המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
USSArizona PearlHarbor.jpg

אניית צבא ארצות הברית אריזונה בוערת בפרל הארבור. המתקפה על פרל הארבור סימנה את תחילת המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
חלק מ: מלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: 7 בדצמבר, 1941
תאריך סיום: 2 בספטמבר, 1945
משך הקרב: 3 שנים, 8 חודשים ו־26 ימים
מקום: מזרח אסיה · דרום אסיה · דרום-מזרח אסיה
האוקיינוס השקט · האוקיינוס ההודי
תוצאה: נצחון מכריע לבעלות הברית
סוף מלחמת העולם השנייה
חוזה סן פרנסיסקו בשנת 1951
שינויים בטריטוריות: יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי
הצדדים הלוחמים
בעלות הברית:
Flag of the United States.svg  ארצות הברית
Flag of the Republic of China.svg  הרפובליקה הסינית
Flag of the United Kingdom.svg  הממלכה המאוחדת
Flag of Australia.svg  אוסטרליה
Flag of the Netherlands.svg  הולנד
Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות 
מדינות הציר:
Merchant flag of Japan (1870).svg  האימפריה היפנית
Flag of Thailand.svg  תאילנד 
מפקדים
Flag of the United States.svg דאגלס מקארתור
Flag of the United States.svg צ'סטר נימיץ
Flag of the United States.svg ג'ורג' מרשל
Flag of the United States.svg ג'וזף סטילוול
Flag of the United States.svg ויליאם הלסי
Flag of the Republic of China.svg צ'יאנג קאי שק
Flag of the United Kingdom.svg ארצ'יבלד ויוול
Flag of the United Kingdom.svg לואי מאונטבטן
Flag of the United Kingdom.svg ויליאם סלים
Flag of the Soviet Union.svg אלכסנדר ואסילבסקי 
Merchant flag of Japan (1870).svg הירוהיטו
Merchant flag of Japan (1870).svg הידקי טוג'ו
Merchant flag of Japan (1870).svg איסורוקו יממוטו
Merchant flag of Japan (1870).svg טומויוקי ימאשיטה
Merchant flag of Japan (1870).svg הארוקיצ'י היאקוטאקה
Flag of Thailand.svg פלק פיבונסונגרם 
אבידות
הרוגים צבאיים:
4,000,000 (1937–1945)
אזרחים הרוגים:
מעל 25,000,000 
הרוגים צבאיים:
2,000,000 (1937–1945)
אזרחים הרוגים:
קרוב למיליון 
US landings.jpg
מפה המראה את אזורי הלחימה העיקריים ואת נחיתות בעלות הברית באוקיינוס השקט, 1942 - 1945

המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, שנקראת גם הזירה הפסיפית והמלחמה המזרח אסיאתית הגדולה (בפי היפנים), הייתה אחת הזירות המרכזיות במלחמת העולם השנייה. זירה זו נמצאת במזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, בה הצדדים הראשיים היו ארצות הברית ובריטניה מול האימפריה היפנית. במקביל למערכה העיקרית בין ארצות הברית ליפן, התנהלה זירת לחימה נוספת בין סין ליפן - מלחמת סין-יפן השנייה, שהחלה ב-1937, הסתיימה עם כניעת יפן ב-1945, וגבתה כ-22 מיליון קורבנות. בשנים 1937 - 1940 השתלטה יפן על אזורים נרחבים במזרח הרחוק: הודו-סין הצרפתית, צפון ומרכז סין וקוריאה.

תקציר מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה בחזית האוקיינוס השקט הייתה בעיקרה בין ארצות הברית ליפן, מלחמה עקובה מדם שנמשכה שלוש שנים וחצי. הקרבות היו בעיקר בים, בין חילות האוויר והים, וכן ביבשה - כיבוש איים על ידי נחתים אמריקניים בין 1942 ל־1945. היפנים נלחמו בעוז וגבורה, עד האיש האחרון, והקשו את הכיבוש האמריקני. היפנים, שהשתלטו על שטחים נרחבים, בעיקר בדרום-מזרח אסיה, נהגו באכזריות רבה כלפי התושבים והשבויים.

