הממלכה הנבטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרידי יישוב נבטי בשבטה
אזור הנבטים בחצי האי סיני וסביבתו באימפריה הרומית במאה ה-2
מסלולי הנבטים

הממלכה הנבטית היא הארגון המדיני של שבטי הנבטים. התיארוך למעבר מארגון שבטי, לממלכה ממוסדת שבראשה ניצב מלך אינו ידוע במדויק. רוב המידע על הממלכה הנבטית נמצא בחיבורים מהתקופה הרומית, כגון כתביו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, וממצאים ארכאולוגיים.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך הנבטי הראשון שידוע עליו הוא חרתת הראשון, כתובת עם שמו נמצאה בחלוצה, והיא מתוארכת לשנת 168 לפנה"ס. באותה תקופה החל שיתוף הפעולה בין הממלכה הנבטית לבין היהודים בפיקודו של יהודה המכבי, הנבטים סיפרו ליהודה המכבי שהיהודים בגלעד נתונים בסכנה, והאיצו בו לבוא לעזרתם[1]. הממלכה הנבטית ניצלה את התפוררותה והיחלשותה של הממלכה הסלאוקית, והחלה להתפשט בעבר הירדן ובנגב, זה כנראה היה הבסיס לשיתוף הפעולה בין הנבטים ובין החשמונאים.

ההתפשטות של הממלכה הנבטית מצד אחד וממלכת יהודה בהנהגת החשמונאים מצד שני, הביאה להתנגשות ביניהם בתחילת המאה ה-1 לפנה"ס. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי חדר לעבר הירדן וכבש את גדרה ואת מבצר חמתא. לאחר מכן הוא כבש והרס את עזה שנחשבה לבעלת ברית של הנבטים[2], ונמל חשוב שממנו יוצאו הבשמים שבהם סחרו הנבטים,לחופי הים התיכון. אלכסנדר ינאי הרחיב את שליטתו במואב וגלעד והטיל על הערבים מס, שליטה זו בשטח שבעבר היה חלק מהממלכה הנבטית, איימה על הממלכה וניתקה אותה מחלק מדרכי המסחר שחיברו אותה עם סוריה. בסופו של דבר עבדת הראשון מלך הנבטים הביס את אלכסנדר ינאי בקרב שנערך בגדרה שבגולן, בעקבות התבוסה לממלכה הנבטית ובעקבות מלחמת אזרחים שפרצה בממלכת יהודה, נאלץ אלכסנדר ינאי להחזיר שטחים שכבש בגלעד ובמואב לידי הממלכה הנבטית[3]. המלך חרתת השלישי שעלה אחרי עובדת הראשון השתלט על דמשק, ופלש לממלכת יהודה והצליח לנצח את אלכסנדר ינאי במקום שנקרא חדיד, ונסוג רק לאחר הסכם. אלכסנדר ינאי התאושש ופלש שוב לעבר הירדן וכבש את גרש ודיאון, בגולן הוא כבש את היישובים גולן, סלאוקיה וגמלא. בזמן מותו של אלכסנדר ינאי, ממלכת יהודה שלטה בשטחים רבים שהיו בעבר של הממלכה הנבטית, כמו הערים מידבא, צוער, פחל, לב, עגלת, חירונים וחשבון[4]. כנראה גם חלק גדול מהנגב שבו עברה דרך הבשמים, נשלט על ידי ממלכת יהודה, העדויות לכך הן מצד מאגורה והמצד בתל ניצנה, שני המצדים כנראה הוקמו על ידי החשמונאים.

בעקבות המלחמה על המלוכה שפרצה בממלכת יהודה, בין האחים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, פנה הורקנוס השני לחרתת השלישי וכרת איתו ברית נגד אחיו, וזאת בתמורה להחזרת שטחים שנכבשו על ידי אלכסנדר ינאי לממלכה הנבטית. בשנת 65 לפנה"ס הגיע הצבא הנבטי לירושלים וצר על הר הבית שבו הסתתר אריסטובולוס, אך הצבא נאלץ לסגת בעקבות התקרבות הצבא הרומי. אריסטובולוס ניצל את נסיגת הצבא הנבטי, ויצא למלחמה נגד הנבטים והורקנוס וניצח אותם.[5]. לאחר כיבוש יהודה על ידי הצבא הרומי, יצא סקברוס נציב סוריה לכבוש את פטרה, הוא לא הצליח לכבוש אותה ונסוג בתמורה לתשלום מכובד מחרתת השלישי[6].

