המלחמה הרוסית-צ'רקסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המלחמה הרוסית-צ'רקסית היא מלחמה אשר החלה בשנת 1763 ונמשכה עד 1864 במסגרתה נלחמו הצ'רקסים באימפריה הרוסית אשר ביקשה לכבוש את אזור הקווקז. עם התקדמות הלחימה, הצטרפו עמים קווקזים נוספים ללחימה והלחימה הפכה למלחמת קווקז.

צ'רקסיה בשנת 1840

הקווקז - יעד אסטרטגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקווקז היווה גבול טבעי בין שלוש מעצמות: האימפריה הרוסית, פרס והאימפריה העות'מאנית. במהלך מאה שנים נלחמו הרוסים בפרסים, בטורקים ובעמים המקומיים על שליטתה בקווקז. הרוסים דחקו את פרס, ולאחר מכן גם את טורקיה, בסדרת מלחמות החל מהמאה ה-16 ועד סוף המאה ה-19. יחסם של הרוסים אל עמים מקומיים בכלל, ולשבטים הצ'רקסיים בפרט, עבר מספר גלגולים מאז הגיעו לאסטרחן (עיר ומחוז מצפון-מערב לים הכספי) במאה ה-16, אז החלו המגעים ביניהם. במאתיים השנים הראשונות של הרוסים בקווקז מדיניותם לא הייתה מכוונת לכיבוש, אלא התמקדה בשמירת הגבולות, והם לא ייחסו משמעות פוליטית גדולה להגירה של אוכלוסיות. בהתאם לכך, רוסיה קיימה מערכת של קשרי גומלין ובריתות שכוונו להבטחת טובתה הכלכלית והשקט בגבולה הדרומי. דוגמה לקשר כזה היא הקשר עם שבט הקַבַּרְתָאי, השבט הצ'רקסי המזרחי ביותר. במאה ה-16 נשא לאישה הצאר איוון הרביעי אצילה קברדינית ובכך חתם ברית פוליטית עם הקַבַּרְתָאי. ברית זו ובריתות דומות נמשכו עד תחילת המאה ה-18.‏[1] בתחילת המאה ה-18 עלה פיוטר אלכסייביץ' הראשון, לכס הצאר. עם עלייתו שינה פיוטר הגדול את יחסה של רוסיה לקווקז: לא עוד אזור שיש לשמור בו על השקט, כי אם חבל ארץ שיש לכבשו כדי להגיע לנכסים אסטרטגיים חשובים יותר בדרום, הים הכספי והים השחור. יחסה של רוסיה לקברדינים השתנה והפך לניסיון עיקש להכפיפם לצאר, באמצעים של שוחד לנסיכים ועזרה כלכלית ופוליטית, בתמורה להפיכתם של האחרונים לווסלים של האימפריה. במקביל לכך נבנה קו ביצורים שפלש בהדרגה לשטחי המרעה והמחיה של הקברדינים וסיכן את יכולתם להמשיך להתקיים. בשנת 1763 הגיע קו הביצורים ללב קבארדה. הרוסים כבשו את העיר מוזדוק והפכו אותה למבצר רוסי. רוסיה סירבה לסגת ממהלך זה, והקַבַּרְתָאי פתחו במתקפה על הביצורים הרוסיים. מהלך זה סימל את תחילתה של מלחמת רוסיה-צ'רקסיה, שעתידה להימשך מאה ואחת שנים. מאה ואחת השנים של מלחמת רוסיה-צ'רקסיה הורכבו מסדרה של מערכות שבמהלכן נאבקו הקבוצות המקומיות של הקווקז ברוסים. מדיניותם של הצדדים הנלחמים ומטרות הלחימה השתנו לאורך השנים.‏[2]

המלחמה על קבארדה – צ'רקסיה המזרחית (1825-1763)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי הרוסי בחופי קווקז