במזרח הרחוק לחמה יפן בעיקר כנגד כוח משולב, שעיקרו בריטי, מתוגבר בכוחות אמריקניים וסינים. כל זאת במקביל למלחמתה עם סין, שנמשכה כל אותה עת. לאחר השתלטות קלה יחסית על איי הודו המזרחית ההולנדיים, כבשו היפנים את סינגפור, ופנו מערבה בהביסם את הבריטים בבורמה (כיום מיאנמר). הם נעצרו סמוך לגבולה של זו עם הודו. לאחר שצברו בעלות הברית כוחות הם פתחו לקראת סוף המלחמה במתקפת נגד, התקדמו על פני בורמה, ונעצרו עם כניעת יפן.

קרב מידוויי היה נקודת המפנה ולאחריו החל מצב היפנים להידרדר והיוזמה עברה לידי בעלות הברית. בעוד שבאירופה המלחמה הסתיימה בחודש מאי 1945, במזרח הרחוק תמה המלחמה רק באוגוסט (בין השאר מכיוון שארצות הברית העדיפה לרכז מאמציה באירופה), לאחר ששתי פצצות אטום הוטלו על היפנים וגרמו נזק רב בחיי אדם וברכוש. יפן חתמה על כתבי הכניעה על סיפון ספינת הקרב מיזורי, בפני הגנרל האמריקני, דאגלס מקארתור, ותמה סופית מלחמת העולם השנייה.

ההתקפה היפנית על פרל-הארבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המתקפה על פרל הארבור

ב־7 בדצמבר 1941 החלו היפנים במתקפת פתע על הבסיס הימי המרכזי של ארצות הברית באוקיינוס השקט, פרל הארבור (נמל הפנינים) שבהוואי. מפציצים יפנים תקפו בשני גלים את אוניות הצי שבנמל ואת שדות התעופה. האמריקניים לא שיערו כי היפנים ירחיקו עד הוואי ויתקפו שם, מה עוד שהיפנים ערכו פעולות הטעייה. 19 אניות אמריקניות הוטבעו, 5,000 חיילים נהרגו ונפצעו, עשרות מטוסים הושמדו על הקרקע. למזלם של האמריקאים נושאות המטוסים שהו מחוץ לנמל ולכן לא נפגעו.

בנוסף ועל מנת לחסל כל כוח אשר יכול היה להוות בעיה בפני השתלטות על אזור נרחב זה, הרי שיום לאחר ההתקפה על נמל הפנינים, הותקף שדה קלארק אשר באי לוזון בפיליפינים. בשדה תעופה זה חנו באותו הזמן מטוסי קרב מסוג P-36 ו-P-40 וכן מפציצים מסוג B-17. תוך מחצית השעה מרגע ההתקפה, הפך הכח האווירי של ארצות הברית במזרח הרחוק לשבר כלי העולה בלהבות וכל אשר נותר לגנרל דאגלס מקארתור, מפקד הכוחות האמריקנים במזרח הרחוק, לעשות, היה לחכות לפלישה אשר לא בוששה לבוא.

בינתיים, הייתה בריטניה מודעת לכך כי יפן עומדת כפי הנראה להתקיף אזורים שונים במזרח הרחוק ועל כן, החליטה להקדים תרופה למכה בשולחה שתי אוניות מלחמה, אוניית המערכה "פרינס אוף ויילס" וכן סיירת הקרב "ריפלס", שתי אוניות אשר היו בפיקודו של תת-אדמירל תום פיליפס. בתאריך 9 בדצמבר, כיומיים לאחר ההתקפה על פרל הארבור ולאחר שנחתו כוחות יפנים בצפון מלזיה ודרום תאילנד בתחילת מסעם לעבר סינגפור, נשלחו שתי האוניות הללו כאשר הן מלוות על ידי ארבע משחתות על מנת לעצור נחיתה אפשרית נוספת צפונה יותר על החוף המלזי. המודיעין היפני, אשר ידע מזה זמן על קיומו של כוח זה (שהיה ידוע בשם "כוח Z") והיה מודאג ביותר בגללו, התריע בפני המפקדה היפנית אשר הייתה מצויה בסייגון על האפשרות כי האוניות הללו יצאו לדרכן וכי אין הן מוגנות על ידי מסך התותחים האנטי אוויריים בנמל סינגפור. מיד לשמע ידיעה זו, יום לאחר יציאתן של האוניות, הוזנקו לדרכם כ-84 מטוסים (מפציצים בינוניים וכן מפציצי טורפדו) על מנת ללכוד את האוניות ולנסות להשמידן. ואכן, ההתקפה האווירית היפנית הוכתרה בהצלחה.