בשנת 48 לפנה"ס מלכו הראשון שלח רוכבי גמלים לעזור ליוליוס קיסר במצרים. לאחר רציחתו של יוליוס קיסר, נוצרה ברית בין אוגוסטוס ובין מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה מלכת מצרים דרשה מאהובה מרקוס אנטוניוס שיספח לממלכתה את הממלכה הנבטית, הוא נענה לה חלקית וסיפח למצרים חלקים שהיו שייכים לממלכה הנבטית, כמו אזור יריחו שנחשב אזור עשיר מאוד, מכיוון שגידלו שם תמרים וצמחים שמהם הפיקו בשמים. הורדוס מלך יהודה נפגש עם קלאופטרה וחכר ממנה את אזור יריחו[7]. הורדוס יצא למלחמה בנבטים בדיוספוליס וניצח אותם. הנבטים נערכו מחדש בקנתא שבסוריה, אך נסוגו מלפני צבאו של הורדוס. בעקבות התערבות צבאה של קלאופטרה במלחמה, חזר הצבא הנבטי והורדוס נוצח ונסוג. בשנת 31 לפנה"ס ניצלו הנבטים את רעידת האדמה החזקה שפקדה את ארץ ישראל, ופלשו לממלכת יהודה, במלחמה נוצחו הנבטים על ידי צבאו של הורדוס[8]. הממלכה הנבטית איבדה שטחים בעבר הירדן ובדרום סוריה, שטחים אלו סופחו לממלכת יהודה.

בשנת 30 לפנה"ס עלה עבדת השלישי לשלטון, זוהי כנראה תקופה של פריחה ושגשוג בממלכה. כנראה בתקופה זו נוסד היישוב עבדת שבמרכזו מקדש נבטי. בתקופה זו (25 לפנה"ס), הצבא הרומי בפיקודו של אליוס גאלוס ניסה להגיע לדרום ערביה ולאתר את מקור הבשמים שמהם מפיקים הנבטים את עושרם, אולם המשלחת הצבאית נכשלה במשימתה.

בשנת 67 לספירה הוכיחה הממלכה הנבטית שהיא בעלת ברית נאמנה של האימפריה הרומית, והמלך מלכו השני שלח לאספסיאנוס אלף פרשים וחמשת אלפים רגלים לדיכוי המרד הגדול שפרץ ביהודה[9]. הממלכה הנבטית המשיכה לשגשג כממלכה שכפופה לאימפריה הרומית, אך לא נשלטת על ידה. מצב זה נמשך עד שנת 106 לספירה כאשר הקיסר טריאנוס ניצל את מותו של המלך רבאל השני, ופלש לממלכה הנבטית וסיפח אותה לאימפריה הרומית. הממלכה הנבטית הפכה לפרובינקיה ערביה שבירתה בצרה.

תרבות והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה הנבטית נשלטה על ידי מלכים שכנראה רובם לא ידועים לנו, בשיאה הממלכה שלטה על שטח רב שכלל את צפון ערב, עבר הירדן, דרום סוריה, הנגב ודרום ומרכז סיני. בתחומי הממלכה התגוררה אוכלוסייה מגווונת שכללה נבטים ושבטים ערבים אחרים, אדומים, יטורים, יהודים והלנים. הכלכלה הנבטית התבססה על מסחר בבשמים ששווקו לרחבי האימפריה הרומית, בממון הרב שצברו הנבטים הם השקיעו בבניית יישובים, מקדשים לאליהם, וחציבת קברים מפוארים כמו שניתן לראות בפטרה. הממלכה הטביעה מטבעות שבתחילה הזכירו מטבעות הלניסטיים מהדוגמה של אלכסנדר הגדול, כאשר בצד אחד מופיע פרופיל של אתנה, ובצד השני מופיעה דמותה של ניקה. לאחר המחצית של המאה הראשונה לפנה"ס המטבע הנבטי מציג בצד אחד את המלך הנבטי עם שמו, ובצד השני קרנות שפע כמו במטבעות החשמונאים (שני שקל של היום). גם ביצור הקרמיקה הגיעו הנבטים לשיאים בתקופת הממלכה הנבטית, במחצית המאה ה-2 לפנה"ס הנבטים הצליחו ליצר קרמיקה מאוד דקה (אנגלית: egg Shell) שכללה בעיקר קערות עם עיטורים צמחיים. כנראה במאה ה-1 לפנה"ס גם החקלאות נוספה לכלכלה של הממלכה הנבטית. הצבא הנבטי לא נחשב כצבא חזק במיוחד, אך כאשר הוא נאלץ להתמודד על הגנת המולדת הוא הצליח לנצח צבאות רבים כמו צבאות הלניסטיים והצבא של אלכסנדר ינאי, צבא זה התבסס בעיקר על חיל רגלים, קלעים ורוכבי גמלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
  • יגאל ידין, ממלכת הנבטים, הפרובינקיה ערביה, פטרה ועין גדי לאור התעודות מנחל חבר, בתוך: ‫אילת (קובץ): ירושלים: הכנוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, תשכ"ג-1963, עמ' 149–167.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 336-335 , (תרגום: אברהם שליט), מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יג: 364-356.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יג: 382-381.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יג:397-392.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יד: 33-14.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יד: 81-80.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: טו: 96-92.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: טו: 160-108.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים: ג: פרק ד: 158, (תרגום: שמואל חגי), ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1998.