המלחמה הקורינתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המלחמה הקורינתית
Phalanx1.png

תאריך התחלה: 395-387 לפנה"ס
מקום: יוון והים האיגאי
תוצאה: ללא הכרעה;
שלום אנטלקידס, נכפה על ידי פרס
הצדדים הלוחמים
ספרטה
הליגה הפלופונסית 
אתונה
ארגוס
קורינתוס
תבאי
ובנות ברית נוספות 
מפקדים
אגסילאוס השני ונוספים  מפקדים אחדים 

המלחמה הקורינתית התרחשה ביוון מ-395 לפנה"ס עד 387 לפנה"ס; במהלכה ניצבה ספרטה ובנות בריתה מהליגה הפלופונסית נגד קואליציה של תבאי, אתונה, קורינתוס וארגוס, שנתמכו על ידי פרס. הגורם המיידי למלחמה היה סכסוך מקומי בצפון-מערב יוון, בו התערבו הן תבאי הן ספרטה. הגורם העמוק יותר היה האיבה כלפי ספרטה, שנתעוררה בשל שליטתה החד-צדדית בפוליטיקה היוונית בתשע השנים שלאחר המלחמה הפלופונסית.‏[1]

המלחמה ניטשה בשתי זירות, האחת ביבשה ליד קורינתוס ותבאי והשנייה בים האגאי. ביבשה נחלו הספרטנים ניצחונות אחדים כבר בראשית המלחמה, אך לא הצליחו לנצל את יתרונם והלחימה הגיעה למבוי סתום. בים נחל הצי הספרטני תבוסה מכרעת מידי צי פרסי בתחילת המלחמה, אירוע ששם קץ לנסיונותיה של ספרטה להפוך למעצמה ימית. אתונה ניצלה את מפלת הצי הספרטני וערכה מבצעים ימיים אחדים בשנות המלחמה האחרונות, והשתלטה מחדש על כמה איים שהיו חלק מהברית הדלית במאה ה-5 לפנה"ס.

הפרסים, שניצחונות האתונאים עוררו את דאגתם, פסקו לתמוך בחברות הברית והחלו מסייעים לספרטה. הסתלקותם אילצה את חברות הברית לבקש שלום. שלום אנטלקידס, הידוע גם בשם "שלום המלך", נחתם ב-387 לפנה"ס וסיים את המלחמה. החוזה קבע כי פרס תשלוט באיוניה, וכי כל שאר הפולייס היווניות יהיו עצמאיות. השמירה על השלום תופקד בידי ספרטה, ובידיה הסמכות לכפות את תנאיו. תוצאות המלחמה היו על כן ביסוס יכולתה של פרס להתערב בפוליטיקה היוונית ואישוש מעמדה ההגמוני של ספרטה במערכת הפוליטית היוונית.‏[2]

האירועים שהובילו למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצדדים היריבים במלחמה; הספרטנים בסגול בעלות הברית באדום

העילה המידית למלחמה הייתה סכסוך גבול פעוט בין פוקיס, שנתמכה על ידי ספרטה ללוקריס, שנתמכה על ידי תבאי‏[3], אך שורשיו עמוקים הרבה יותר. במהלך המלחמה הפלופונסית, שהסתיימה ב-404 לפנה"ס, נהנתה ספרטה מהתמיכה של כמעט כל הערים היווניות ביבשת ומזו של האימפריה הפרסית, ובשנים שלאחריה סרו למרותה גם כמה מאיי הים האגאי. ברם, לא חלף אלא זמן קצר, והבסיס המוצק של תמיכה זו נתערער. אף על פי שלניצחון על אתונה היו שותפים רבים, נטלה ספרטה לעצמה את שלל המנוצחים, והוסיפה לגבות מסים מן הערים אותן שחררה מן האימפריה האתונאית לשעבר.‏[4] הניכור של בנות בריתה של ספרטה הלך וגדל כאשר ב-402 לפנה"ס תקפה והכניעה את אליס, חברת הליגה הפלופונסית, על שלא סרה למרותה במהלך המלחמה באתונה. משנקראו קורינתוס ותבאי לשלוח חיילים לעזרת ספרטה במלחמתה נגד אליס, מיאנו לעשות כן.‏[5]

