המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787-‎1792)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787-1792)
January Suchodolski - Ochakiv siege.jpg
מצור אוצ'קוב
תאריך התחלה: 1787
תאריך סיום: 1792
משך הסכסוך: כ־5 שנים
מקום: מולדובה, רומניה, הים השחור, סרביה
תוצאה: ניצחון משמעותי של האימפריה הרוסית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
כ-100,000 רוסים  עד כ-200,000 
אבידות
55 אלף רוסים, 10 אלף אוסטרים  כ-77 אלף 

המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1792-1787 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים, שנסתיימה ב-1774. עיקר המלחמה המאוחרת היה ניסיונה הכושל של האימפריה העות'מאנית להחזרת שטחים שנכבשו על ידי רוסיה בעבר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1783 יקטרינה הגדולה, צאריצת רוסיה, נתנה פקודה לכוחותיה להיכנס לחצי האי קרים. היא עשתה זאת בתמיכה של בעל בריתה, יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בדצמבר אותה שנה, העות'מאנים נאלצו להכיר בכך שקרים, קובן ואזורים נוספים בצפון הים השחור סופחו לאימפריה רוסית. הרוסים החלו בפיתוח מואץ של האזור, שכלל את הקמת העיר סבסטופול שעתידה להיות הבסיס הימי המרכזי בים השחור.

באוגוסט 1783 נחתם חוזה גאורגייבסק שהפך את הממלכה המזרח גאורגית, כארתלי-קאחתי למדינת חסות של האימפריה הרוסית, והגדיר את הזכויות וההתחייבויות ההדדיות של שתי המדינות. חתימת חוזה החליש מאוד את עמדת העות'מאנים באזור.

בשנת 1786 יקטרינה הגדולה ביחד עם נציגי המדינות השונות כולל יוזף השני ביקרה בחצי האי קרים. לביקור זה היו הדים בחצר הסולטאן. דעת הקהל באיסטנבול דרשה לבטל את הסכם קוצ'וק קאינרג'ה שסיים את המלחמה הקודמת ובנוסף לכל, שגריר בריטניה תמך במהלך המלחמתי.

בשנת 1786 דרשה יקטרינה הגדולה מהעות'מאנים, באמצעות שגרירה באסטנבול, את קיומם המדוקדק של כל ההסכמים הקודמים ביניהם. כתשובה, דרשו העות'מאנים מהרוסים לסגת מגאורגיה, לאפשר לה לפתוח קונסוליות במספר ערים ובמיוחד בקרים, להקטין את המסים שמשלמים סוחרים עות'מאנים ועוד. העות'מאנים דרשו לקבל תשובה תוך פרק זמן קצוב. בהיעדר תשובה, פנו העות'מאנים עם דרישות נוספות כולל דרישה להחזיר את חצי האי קרים לחזקתם. השגריר הרוסי סירב לקבל את כתב הדרישות ונעצר. מעשה זה היה שקול להכרזת מלחמה והדבר היה ברור לשני הצדדים.

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרבות

המלחמה הוכרזה ב-13 באוגוסט 1787, אך הכנותיה של האימפריה העות'מאנית למלחמה היו בלתי-הולמות. גם העיתוי היה גרוע, שכן באותו הזמן כוננה ברית בין אוסטריה לרוסיה, עובדה שנודעה לעות'מאנים רק בערב הקרב.

במהלך שנת 1787 המערכה המרכזית הייתה סביב העיר קינבורן בצפון הים השחור. בקרב קינבורן אלכסנדר סובורוב הצליח להכניע את העות'מאנים בקרבת העיר.

בשנת 1788 הרוסים ריכזו את הכוח הראשי שכלל עד 80 אלף חיילים בפיקוד של גריגורי פוטיומקין בקרבת חצי האי קרים. כוח נוסף בפיקוד פיוטר רומיאנצב התרכז באזור הבוג והיה צריך להילחם במולדובה ולתמוך בכוח האוסטרי.

המערכה של שנת 1789[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לתוכנית, פיוטר רומיאנצב היה צריך להתקדם באזור דנובה, גריגורי פוטיומקין היה צריך להלחם במולדובה וכוח אוסטרי היה צריך לפלוש לסרביה. אומנם איסוף הכוחות לא התקדם כמתוכנן ולכן הפעולות ההתקפיות התעכבו.

העות'מאנים אמנם דחקו את האוסטרים ממאחזיהם וכבשו את הבאנאט ב-1789, אך בנסיכות מולדובה הגנרל-פילדמרשל פיוטר רומיאנצב כבש בהצלחה את הערים יאשי וחוטין.

כוח רוסי בפיקוד אלכסנדר סובורוב התאחד עם הכוח האוסטרי וב-21 ביולי 1789 ניצח את העות'מאנים בקרב פוקשני. בהמשך, אותו כוח ניצח את ארמייה עות'מאנית בהיקף של 100 אלף חיילים בקרב רימניק.

לאחר מצור ממושך נפלה העיר אוצ'קוב לידי הנסיך פוטיומקין ורוב יושביה נטבחו. הידיעה על מות התושבים זעזעה קשות את הסולטאן העות'מאני ויש הטוענים שאף החישה את מותו.

המפלה נמשכה, אך המשלחות שנועדו להקלת מצבן של העיירות בנדר ואקרמן כשלו. בלגרד נכבשה על ידי אוסטריה.

המערכה של 1790[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1790 נפטר הקיסר האוסטרי. יורשו לאופולד השני היה מעוניין בסיום המלחמה. הרוסים מצידם לא שלחו את הנציגות לשיחות שהתקיימו ברייכבך והיו מעוניינים בהמשך הלחימה.

בכל הזמן הזה פרוסיה, שכרתה ברית עם האימפריה העות'מאנית ב-31 בינואר 1790, לא התערבה בנעשה בעוד שהעות'מאנים נזקקו לסיוע במהלך המלחמה.

העות'מאנים ניסו לנצל את המצב שאוסטרים למעשה יצאו מלחימה אקטיבית וההחלו להתקדם לכיוון קרים. ניסיון זה לא היה מוצלח והעות'מאנים ספגו מספר מפלות בלחימה בים. המבצר המרכזי איזמאיל נתפס על ידי המפקד סובורוב. העיר נמל החשובה אנאפה נכבשה אף היא, במהלך שהשלים את תבוסת העות'מאנים. הסולטאן העות'מאני סלים השלישי היה להוט להחזיר לארצו את יוקרתה על ידי ניצחון בטרם החתימה על הסכם שלום, אך מצב חייליו הפך את חלומו לחסר תועלת ולא מציאותי.

השלב האחרון של המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1791 עזב גריגורי פוטיומקין את החזית והפיקוד העליון עבר לניקולאי רפנין. הוא עבר את הדנובה והחל בהתקדמות מהירה דרומה. ב-28 ביוני הוא ניצח את העות'מאנים בקרב מצ'ין.

העות'מאנים החלו בשיחות שלום ונהלו אותם בקשיחות יתרה. הפסד צורב נוסף בים, בקרב כף קאליאקרה גרם לשינוי הטקטיקה שלהם ולהאצה בשיחות.

הסכם השלום עם האימפריה הרוסית שנחתם בעיר יאש ב-9 בינואר 1792 קבע כי העות'מאנים יסיגו את כוחותיהם מחצי האי קרים ומאזור אוצ'קוב. נהר הדניסטר יהפוך לגבול בין המדינות באירופה והגבולות האסיאתים באזור צפון הקווקז יוותרו כשהיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]