפשר סחר פרטי חופשי בין לאטינים ורומים. הסכם זה היה בסיס הכרחי להתגוננות לאטיום מפני אויביה, ליצירת זכויות האזרח הלאטיניות ולהתפשטות המושבות הלאטיניות והרומיות באיטליה. לברית הרומו לטינית הצטרפו ההרניקים בשנת 486 לפנה"ס.

מסביבות 370 לפנה"ס והלאה, עם גיבוש הגבול הצפוני של רומא באטרוריה, החלה להפנות זו את תשומת לבה ללאטיום עצמה ולאויביה הדרומיים.

בני הברית של רומא, ההרניקים וחברי הברית הלטינית, החלו להרגיש יותר ויותר את החסרונות בחוזים שלהם עם רומא וחששו מהתחזקות נוספת של זו על חשבונם. ההרניקים שברו ראשונים את הברית והחלו לנקוט בצעדים מלחמתיים כבר בשנת 362 לפנה"ס, במקביל לעימות הרומי בדרום אטרוריה. המלחמה ההרניקית נוצחה במהירות ובשנת 358 חזרו הללו וחתמו על ברית מחודשת עם רומא.

בעוד העימות בין ההרניקים לרומים נפתר לזמן מה, המתח בין הלאטינים לרומים הלך וגבר. אופייה של הברית הלטינית הציב אותה בעמדת נחיתות מול רומא, שהעמידה את חברותיה בסכנה ממשית. בעוד רומא הייתה יחידה פוליטית אחת, שמאז חתימתו של הסכם קאסיוס הצליחה להגדיל באופן רציף את כוחה, הטריטוריה שלה ואוכלוסייתה, הברית הלטינית הורכבה ממספר רב של ערים ששמרו על עצמאותן וריבונותן וכוחן היה תלוי בשיתוף הפעולה שלהם. לפיכך למרות שהישגי הברית הרומו-לטינית היו רבים, רומא הייתה הנהנית העיקרית מהם. יותר מכך, ניצחונות הלאטינים והרומים על אויביהם המשותפים הקטינו את הסיכון שבפלישה עמים זרים ללאטיום דבר שהקטין את הליכוד ביניהם.

בשנת 381 לפנה"ס קיבלו אזרחי העיר הלאטינית טוסקולום אזרחות רומית והעיר נבלעה למעשה במדינה הרומית. פעולה זו שסעה את לאטיום לשני חלקים. משנה זו והלאה הקרע בין הלאטינים לרומא החל להיות גלוי וערים לטינות חזקות כגון וליטראי, טיבור ופראניסטה החלו לפעול שלא במסגרת הברית הלטינית. אף על פי כן, בשנת 358, עם חידוש הברית בין ההרניקים לרומא, חידשו רוב חברי הברית הלטינית את הסכם קאסיוס, כנראה מחשש מהפלישות המחודשות של הגאלים. יחד עם זו החוזה שונה בכמה סעיפים לטובתה של רומא וחלק מערים הלטיניות החזקות לא חתמו עליו. רק בשנת 354 לפנה"ס חתמו טיבור ופראניסטה על הסכם מחודש עם רומא, אולם לא במסגרת הברית הלאטינית, דבר שהקטין את כוחה.

פעולות נוספות שביצעה רומא הבהירו ללאטינים שמעמדן העצמאי היה נתון בסכנה ברורה ומידית. בשנת 358 לפנה"ס חולקה אדמת הוולסקים בדרום מזרח לאטיום למתיישבים רומים בלבד, בשנת 354 לפנה"ס נכרתה ברית בין הרומים לסאמניטים ובשנת 348 לפנה"ס נחתם הסכם חדש בין רומא לקרתגו, שבו הוכרה למעשה ההגמוניה הרומית על לאטיום.

התגובה הלאטינית המיידית הייתה הפסקת סיפוק חיילות העזר לרומים החל משנת 349 לפנה"ס, צעד מקדים למלחמה העתידית שפרצה תשע שנים מאוחר יותר.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 340 לפנה"ס פרצה מלחמה בין הברית הלטינית לרומא, לאחר שרומא דחתה את דרישות הלאטינים. ההיסטוריון ישראל שצמן משער שהלאטינים דרשו את חידושם של התנאים המקוריים של חוזה קאסיוס. חברי הברית הלאטינית, כולל טוסקולום, שלא מכבר קיבלה אזרחות רומית, גייסו לעזרתם את הוולסקים, הסידיקינים, האורונקים והקאמפנים, שחששו מהברית שחתמו הרומים והסאמניטים. האחרונים סייעו לרומא במלחמה, בעוד ההרניקים נמנעו מהעימות ושמרו על עמדה ניטראלית.