תבאי, קורינתוס ואתונה גם סירבו להשתתף בחיל המשלוח הספרטני לאיוניה ב-398 לפנה"ס, ואנשי תבאי הגדילו לעשות והפריעו למלך הספרטני אגסילאוס להעלות על אדמתם קורבן לאלה ארטמיס קודם היציאה למסע המלחמה.‏[6] חרף הסתלקות ערים אלה הצליח אגסילאוס לגבור על הפרסים בלידיה ולהתקדם אל לב הארץ עד סרדיס. הסטרפ טיספרנס שילם בראשו על כשלונו לבלום את הספרטנים, ומחליפו טִיתְרָאוּסְטֵס שיחד את הספרטנים לנוע צפונה, אל הסטרפיה של פרנבזוס. אגסילאוס עשה כן, אך בה בעת החל בהכנת צי גדל-ממדים.‏‏‏[7]

משלא עלה בידו להכניע את צבאו של אגסילאוס, החליט פרנבזוס לעורר את ערי יוון נגד ספרטה ועל ידי כך לאלץ את המלך הספרטני לסגת ולשוב לארצו. הוא שיגר את טימוקרטס מרודוס כדי לחלק מתנות כסף לערי יוון החשובות ולהתסיסן נגד ספרטה.‏‏‏[8] טימוקרטס ביקר באתונה, קורינתוס וארגוס, והצליח לשכנע את הסיעות החזקות בכל אחת מהערים הללו לנקוט מדיניות אנטי-ספרטנית.‏[9] אנשי תבאי, אשר עוד קודם לכן הפגינו את מורת רוחם מספרטה, החליטו לחולל מלחמה.

השנה הראשונה למלחמה (395 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבאנים, שלא רצו להתמודד עם ספרטה לבדם, החליטו להצית מלחמה נגדה, ועודדו את בעלי בריתם הלוקרים לאסוף מסים מטריטוריה שהשליטה עליה הייתה שנויה במחלוקת בין לוקריס לבין פוקיס. בתגובה פלשו הפוקאים ללוקריס והשחיתו את שדותיהם. הלוקרים ביקשו את עזרת תבאי, ששלחה את חייליה אל פוקיס. הפוקאים, מצדם, פנו אל ספרטה בעלת בריתם, והספרטנים, שמחים כי נקרתה להם תואנה להעניש את תבאי, ציוו על גיוס כללי. תבאי שיגרה משלחת אל אתונה כדי לבקש את עזרתה, אסיפת האתונאים נעתרה לבקשת הסיוע ונחתמה ברית בין אתונה לבין הקונפדרציה הבויאוטית.‏[10]

תוכנית הספרטנים הייתה לשגר בו-זמנית שני צבאות לכיבוש העיר הליארטוס שבבויאוטיה, האחד בפיקוד ליסנדרוס והשני בראשות המלך פאוסניאס.‏[11] ליסנדרוס, שהקדים להגיע לפני פאוסניאס, הצליח לשכנע את יושבי העיר אורכומנוס למרוד בקונפדרציה הבויאוטית, ומבלי לחכות לפאוסניאס התקדם אל הליארטוס עם צבאו ועם חיל האורכומנים. ליסנדרוס קירב מדי את כוחותיו אל חומות העיר, חייליו הוכו והוא עצמו נהרג בקרב; הספרטנים נסוגו אל מישור טרשי כשהתבאנים בעקבותיהם, אך הצליחו לגבור על רודפיהם על אף שהיו בעמדה נחותה. פאוסניאס, שהגיע יום לאחר מכן, אסף בהסכמת תבאי את גופות החללים הספרטנים ושב לספרטה. הוא הועמד למשפט על שאיחר להגיע לשדה המערכה, ומאחר שידע כי יורשע וישלם על כך בחייו, נמלט אל טֶגֶאָה.‏[12]

התרחבות הברית נגד ספרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרטנים ויריביהם ידעו כי אירועים אלה הם רק סימן לבאות והחלו בהכנות לעימותים הגדולים הצפויים להם. בסוף שנת 395 לפנה"ס הצטרפו קורינתוס וארגוס למלחמה לצדן של אתונה ותבאי, והוקמה מועצה שמושבה בקורינתוס כדי לנהל את ענייניהן המשותפים. חברות הברית שלחו צירים אל כמה פולייס קטנות יותר ורכשו את תמיכת רבות מהן.‏[13]

הספרטנים, שהשתשלשות האירועים עוררה את דאגתם, החלו מכינים את צבאם למלחמה בחברות הברית החדשה, ומיהרו להזעיק את אגסילאוס העושה באסיה. הקריאה לשוב סיכלה את תקוותיו של אגסילאוס לנחול ניצחונות נוספים במלחמתו באסיה, והוא יצא עם חייליו בדרכו חזרה לספרטה, כשהוא חוצה את ההלספונטוס ועושה דרכו מערבה דרך תראקיה.‏[14]