החלק הראשון של המלחמה התרחש בסוף המאה ה-18. נעשו בו כמה ניסיונות של הקברדינים להתנגד לכיבוש ולשליטה הרוסיים, יחד עם הצ'רקסים המערביים ובעזרתם של שאר העמים בצפון-הקווקז ושל האימפריה העות'מאנית. כל מערכה נגמרה בתבוסת הקברדינים ובכניעה מחודשת או בנסיגה וצמצום שטחה של קבארדה (צ'רקסיה המזרחית). לאחר מכן הייתה מגיעה תקופה שקטה יחסית שהייתה נגמרת באחת משתי דרכים:האחת, פריצתה של מלחמה חדשה בין העות'מאנים לרוסים שקבארדה הייתה מצטרפת אליה. השנייה, צעד דרסטי של רוסיה, למשל ניסיון להכניס את קבארדה למערכת המשפט הרוסית או ניסיון לסכסך בין קבארדה לעמים שהיו כפופים לה. באותה העת בנו הרוסים את קו הביצורים בין הים הכספי לים השחור דרך קבארדה ובמקביל לנהר הקובאן. מדרום לנהר ישבו שאר השבטים הצ'רקסיים בשטח שעוד נחשב לטורקי, אף כי לטורקיה לא הייתה שליטה עליו. הרוסים ביצרו גם את הנהר שהפריד בין קבארדה לצ'רקסיה המערבית, כבשו וסיפחו את כל השטחים שגבלו מצפון, ממזרח, ומדרום לשטחי צ'רקסיה, מהלך שהושלם עם סיפוח גאורגיה בשנת 1801. כך השלימה רוסיה את ניתוק קבארדה מכל אפשרות לעזרה חיצונית ותקשורת מלבד רוסיה עצמה. בשלב השני שינתה רוסיה את יחסה לקברדינים. לפני כן ניסתה להפוך אותם לנתינים רוסים, אך כעת החלה להתייחס אליהם כאל אויבים וניסתה להביסם. בתחילת המאה ה-19 ניסו הרוסים פעם נוספת להחיל את המשפט הרוסי על קבארדה בכוח צבאי ובמקביל התסיסו את הקברדינים ביחס משפיל ומקומם. התוצאה הייתה מלחמה נוספת שאליה הצטרפו שוב גם שבטי מערב צ'רקסיה, הצ'צ'נים והאוסטים, עם שהיה תחת שליטה פיאודלית של הקברדינים. בשנת 1804 החלה מגפה קשה בצפון הקווקז, והרוסים השתמשו בה בתור תירוץ להדק את הלולאה סביב קבארדה אף יותר וליצור מצור כלכלי ותזונתי שהוריד את קבארדה בהדרגה למצב של רעב והתמוטטות. בנוסף, יצאו הרוסים שוב ושוב לפשיטות רצחניות בעומק קבארדה שבהן נשרפו כפרים רבים, ורכושם חולק בין קוזקים. בתחילה גינה הצאר אלכסנדר הראשון מדיניות זו ואף פיטר את מובילה, מפקד הקווקז סרגיי בולגקוב. אך בהמשך, שלטון הצאר העלים עין ולבסוף גם שיבח את האופי הרצחני של פעילות הצבא בקבארדה. בשנות העשרים של המאה ה-19 נשארו בקבארדה כשלושים אלף קברדינים מתוך אוכלוסייה של כשלוש מאות אלף בסוף המאה ה-18. רוב האוכלוסייה היגרה לצ'רקסיה המערבית או לצ'צ'ניה. רבים נהרגו במלחמה, ברעב או בקור. המעט שנותרו הפסיקו להילחם, ובשנת 1825 הפכה קבארדה לחלק מהאימפריה הרוסית. בתקופת הלחימה הראשונה במזרח צ'רקסיה (קבארדה) ובמערבה ניסתה רוסיה ליצור סכסוכים פנימיים, ליישבם בכוח צבאי ולאחר מכן לכבוש את השטח. הטקטיקות שפותחו לבסוף לסיפוח קבארדה – פשיטות הרסניות וקווי ביצורים שיצרו הגירה המונית, יישוב מחדש של האזור בקוזקים ושימוש בהרעבה בתור אמצעי לחימה – היו הטקטיקות שרוסיה השתמשה בהן כדי לכבוש את צ'צ'ניה ביעילות בשנות השלושים עד החמישים של המאה ה-19, ובשכלול ניכר כדי לחסל ולטהר את צ'רקסיה המערבית בשנות החמישים והשישים של אותה מאה.‏[2]