בתחילת המלחמה היה מצבם של הרומים בעייתי בשל העובדה שחלק ניכר מצבאם היה ממוקם בקאמפניה ומנותק על ידי נהר הליריס מלאטיום. בקרב מכריע שנערך בטריפאנום ליד מינטרואי הובס צבא לטיני קאמפני על ידי צבא רומי סאמנטי, בניצוחו של הקונסול טיטוס מאנליוס אימפריוסוס. התבוסה הובילה לחתימתו של הסכם שלום נפרד בין הקאמפנים והרומים ופרישתם של הראשונים מהמלחמה.

המלחמה נמשכה כשנתיים נוספות כשהרומים כבשו ולכדו את הערים הלטיניות זו אחר זו. שני קרבות מכריעים באנטיום ובצפון לאטיום הביא לסיום המלחמה. בקרב הראשון הרומים הביסו את כוחות הלאטינים הצפוניים שהונהגו על ידי טיבור ופראינסטה, כוח רומאי נוסף הביס את הערים הלאטיניות הדרומיות והוולסקים בקרב גדול ליד אנטיום בשנת 338 לפנה"ס.

תוצאות המלחמה הלטינית ופירוקה של הברית הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצחון המכריע של הרומים על הלאטינים ועל בני בריתם הוולסקים והקאמפנים אפשר לרומא לגבש מחדש את המערכת הפוליטית בלאטיום. הברית הלאטינית פורקה, הסכם קאסיוס בוטל וכול צורה של שיתוף פעולה בין הערים הלטיניות השונות נאסרה (יש להניח שהצעד האחרון היה צעד זמני בלבד). שטחי אדמה נרחבים הופקעו מהערים החזקות שהתבלטו במרד כגון טיבור, פראינסטה, אנטיום וקאפואה. מספר ערים לטיניות איבדו את אזרחותם הלטינית שהוחלפה באזרחות רומית, שהבולטות ביניהם היו נומנטום ואריקיה, יחד עם טוסקלום שקיבלה אזרחות רומית עוד לפני פרוץ המלחמה. אזרחי ערים אלו נרשמו כחברים בשבטים הרומים ואדמותיהם נחשבו כאדמות רומיות.

הערים נפטה, סוטריום, סיגניה, אראדה, נורבה, סטיה וקירקי הוגדרו מחדש כמושבות לטיניות ומדיניות החוץ שלהם הוכפפה לרומא, אם כי הן נהנו משלטון עצמי נרחב ותושביהן היו בעלי זכות הגירה לרומא.

ערים לא לטיניות, וולסקיות אורונקיות וקאמפניות, שהובסו במלחמה, הצליחו לשמור על מידה מסוימת של עצמאות, אם כי הזכויות שאזרחיהם קיבלו היו פחותות בהרבה מזכויות הלאטינים. השבטים הסידיקינים נאלצו כנראה לקבל את מרותם של הסאמניטים[1].

המכה החזקה ביותר הונחתה על הערים החזקות ביותר של לאטיום, במטרה ברורה של רומא למנוע מהם להוות סכנה עתידית. הערים טיבור, פראינסטה, קורה ולאווינים שמרו על עצמאותן, אך איבדו את כל הזכויות הלטיניות ושטחים נרחבים מאדמתן. אנטיום הייתה הנענשת הראשית של המלחמה, כאשר היא איבדה למעשה את עצמאותה, צייה פורק, אזרחיה לא יכלו עוד לעסוק בסחר ימי והוקמה בה, לראשונה, מושבה רומית (להבדיל ממושבה לטינית).

ההסדרים החדשים שרומא הנהיגה בלאטיום אפיינו את התנהלותה של רומא לאורך תהליך השתלטותה על איטליה:

  1. כל יחידה פוליטית מתקשרת בחוזה נפרד עם המדינה הרומית, דבר שנטרל כל סיכוי לאחדות.
  2. פתיחה בפני זרים של האפשרות לקבל אזרחות רומית.
  3. חיוב בעלות הברית הרומיות להעמיד גדודי צבא לרשות רומא.
  4. יצירת מעמד בן הברית הלטיני (ius latini), מעמד שהיווה קיבוץ של זכויות פרט לכל הנתינים הלא רומאים.

עם ההשתלטות המדינית הסופית של רומא על לאטיום, החל גם תהליך מזורז של רומאניזציה, קרי השלטת התרבות הרומית על יושבי לאטיום, תהליך שהובל על ידי התפשטות הניב הרומאי, הלטינית.

עם שבירתה הסופית של הברית הלטינית שלטונה של רומא בלאטיום ודרום אטרוריה היה מוחלט ובלתי ניתן לערעור.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 88, הוצאת מאגנס, תש"ן