המלחמה ביבשה ובים (394 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב נמאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עימות קצר בין תבאי ופוקיס שהסתיים בניצחון התבאנים, כינסו חברות הברית צבא גדול בקורינתוס. צבאות שני הצדדים התנגשו על קרקעיתו היבשה של הנהר נֶמֶאָה בקורינתוס, והספרטנים נחלו בקרב ניצחון מכריע. כפי שקרה לעתים תכופות בקרבות בין הופליטים, הייתה יד האגף הימני של כל אחד משני הצבאות על העליונה - הספרטנים ניצחו את האתונאים, בעוד התבאנים, הארגיבים והקורינתים הביסו את צבא בעלי בריתה הפלופונסים. חברות הברית איבדו בקרב 2,800 חיילים, ואילו אבידות הספרטנים ובעלי בריתם היו רק 1,100 חיילים.‏[15]

קרב קנידוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגשות הגדולה הבאה אירעה בים. במהלך מסע המלחמה של אגסילאוס באסיה כינסו הפרסים והספרטנים ציי מלחמה. אגסילאוס גייס אוניות מהערים בים האגאי הנתונות לשליטתו, והקים צי בן 120 תלת-טוריות. את הפיקוד עליהן מסר לידי אחיו למחצה פֵּיסַנְדְרוֹס, מי שלא החזיק מעולם בהגה הפיקוד בים.‏[16] תוך כדי כך אספו גם הפרסים צי אוניות מפיניקיה, מקיליקיה ומקפריסין והעמידו אותו בפיקוד המצביא האתונאי המנוסה קוֹנוֹן, מי שכבש את רודוס ב-396 לפנה"ס. שני הציים התנגשו ליד קנידוס ב-394 לפנה"ס. הספרטנים נלחמו בעוז, במיוחד בקרבת אונייתו של פיסנדרוס, אך הוכרעו בסופו של דבר; מספר רב של אוניות הוטבעו או נלכדו, והצי הספרטני חוסל למעשה. לאחר הניצחון הפליגו קונון ופרנבזוס לאורך חוף איוניה, סילקו מן הערים את המושלים (הרמוסטים) ואת חילות המשמר הספרטנים, אך לא הצליחו להכניע את בסיסי הספרטנים באבידוס ובסֶסְטוֹס.‏[17]

קרב קורונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו זמן הגיע צבא אגסילאוס לבויאוטיה, לאחר שהדף את התקפות התסאלים בעת מעברו בארצם. הצבא שבא עימו מאסיה כלל בעיקר הלוטים משוחררים וחיילים שכירים ותיקי מסע הרבבה, והוא תוגבר על ידי חיל ספרטני שהגיע מאוֹרְכוֹמֶנוֹס וחיל ספרטני נוסף שהגיע דרך מצר קורינתוס. שני הצדדים התנגשו במישור קורונאה, על אדמת תבאי; כפי שאירע בקרב נמאה, שני האגפים הימניים נחלו ניצחון, כשהתבאנים הצליחו לפרוץ את מערך האויב, אך חיילי שאר חברות הברית הובסו. בראות התבאנים את גורל חבריהם, הצטופפו ונערכו מחדש כדי שיוכלו להבקיע להם דרך חזרה אל מחנם. אגסילאוס התנגש בהם פנים אל פנים, מקצת התבאנים נהרגו בלחימה אך הנותרים הצליחו להיחלץ ולהצטרף לבעלי בריתם.‏[18] לאחר הניצחון הפליג אגסילאוס עם צבאו דרך מפרץ קורינתוס בחזרה לספרטה.

המשך המלחמה (393 עד 388 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום שנת 394 לפנה"ס נותרו הספרטנים כשידם על העליונה ביבשה אך חלשים בים. חברות הקואליציה לא יכלו לגבור על הפלנקס הספרטני בשדה הקרב, אך הן הוסיפו לשמור על שלמות הברית ביניהם ומנעו מן הספרטנים לנוע כחפצם במרחבי מרכז יוון. במהלך השנים הבאות ניסו הספרטנים להוציא את קורינתוס ואת ארגוס ממעגל הלחימה, אך חברות הקואליציה האנטי-ספרטנית שמרו על חזית מאוחדת, בעוד אתונה ותבאי מנצלות את טרדותיה של ספרטה כדי לחזק את כוחן בשטחים שהיו נתונים בעבר להשפעתן ונשמטו מידיהם בגלל התעצמותה של ספרטה.