המלחמה על צ'רקסיה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הסכסוך (1829-1802)[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-18 ניסתה רוסיה להתערב בענייניה הפנימיים של צ'רקסיה המערבית: היא הצטרפה לאריסטוקרטיה של השָאפְּסִע' בניסיון לדכא מרד עממי – והפסידה. כמו כן, היא חיזקה בהתמדה את ביצורי הקוזקים מצפון לנהר הקובאן, דבר שדחק את שטחי המרעה של הצ'רקסים והחמיר את פשיטותיהם ההדדיות של הצ'רקסים והקוזקים. עד המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828-‎1829), התגבר המסחר בין רוסיה לצ'רקסיה באופן מאסיבי בזכות מושלים אזרחיים שפיתחו את נתיבי הסחר ומרכזיו. השלטון הרוסי בתורו מינף וניתב את השגשוג כדי ליצור תלות של הצ'רקסים בכלכלה הרוסית בכלל וביבוא המלח בפרט, תלות דומה לזו שהחמירה כל כך את מצב קבארדה בתקופת המחלה והרעב של בולגקוב. זאת ועוד, בתקופה קצרה בעשור הראשון של המאה ה-19, החל מ-1802, ושוב בעשור השלישי של אותה מאה ביצעו הרוסים פשיטות צבאיות קצרות בצ'רקסיה המערבית תחת הפקודות של אותם גנרלים שפיקדו במקביל על הרס קבארדה, גודוביץ' ולאחריו ירמולוב. הפשיטות בוצעו ללא הסכמת השלטון הרוסי שהורה לחדול אותן. זה היה ביטוי למאבק בין ההנהלה האזרחית של הקווקז ובין הפיקוד הצבאי על עמדות הכוח בקווקז ועל יחסה של רוסיה לצ'רקסיה. צד אחד קיווה לרכוש את נאמנותם של כמה שיותר שבטים ואוכלוסיות צ'רקסיות, והצד השני ניסה לפשוט ולהתסיס כמה שיותר כוחות צ'רקסיים נגד הצאר. אחרי המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828-‎1829) נחתם הסכם אדריאנופול שבו הוסכם שהשטח מדרום לקובאן שייך לרוסיה. לאימפריה העות'מאנית מעולם לא הייתה שליטה על צ'רקסיה מלבד כמה עמדות מסחר בחוף הצ'רקסי של הים השחור, אך מבחינת האימפריות השטח הזה היה הטריטוריה של טורקיה, ובמצב כזה פלישה של רוסיה אליו משמעה היה הסתכסכות עם הסולטאן. לכן חתימת הסכם אדריאנופול ושיוך השטח לרוסיה הסירו את המכשול החוקי בדרך לכיבושה של צ'רקסיה המערבית בידי רוסיה.‏[2]

ניסיונות הכיבוש (1856-1829)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסתו בשבי של האימאם שאמיל