בכך, הקיץ הקץ על שלושת הכוחות המשמעותיים במזרח הרחוק אשר יכלו להוות מכשול בפני הכוחות היפניים המתקדמים במהירות ומעתה ואילך, הייתה הדרך פנויה בפניהם להמשך הכיבוש.

הנשיא רוזוולט חותם על הכרזת מלחמה נגד יפן, דצמבר 1941

הנשיא רוזוולט הכריז על מצב מלחמה עם יפן. ביפן תמכו איטליה וגרמניה (מדינות "הציר" האחרות), אם כי שיתוף הפעולה המעשי של האחרונות עם יפן היה אפסי. לצד ארצות הברית עמדו בעלות הברית, בראשן בריטניה ולצדה אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, קנדה וכן הכוחות ההולנדיים במזרח הרחוק. באופן הצהרתי, בעיקרו, תמכו בבעלות הברית גם מקסיקו והרפובליקות של מרכז אמריקה.

ההשתלטות היפנית בדרום-מזרח אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הדרום-מזרח אסייתית

תוך חצי שנה הצליחו היפנים לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה: וייק, גואם, הפיליפינים, הונג-קונג, בורמה, תאילנד, מלאיה, סומטרה, ג'אווה ובורניאו. ככלל, היו איים אלו מוחזקים על ידי שלוש מדינות עיקריות, הולנד, ארצות הברית ובריטניה. כאשר נכבשה מלאיה והכוחות הבריטיים האחרונים נטשוה ב-30 בינואר 1942, כאשר הם מפוצצים מאחוריהם את מעבר ג'והור, היה ברור כי הפלישה היפנית לסינגפור עצמה אינה רחוקה. תוך שבוע ימים אספו היפנים את כוחותיהם וחצו את המצר, והכוחות בסינגפור נכנעו ב-15 בפברואר באותה שנה. משם, המשיכו היפנים במסעם לג'אווה אשר הייתה תחת שלטון הולנדי. מכיוון שהולנד עצמה הייתה כבושה וממשלתה ניהלה את המלחמה מאנגליה, הרי שלא הייתה שום אפשרות לשלוח תגבורת אף אם הייתה כזאת והאי הגדול, יחד עם בירתו בטאוויה (אשר זמן קצר לאחר מכן יוסב שמה לג'קרטה) נפלו כחודש אחר כך, ב-8 במרץ.

האמריקנים שהיו בפיליפינים, אשר בה החלה פלישה הן מהצפון והן מדרום האי המרכזי לוזון, נאלצו לסגת יחד עם הצבא המקומי אל חצי האי בטאן, שם הקימו קו תמיכה אשר אמור היה לעצור את הכוחות היפנים המתקדמים וזאת עד להגעת תגבורת מארצות הברית. אולם התגבורת עצמה בוששה מלהגיע, והקו נפרץ. במקומו הוקם קו חדש דרומה יותר אשר כונה "קו אבוקי". בשלב זה, עדיין ניהל את המערכה גנרל דאגלס מקארתור מתוך מערכת המחילות המבוצרות באי הקטן קורגידור אשר נמצא במפרץ מנילה. בשלב מסוים, על פי פקודה מפורשת מארצות הברית, העביר גנרל מקארתור את הפיקוד למשנהו, ג'ונתן וויינרייט, כאשר הוא עצמו יצא במסע מסוכן על גבי ספינת טורפדו אל האי מינדנאו, אף הוא בפיליפינים, ומשם המריא בתוך מפציץ B-17 ("המבצר המעופף") לאוסטרליה. עם הגיעו למקום מבטחים, נשא נאום בו הבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת "שוב אשוב" - I Shall Return. חצי האי בטאן עצמו נפל ב-9 באפריל 1942.