הסיוע הפרסי, בניית החומות הארוכות באתונה, מלחמת האזרחים בקורינתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-393 לפנה"ס הפליגו קונון ופרנבזוס ליוון, פשטו על חוף לקוניה, כבשו את האי קיתרה והשאירו בו חיל מצב ומושל אתונאים. אחר כך הפליגו אל קורינתוס, שם חילקו מתנות כסף ועודדו את חברי מועצת הברית להוכיח את נאמנותם למלך פרס. פרנבזוס שיגר את קונון אל אטיקה עם סכומי כסף נכבדים וחלק גדול מן הצי, כדי שיסייע עם אנשיו לבנייה מחדש של החומות הארוכות מאתונה אל נמל פיראוס, מלאכה שהחל בה תרסיבולוס עוד ב-394 לפנה"ס. בסיוע החותרים מן הצי המלחמתי ופועלים ששכרם שולם מן הכסף הפרסי הושלמה הבנייה בתוך זמן קצר.‏[19] אתונה ניצלה עד מהרה את יתרון חומותיה החדשות ואת הצי כדי לכבוש את האיים סְקִירוֹס, אִימְבְּרוֹס ולֶמְנוֹס, שבהם הקימה קְלֶרוּכְיוֹת (מושבות אזרחים).‏[20]

באותו זמן לערך פרצה מלחמת אזרחים בקורינתוס בין הסיעה הדמוקרטית לסיעה האוליגרכית. הדמוקרטים, שנתמכו על ידי ארגוס, התגברו על האוליגרכים וגרשום מן העיר. גולים אלה ביקשו את עזרת הספרטנים, שחייליהם נמצאו אותה עת בסִיקְיוֹן, בעוד האתונאים והבויאוטים נחלצים לעזרת הדמוקרטים. בהתקפה לילית הצליחו הספרטנים והגולים לכבוש את לֶכָאיֹון, נמלה של קורינתוס בחוף המפרץ הקורינתי, וניצחו את הצבא שיצא נגדם למחרת היום. חברות הברית האנטי-ספרטנית ניסו לשים מצור על לכאיון, אך הספרטנים יצאו להתקפה והניסו אותם.‏‏‏[21]

כישלון המשא ומתן לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-392 לפנה"ס שיגרו הספרטנים שליח מטעמם, את אנטלקידס, אל הסטרפ טיריבזוס; הם ביקשו להסית את הפרסים נגד חברות הברית באומרם כי קונון מנצל את הצי הפרסי להקמתה מחדש של האימפריה האתונאית. משנודע על כך לאתונאים, שלחו את קונון ואחרים כדי להציג את עמדתם הם בפני הפרסים. הם אף גילו את אוזנן של בנות בריתם, וארגוס, קורינתוס ותבאי שיגרו שליחים אל טיריבזוס. הספרטנים הציעו למלך תוכנית שלום המכירה בעצמאותן של כל הפולייס. הצעה זו נדחתה על ידי חברות הברית, מאחר שאתונה רצתה להוסיף ולהחזיק בשלושת האיים בים האגאי עליהם השתלטה, תבאי רצתה להמשיך ולהנהיג את הליגה הבויאוטית, ולארגוס היו עוד מקודם תוכניות להתאחד עם קורינתוס. הצעת הספרטנים לא נתקבלה אפוא, אך טיריבזוס, שפעולותיו של קונון עוררו את דאגתו, אסר אותו, וסיפק בחשאי כסף לספרטנים לציודו של צי מלחמתי.‏[22] קונון הצליח אומנם להימלט משביו, אך הוא מת זמן קצר אחר כך.‏[23] ועידת שלום נוספת התכנסה בספרטה עוד באותה השנה, אך שוב דחו חברות הברית את הצעות הספרטנים, הן משום ההשלכות של עיקרון האוטונומיה הן משום התנגדותם של האתונאים להפקרת היוונים יושבי איוניה לידי ממלכת פרס.‏[24]

בעקבות ועידת השלום הכושלת בפרס נקרא טיריבזוס לשושן כדי לתת דין וחשבון, ומצביא חדש, סטרותס, נטל במקומו את הפיקוד באיוניה. סטרותס תמך במדיניות אנטי-ספרטנית, ופיתה את הספרטנים להורות לתיברון, מפקד צבאם באיוניה, להמשיך בלחימה בפרסים. זמן מה הצליח תיברון בפשיטותיו על שטחי הפרסים, אך בסופו של דבר נהרג עם אחדים מאנשיו בתקיפה מן המארב.‏[25] תיברון הוחלף על ידי דיפרידס, שפשיטותיו היו מוצלחות יותר וגם תפס בשבי את חתנו של סטרותס, אך לא היה בכך כדי לשנות את עמדתם של הפרסים.‏[26]

קרב לכאיון וכיבוש קורינתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורינתוס וסביבותיה

