המלחמה הרוסית-צ'רקסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המלחמה הרוסית-צ'רקסית היא מלחמה אשר החלה בשנת 1763 ונמשכה עד 1864 במסגרתה נלחמו הצ'רקסים באימפריה הרוסית אשר ביקשה לכבוש את אזור הקווקז. עם התקדמות הלחימה, הצטרפו עמים קווקזים נוספים ללחימה והלחימה הפכה למלחמת קווקז.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'רקסיה בשנת 1840

חיכוכים קודמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוסים ועמי הקווקז נלחמו לאורך ההיסטוריה מספר פעמים בקרבות בהיקפים קטנים. הקרב הראשון המתועד התרחש בשנת 985 עם נסיון פלישתו של הנסיך סביאטוסלב השני מקייב. ב-1022 נעשה נסיון פלישה נוסף, הפעם מצידו של הנסיך מציסלב מצ'רניגוב ששלט בחצי האי טאמאן.

בשנת 1561 הצליח איוואן הרביעי הידוע בכינויו איוואן האיום להשיג השפעה באזור הקווקז אחרי נישואיו עם נסיכה קברדינית. במסגרת השפעתו ויחסיו עם הנסיכים הקברדינים נבנו מבצרים באזור בהם יושבו קוזאקים. בשנת 1711 התבצע נסיון פלישה נוסף בזמן כהונתו של הצאר פיוטר הגדול. הכוחות הרוסיים שמנו 30,000 חיילים נתקלו בהתנגדות עזה מצידם של 7,000 לוחמים צ'רקסים. הקרבות נמשכו עד 1763 במסגרתם התקדמו הכוחות הרוסים כ 85 ק"מ לאורך הנהר קובן.

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את תקופת הלחימה ניתן לחלק לשלושה פרקי זמן כרונולגיים: התקופה הראשונה, החל מ 1763, במסגרתה החלה הפלישה וההיאחזות הרוסית בקווקז, בתקופה השנייה, במסגרתה הושלמה כיבוש מזרח הקווקז והפלישה למערב הקווקז והתקופה השלישית, החל מ 1822, שהסתיימה בכיבוש הקווקז, הגליית העמים המתנגדים תוך כדי ביצוע טיהור אתני.

ב 1763 החלו הרוסים לבצר את הערים בהם ישבו במזרח הקווקז. ב 21 באוגוסט 1765 קרא הגנרל הרוסי דה-מדם לתושבי הקווקז לקבל את מרותה של הצארות הרוסית. הלחימה התגברה ונעשו נסיונות רוסיים לבצע מספר פלישות תחת הנהגתו של הגנרל יאקובי. ב 29 בספטמבר 1779 תקפו הרוסים את קברדיה. ב- 1804 התאחדו הקברדינים יחד עם עמים קווקזים נוספים (בין היתר הבלקרים, אינגושטים, קאראצ'ים, אוסטים, צ'צ'נים ואבזינים) בלחימתם מול הרוסים. ההתנגדות המשותפת הצליחה להדוף את הכוחות הפולשים ואף לאיים על מבצר קיסלובודסק. עם זאת, למרות הלחימה, המשיכו הרוסים לנסות ולהשפיע על הנסיכים הקברדינים איתם ניהלו יחסים לאורך שנים. למרות הלחימה עזה, הצליחו הרוסים להשלים את כיבושה של מזרח הקווקז. בין השנים 1779 עד 1818, קרוב ל 350,000 קברדינים נרצחו על ידי הרוסים.

המערכה במערב הקווקז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי הרוסי בחופי קווקז

הגנרל הרוסי סטאל הוביל את ההתקפות על מערב הקווקז ב-1819. ב-1820 החלו הרוסים ליישב את האזור במתיישבים, ברובם קוזאקים הנאמנים לרוסים, ובמקביל הרוסים עסקו בנסיונות להפריד ולמשול בעמי האזור. עם הפלישה למערב הקווקז החלו הטורקים להתערב בלחימה ותמכו בלוחמים הקווקזים. הרוסים החלו להתבצר ולחזק את כוחם באזור ובנו מספר קווי הגנה וקרבות התרחשו במישורי קובאן. עם המשך הפלישה הרוסית, הלוחמים הצ'רקסים החלו לקבל אספקה מהעות'ומאניים והאנגלים. ב-1837 החלו הרוסים בפלישות מהים, תחת הובלתו של האדמירל אסמונט ובסיוע כוחות קרקעיים של הגנרל וולכובסקי, נבנה מבצר קייפ אדלר. ב-1813 נחתו הכוחות הרוסיים בסוצ'י ובטואפסי. למרות אבידות כבדות, הצליחו הכוחות הרוסים לנחות ולבסס את שליטתם לאורך החוף. ב-1840 הצליחו הלוחמים הצ'רקסים לכבוש ולהשמיד את מבצר לזרוב, הכיבוש המוצלח הפיח תקווה בקרב הלוחמים הצ'רקסים שכבשו גם את מבצר וליאמינובסקי ותקפו את מבצר מיכיילובסקי.

סיום הלחימה וגלות הצ'רקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסתו בשבי של האימאם שאמיל
תושבי ההרים מגורשים מביתם

ב-1859 נשבה האימאם שאמיל בידי הרוסים, דבר אשר סימל את סופה הקרב של המלחמה. ב-1861, לנוכח כניעתם של מספר עמים קווקזים ושבטים צ'רקסים, הקימו הכוחות הלוחמים שנותרו את המג'ליס של קווקז החופשית אך ב-2 ביוני 1864 (21 במאי לפי הספירה הרוסית) נכנעו הלוחמים הקווקזים. מפקד הכוחות הרוסיים, מיכאל אלכסנדרוביץ' ראה בכניעה את כיבושה של מערב הקווקז ולסיום המלחמה.

עם תום הלחימה, החלו הרוסים בהגליית עמי הקווקז. לפי מספר הערכות, בין 1.8 מיליון עד 3 מיליון תושבים אולצו להגר מהקווקז. במהלך שנות הלחימה וכן בזמן הגירוש, נרצחו על פי הערכתו של ההיסטוריון הגרמני קרל פרידריך ניומן, 1.5 מיליון צ'רקסים. היסטוריונים אחרים טוענים שמאות אלפים נוספים נרצחו בזמן הגירוש. אם הערכתו של ניומן נכונה, רצח העם הצ'רקסי הוא הגדול ביותר במאה ה-19.

בשנים האחרונות נעשו מספר נסיונות מצידם של ארגונים צ'רקסים לזכות בהכרה בינלאומית וכן בקבלת אחריותה של רוסיה על רצח העם שבוצע בצ'רקסים אך ללא הצלחה מרשימה עד כה. בין הנסיונות הרוסים להתנער מאחריות ניתן לראות בקיום חגיגות ה-450 לאיחודה של אדיגיה עם רוסיה, חגיגות שגררו מחאות קשות באדיגיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]