לאחר מאבק פוליטי קצר בתוך רוסיה על היחס לצ'רקסים, החל השלב השני של המלחמה על צ'רקסיה המערבית שנמשך כמה עשורים – ניסיון צבאי גלוי לכיבוש וסיפוח מלאים. ניסיונות הכיבוש לא נחלו הצלחה: שטח מועט נכבש במבצעים נקודתיים, ורוב השטחים שנכבשו חזרו לידי הצ'רקסים אחרי זמן קצר. חוסר ההצלחה של צבא האימפריה מול מה שנתפס ברוסיה כאוסף שבטים ברבריים ולא מאורגנים נתן את אותותיו ביחס הפיקוד לאוכלוסייה הצ'רקסית: חיילים רוסים קיבלו פרסים תמורת איסוף גולגולות צ'רקסיות; המינוח הרווח התחלף בהדרגה מ"צ'רקסים" ל"שודדים" (khishchniki); הצבא הרוסי ביצע פשיטות שיטתיות בעומק הצ'רקסי: שריפת כפרים, גניבת בקר והרס יבולים; החל שימוש במונח "טיהור" כדי לתאר פעולה צבאית; בעקבות חורף קשה במיוחד ויבול גרוע הציעו כמה בכירים צבאיים הרעבה המונית כשיטה לכיבוש צ'רקסיה. מצב זה נמשך עד מלחמת קרים (1853–1856), שסופה הפסידה רוסיה לבריטניה, צרפת והאימפריה העות'מאנית. אחרי המלחמה התפנו לאימפריה הרוסית כוחות צבא אדירים מהחזית הקרימית ומהחזית הצ'צ'נית וכולם נשלחו לצ'רקסיה, לחלק האחרון של המלחמה בת מאה השנים. מצב זה יצר עימותים פוליטיים: מן הצד האחד עמדו מפקדים שצידדו בסיפוח אזרחי בהתבסס על השבטים הצ'רקסים שהיו נאמנים לרוסיה ומפקדים שצידדו בכיבוש וכניעה של השבטים; מן הצד האחר עמדו מפקדים שתמכו בגירוש הצ'רקסים מאדמתם ובחיסול של אלה שיתנגדו לגירוש. עימות זה היווה את המבוא לשלב האחרון במלחמת הקווקז: טיהור אתני רצחני של העם הצ'רקסי מאדמת מערב הקווקז ויישובה מחדש בקוזקים.‏[2]

סיום הלחימה וגלות הצ'רקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלות הצ'רקסים
תושבי ההרים מגורשים מביתם

ב-1859 נשבה האימאם שאמיל בידי הרוסים, דבר אשר סימל את סופה הקרב של המלחמה. ב-1861, לנוכח כניעתם של מספר עמים קווקזים ושבטים צ'רקסים, הקימו הכוחות הלוחמים שנותרו את המג'ליס של קווקז החופשית אך ב-2 ביוני 1864 (21 במאי לפי הספירה הרוסית) נכנעו הלוחמים הקווקזים. מפקד הכוחות הרוסיים, מיכאל אלכסנדרוביץ' ראה בכניעה את כיבושה של מערב הקווקז ולסיום המלחמה. עם תום הלחימה, החלו הרוסים בהגליית עמי הקווקז. לפי מספר הערכות, בין 1.8 מיליון עד 3 מיליון תושבים אולצו להגר מהקווקז. במהלך שנות הלחימה וכן בזמן הגירוש, נרצחו על פי הערכתו של ההיסטוריון הגרמני קרל פרידריך ניומן, יותר ממיליון צ'רקסים. היסטוריונים אחרים טוענים שמאות אלפים נוספים נרצחו בזמן הגירוש. אם הערכתו של ניומן נכונה, רצח העם הצ'רקסי הוא הגדול ביותר במאה ה-19. בשנים האחרונות נעשו מספר נסיונות מצידם של ארגונים צ'רקסים לזכות בהכרה בינלאומית וכן בקבלת אחריותה של רוסיה על רצח העם שבוצע בצ'רקסים אך ללא הצלחה מרשימה עד כה. בין הנסיונות הרוסים להתנער מאחריות ניתן לראות בקיום חגיגות ה-450 לאיחודה של אדיגיה עם רוסיה, חגיגות שגררו מחאות קשות באדיגיה.‏[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: העם הצ'רקסי
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ AYTEK NAMITOK, The ‘‘Voluntary’’ Adherence of Kabarda (Eastern Circassia) to Russia, Caucasian Review, Munich (CRM), No. 2, 1956, P. 17 ff
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013