בקורינתוס המשיכה הסיעה הדמוקרטית להחזיק בעיר גופה, בעוד הגולים ותומכיהם הספרטנים מחזיקים בלכאיון, ממנה ערכו פשיטות על אדמות העיר. ב-391 לפנה"ס נלחם אגסילאוס באזור והצליח לתפוס כמה נקודות מבוצרות וכן שבויים רבים ושלל. בעוד אגסילאוס שוהה במחנהו ועורך הכנות למכירת שלל המלחמה, תקף המצביא האתונאי איפיקרטס את החיל הספרטני שהוצב בלכאיון, כשלרשותו כוח המורכב כמעט כולו מחיילים קלי חימוש ומפלטסטים . ניצחון האתונאים בקרב לכאיון היה שלם. חסרון פלטסטים בחיל הספרטנים היה להם לרועץ, שכן איפיקרטס ניצל זאת והיכה בהם שוב ושוב בהתקפות פגע וברח עד התשתם. לבסוף התפרק מערך הספרטנים והם פנו למנוסה תוך אבידות בנפש. זמן קצר אחר כך שב אגסילאוס לספרטה, אולם איפיקרטס המשיך להילחם בסביבות קורינתוס, כבש מחדש רבות מהנקודות המבוצרות עליהן השתלטו הספרטנים קודם לכן, אך לא עלה בידו לכבוש מחדש את לכאיון.‏[27] הוא אף יצא למלחמה על פליוס וארקדיה, היכה את צבא פליוס והשחית את אדמת הארקדים שסירבו להתמודד מולו בשדה הקרב.‏[28]

לאחר ניצחון זה הגיע חיל מארגוס אל קורינתוס, כבש את האקרופוליס וכפה את איחודן של שתי הפולייס.‏[29] אבני הגבול בין ארגוס וקורינתוס סולקו, וקהילות האזרחים של שתי הערים מוזגו.

המשך הלחימה ביבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ניצחונות איפיקרטס סמוך לקורינתוס, לא נערכו יותר קרבות יבשתיים גדולים באזור, והלחימה נמשכה בפלופונסוס ובצפון מערב יוון. אגסילאוס נלחם בהצלחה על אדמת ארגוס ב-391 לפנה"ס, ועוד קודם סיומה של המלחמה שיגרו הספרטנים שני חילות משלוח גדולים.‏[30] הראשון שבהם יצא ב-389 לפנה"ס בפיקוד אגסילאוס, חצה את מפרץ קורינתוס ותקף את אקארנאניה, חברת הליגה האנטי-ספרטנית. בתחילה לא עלה בידי המלך הספרטני לכפות על האקרננים לצאת נגדו, שכן בחרו להתבצר בהרים ולהימנע מלהתנגש ישירות באויביהם. בסופו של דבר הצליח אגסילאוס לפתות אותם לקרב סדור (pitched battle), שבו הובסו ואיבדו רבים מאנשיהם. אחר כך הפליג אגסילאוס דרך המפרץ הקורינתי ושב לארצו.‏[31] שנה לאחר מכן כרתו האקרננים הסכם שלום עם הספרטנים, כדי להימנע מפלישות נוספות.‏[32]

ב-388 לפנה"ס עמד המלך הספרטני אגסיפוליס בראש צבא שעלה על ארגוס. מאחר שצבא הארגיבים לא יצא נגדו, בזז את אדמתה, ואז לאחר שקיבל כמה אותות מבשרי-רע משמיים, שב לספרטה.

המשך הלחימה בים האגאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסתם בקנידוס, החלו הספרטנים לבנות מחדש את ציים, ובהילחמם בקורינתים השיגו שוב את השליטה במפרץ הקורינתי (392 לפנה"ס).‏[33] בעקבות כישלון ועידות השלום של שנת 392 לפנה"ס שלחו הספרטנים צי קטן בפיקוד אקדיקוס לים האגאי, והורו לו לסייע לאוליגרכים שהוגלו מרודוס. כשהגיע אקדיקוס ליעדו, מצא כי העיר בשליטתם המלאה של אנשי הסיעה הדמוקרטית, ומאחר שעמדו לרשותם אוניות רבות יותר, המתין בקנידוס לבואה של תגבורת. הספרטנים שלחו לסיועו צי בפיקוד טֶלֶאוּטִיאַס, שיצא מן המפרץ הקורינתי ואסף בדרכו מסאמוס אוניות נוספות. עם הגיעו לקנידוס נטל טֶלֶאוּטִיאַס את הפיקוד והחל בפעולות נגד הרודים.‏[34]

התקומה הימית הספרטנית עוררה את דאגת האתונאים, והם שלחו צי בן 40 תלת טוריות בפיקוד תרסיבולוס. הלה שקל ומצא, כי ישיג יותר אם יפעל היכן שהצי הספרטני אינו נמצא ולא דווקא אם יילחם בו ישירות, ועל כן שט אל ההלספונטוס. משהגיע למקום העביר לצדה של אתונה כמה מן הגדולות שבערי האזור והטיל מס על אוניות שפקדו בדרכן את ביזנטיון, בחדשו את מקור ההכנסה שהיה משענם של האתונאים בשלהי המלחמה הפלופונסית. אחר כך הפליג אל לסבוס, ניצח את הכוחות הספרטניים שבאי בסיוע אנשי מיטילנה, והעביר לצדו ערים אחדות. ברם, בעודו בלסבוס, נהרג תרסיבולוס בקרב על ידי חיילים מן העיר אַסְפֶּנְדוֹס.‏‏[35]

אחר הדברים האלה שלחו הספרטנים מפקד חדש אל אבידוס, את אנקסיביוס. זמן מה נחל הצלחה במלחמתו נגד פרנבזוס ואף לכד כמה אוניות סוחר אתונאיות. האתונאים, שחששו כי השגי תרסיבולוס ירדו לטמיון, שלחו נגדו את איפיקרטס. זמן מה פשטו כוחות שני הצדדים זה על אדמת יריבו, אך בסופו של דבר הצליח איפיקרטס לנחש לאן יביא אנקסיביוס את חייליו בשובו מהלחימה נגד אַנְטָנְדְרוֹס, וארב לחיל הספרטני. כאשר נכנסו אנקסיביוס ואנשיו, שצעדו בטור ארוך, אל האזור ההררי והטרשי בו המתינו להם איפיקרטס ואנשיו, הפתיעום האתונאים והרגו את אנקסיביוס ורבים אחרים.‏[36]

אייגינה ופיראוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו זמן, ב-389 לפנה"ס, תקפו האתונאים את האי אייגינה אשר מנגד לחוף אטיקה. הספרטנים הדפו את הצי האתונאי, אך האתונאים הוסיפו לצור על אייגינה מן היבשה. הצי הספרטני, בפיקודו של אנטלקידס, הפליג מזרחה אל רודוס, אך סופו של דבר נלכד בנמל אבידוס, לאחר שהמפקדים האתונאים באזור הטילו עליו הסגר מן הים. תוך כדי כך הותקפו גם האתונאים באייגינה, ולאחר חודשים אחדים נסוגו לארצם.‏[37]

זמן קצר לאחר נסיגת האתונאים מאייגינה ארב צי ספרטני בפיקוד גורגופס לצי האתונאי ליד אתונה, ולכד כמה אוניות. תשובת האתונאים הייתה מארב משלהם; כָבְּרִיאַס, שעשה דרכו אל קפריסין, הנחית את חייליו באייגינה, תקף מן המארב את האייגינים ובעלי בריתם הספרטנים והרג רבים מהם.‏[38]

בעקבות אירוע זה שלחו הספרטנים אל אייגינה את טֶלֶאוּטִיאַס ומסרו לידיו את הפיקוד על הצי במקום. משהבחין כי האתונאים מרפים את משמרתם לאחר ניצחונו של כבריאס, פשט על פיראוס ולכד אוניות סוחר רבות.‏[39]

שלום אנטלקידס (387 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שלום אנטלקידס

תוך כדי כך נשא אנטלקידס ונתן עם טיריבזוס והגיע עימו להסכם, כי הפרסים יצטרפו למלחמה לצדה של ספרטה אם יסרבו חברות הברית לעשות עמה שלום. דומה כי הפרסים נפגעו מכמה מפעולותיה של אתונה, ובכלל זה מתמיכתה בשניים שניהלו נגדם מלחמה: אֶוּאַגוֹרָס מלך סלמיס שבקפריסין ואקוריס מלך מצרים; על כן החליטו, כי אין עוד תועלת במדיניות החלשת ספרטה על ידי תמיכה באויבותיה.‏[40] לאחר שחמק מן ההסגר באבידוס, תקף אנטלקידס וניצח כוח אתונאי קטן ואז צירף אל ציו תגבורת אוניות שהגיעה מסירקוסאי ואוניות נוספות שניתנו לו על ידי הסטרפ הפרסי. מכאן יצא אל ההלספונטוס, כשבכוונתו להשתלט על נתיבי הסחר הימיים ולנתק את אספקת הדגן לאתונה. האתונאים, שזכרו כי כך הובסו במלחמה הפלופונסית שני עשורים קודם לכן, הודיעו כי הם מוכנים לעשות שלום.‏[41]

טיריבזוס כינס את ועידת השלום בסרדיס בשלהי שנת 387 לפנה"ס, והציג לצדדים הנצים את המתווה הבסיסי של ההסכם כפי שנקבעה בהחלטתו של המלך הפרסי ארטקסרקסס:

"המלך ארטקסרקסס סבור, כי מן הצדק שהערים באסיה יהיו לו, וכן קלזומנאי וקפריסין מבין האיים, וכי שאר הערים היווניות, קטנות וגדולות כאחד, יהיו עצמאיות, לבד מלמנוס, אימברוס וסקירוס, אשר יהיו לאתונאים כמקודם. אך אם אחד מן הצדדים לא יקבל שלום זה, אאסור עליו מלחמה יחד עם אלו החפצים בהסכם, ביבשה ובים, באוניות ובכסף."‏[42]

בוועידת שלום כללית שנתכנסה בספרטה הבטיחו הספרטנים את הסכמת כל הפולייס הגדולות להסכם הן משום יוקרתם הן משום האיום שבהתערבות פרסית. ההסכם שנתקבל בסופו של דבר נודע בשם "שלום המלך", שם ששיקף את ההשפעה הפרסית שניכרה מתוכנו. שלום אנטלקידס הוא הניסיון הראשון לשלום כולל בהיסטוריה היוונית. על פי תנאיו שמרו כל הפולייס היווניות על עצמאותן, וספרטה נקבעה כנוטרת השלום וממונה על אכיפת ההסכם. תבאי, שחששה מהתערבות צבאית ספרטנית, נאלצה לפרק את הליגה שבהנהגתה, וארגוס וקורינתוס נפרדו. קורינתוס, שאיבדה את בעלת בריתה החזקה, נאלצה להצטרף שוב לליגה הפלופונסית בהנהגת ספרטה. לאחר 8 שנות לחימה הגיעה המלחמה הקורינתית לסיומה.‏[43]

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס וספרטה, שתי המדינות האחראיות להחלת ההסכם, הפיקו ממנו תועלת רבה. פרס, הפטורה מהתערבות אתונאית וספרטנית בנחלותיה באסיה הקטנה, חיזקה את אחיזתה במזרח הים האגאי וב-380 לפנה"ס כבשה הן את מצרים הן את קפריסין. ספרטה, במעמדה הפורמלי החדש בראש מערכת המדינות היווניות, ניצלה את סעיף האוטונומיה בהסכם השלום כדי לפרק כל קואליציה שראתה בה איום. חברות ברית בלתי נאמנות נענשו בחומרה; מנטיניאה, לדוגמה, פורקה לחמישה כפרים נפרדים. בהנהגת אגסילאוס, המצדד במדיניות תוקפנית, הרחיקו הספרטנים במלחמתם מחוץ לגבולות הפלופונסוס עד חצי האי כלקידיקה. ההגמוניה הספרטנית ביוון נמשכה שש-עשרה שנים נוספות ונסתיימה בקרב לאוקטרה.‏[44]

המלחמה ציינה גם את ראשית תקומתה המחודשת של אתונה כמעצמה בעולם היווני. לאחר הבנייה מחדש של חומותיה הארוכות ושל צייה המלחמתי, נמצאה אתונה בעמדה המאפשרת לה להפנות את מבטה אל מעבר לים. באמצע המאה ה-4 הקימו האתונאים ברית של פולייס אגאיות הידועה בשם הליגה או האימפריה האתונאית השנייה, והצליחו להשיב לעצמם מקצת הנחלות אותן הפסידו ב-404 לפנה"ס.

השבת חירותם של היוונים באיוניה הייתה עילת המאבק בפרס מאז ראשית המאה ה-5 לפנה"ס, אך לאחר המלחמה הקורינתית לא עשו הפולייס בארץ יוון נסיונות נוספים לערער את שליטת פרס באזור. לאחר למעלה ממאה שנים של מרידות ומאבקים שלטה סוף סוף ממלכת פרס באיוניה ללא הפרעה. מצב זה הוסיף להתקיים עוד כחמישים שנים, עד ימיו של אלכסנדר הגדול.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Xenophon. Hellenica. Translated by C.L. Brownson. The Loeb Classical Library. Cambridge. (MA), Harvard University Press and London, William Heinemann Ltd, 1918.
  • Xenophon. History of My Times (Hellenica). Ttranslated with an introduction by Rex Warner. Penguin Books, 1966.
  • Diodorus. Translated by C.H. Oldfather. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press and London, William Heinemann Ltd, 1954.
  • Pausanias. Description of Greece. Translated by Jones, W. H. S. and Omerod, H. A. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1918. Digitized copy in: Theoi.
  • Fine, John V.A. The Ancient Greeks: A critical history. Harvard University Press, 1983.
  • Hornblower, Simon and Anthony Spawforth (editors). The Oxford Classical Dictionary. Oxford University Press, 2003.
  • Rhodes, P.J. A history of the classical Greek world: 478–323 B.C.. London, Blackwell, 2010.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Corinthian War in S. Hornblower and A. Spawforth (editors), The Oxford Classical Dictionary
  2. ^ .Fine (1983), pp. 556-9.
  3. ^ Rhodes (2010), p. 227.
  4. ^ .Fine (1983), p. 547
  5. ^ .Xenophon, Hellenica, 3.2.25
  6. ^ Pausanias, 3.91, 3.92-94 .
  7. ^ ‏Xenophon, Hellenica, 3.5.3-5 .‏
  8. ^ קסנופון מציין (Hellenica, 3.5.1), כי טימוקרטס נשלח על ידי טיתראוסטס ולא על ידי פרנבזוס, אך על פי החיבור "הלניקה מאוקסירינכוס" (Hellenica Oxyrhynchia) שלח אותו פרנבזוס. גרסה זו עדיפה מסיבות כרונולוגיות. ראו: Fine (1983), p. 548
  9. ^ קסנופון טוען (Hellenica, 3.51), שהאתונאים לא קיבלו מתנת-כסף כלשהי; גרסת החיבור "הלניקה מאוקסירינכוס" הפוכה מכך. ג'ורג' קוקוול (G. Cawkwell), בהערותיו ל"הלניקה" של קסנופון בתרגומו של רקס וורנר (Rex Warner), משער כי אפשר שקסנופון הכחיש את דבר קבלת הכסף באתונה משום אהדתו לתרסיבולוס (עמ' 174).
  10. ^ Fine (1983), pp. 548-9 .
  11. ^ Xenophon, Hellenica, 3.5.6-7 .
  12. ^ Xenophon, Hellenica 3.5.17-25 .
  13. ^ Diodorus, 14.82.1.-3 .
  14. ^ Xenophon, Hellenica, 4.2.1-8 .
  15. ^ Xenophon, Hellenica, 4.2.16-23; Diodorus, 14.83.1-2 .
  16. ^ Xenophon, Hellenica, 3.4.27-29 .
  17. ^ Fine (1983), pp. 546-7
  18. ^ Xenophon, Hellenica, 4.3.15-20; Diodorus, 14.84.1-2 .
  19. ^ Xenophon, Hellenica, 4.8.7-10
  20. ^ Fine (1983), pp. 551
  21. ^ Diodorus, 14.86; Xenophon, Hellenica, 4.4; יש להעדיף את תיאורו של דיודורוס, משום שנדמה כי סדר האירועים אצל קסנופון מבולבל, והוא קובע את איחודן של ארגוס וקורינתוס קודם זמנו; ראו: Cawkwell, p. 209, note ותרגומו של וורנר. ‏
  22. ^ Xenophon, Hellenica, 4.8.12-15 .
  23. ^ Fine (1983), p. 551 .
  24. ^ Fine (1983), p. 550 .
  25. ^ Xenophon, Hellenica, 4.8.17-19 .
  26. ^ Xenophon, Hellenica, 4.8.20-22 .
  27. ^ Xenophon, Hellenica, 4.5
  28. ^ קסנופון מיטיב לתאר את האירועים הללו (Hellenica, 4.4.15-16), אך סדר הזמנים שמציג דיודורוס (14.91.1-3) סביר יותר. ראו גם את הערתו של קוקוול לעמ' 212-213 בתרגומו של וורנר.
  29. ^ Diodorus, 14.92.1
  30. ^ Xenophon, Hellenica, 4.4.19 .
  31. ^ Xenophon, Hellenica, 4.6
  32. ^ Xenophon, Hellenica, 4.7.1 .
  33. ^ Xenophon, Hellenica, 4.8.10-11 .
  34. ^ Xenophon, Hellenica, 4.8.23-24 .
  35. ^ Xenophon, Hellenica, 4.8.25-31 .
  36. ^ Xenophon, Hellenica, 4.8.31-39 .
  37. ^ Xenophon, Hellenica, 5.1.1-7 .
  38. ^ Xenophon, Hellenica, 5.1.8-13 .
  39. ^ Xenophon, Hellenica, 5.1.13-24 .
  40. ^ Fine (1983), pp. 554-555 .
  41. ^ Xenophon, Hellenica, 5.1.24-29 .
  42. ^ Xenophon, Hellenica, .1.31 .
  43. ^ Fine (1983), pp. 556-557 .
  44. ^ Fine (1983), pp. 557-559 .