היפנים הנהיגו שלטון קשה ואכזרי באזורים שכבשו והוציאו להורג כל מי שהתנגד להם. במחנות שבויים שבהם החזיקו את האמריקנים, הבריטיים וההולנדים שנכנעו, היה היחס כלפיהם נוקשה ושיעור התמותה גבוה. אינדונזיה הייתה מקרה יוצא דופן, שם האוכלוסייה המקומית, וסוקארנו בראשה, שיתפה פעולה עם היפנים על מנת להחיש את עצמאותה מההולנדים.

ב-18 באפריל ביצעו האמריקאים את הפשיטה של דוליטל (Doolittle), ובה הפציצו מטרות שונות ביפן. הפשיטה הייתה הישג סמלי בלבד, אך היא העלתה את המורל האמריקני, וגרמה למבוכה ביפן.

המפנה: קרב מידוויי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מידוויי

בתחילת מאי 1942 נערך אחד הקרבות החשובים בדרך למפנה - קרב ים האלמוגים. הקרב הסתיים ללא ניצחון ברור של אחד הצדדים, אולם הנזק שספגו הצדדים והניסיון שצברו במהלך הקרב ולאחריו שימשו אותם כהכנה לקראת הקרב הבא - קרב מידוויי שנערך בתחילת יוני.

ביוני 1942 התהפך הגלגל באוקיינוס השקט. בקרב מידוויי הפציצו מטוסים אמריקנים, שהמריאו מנושאות מטוסים, אוניות ונושאות מטוסים יפניות. ליפנים נגרם נזק רב, וארבע נושאות המטוסים שלהם הוטבעו. קרב מידוויי נחשב לקרב מכריע, ואחד הקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה. היפנים איבדו בעקבותיו את היוזמה ההתקפית, ומכאן ואילך נדחקו חזרה יותר ויותר כלפי איי יפן.

המתקפה על יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות קרב מידוויי החלה ארצות הברית במתקפה לכיוון יפן - בשנים 1942-1945 – הכוחות האמריקנים ניהלו מערכת כיבושים מחדש של אותם אזורים שיפן השתלטה עליהם. המתקפה התנהלה בשתי זרועות בפיקוד אמריקני.

הזרוע הראשונה פעלה מאיי הוואי מערבה דרך מרכז האוקיינוס השקט, ובו הצי האמריקני, בפיקוד האדמירל צ'סטר נימיץ, השתלט בחזרה על כיבושי היפנים באוקיינוס השקט. אחר כך השתלט הצי האמריקני על איים בקרבת יפן, מה שאיפשר לכוחות האוויר להתקיף בצורה סדירה את איי יפן עצמה, ולגרום ליפנים אבידות חמורות בנפש וברכוש. דם רב נשפך על כיבוש כל אי, כאשר הלוחמים היפנים לחמו בעוז עד האיש האחרון, מול עדיפות חומרית מכרעת של האמריקנים.

התוכנית האמריקנית הייתה להביס את יפן ולפלוש אליה. לשם כך נאלצו לכבוש איים ששימשו מבצרי הגנה ליפן. האי המשמעותי הראשון היה איוו ג'ימה, שבו שלושה שדות תעופה. כיבוש האי היה קשה משום שהיפנים נלחמו בעוז והקרבות התנהלו פנים אל פנים, מלווים בהפגזות תותחי הצי. 5,000 נחתים ומספר כפול של יפנים נהרגו בקרבות. אי שני, בולט בחשיבותו, היה אוקינאווה, ששלט על נתיב התעבורה והאספקה ליפן. הצי הבריטי סייע לאמריקנים וגם כאן היו אבדות רבות מקרבות עקובי דם. האמריקנים איבדו 50,000 איש, והיפנים מספר כפול. קרב אוקינאווה היה האחרון באוקיינוס השקט. היתרון האמריקני היה בכוח האווירי ובנשק חדיש, ותעוזתם ואומץ לבם של היפנים לא עמד להם בקרבות מכריעים.

הזרוע השנייה פעלה בדרום - מערב האוקיינוס השקט, ותקפה בהצלחה את אזורי הכיבוש היפניים מגיניאה החדשה לכיוון הפיליפינים, תחת פיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור.

זרוע נוספת של בעלות הברית פעלה בבורמה (כיום מיאנמר). במערכה על בורמה היו הבריטים, בפיקודו של פילדמרשל ויליאם סלים (Slim) דומיננטיים, ולאחר שדעכה המתקפה הראשונית היפנית סמוך לגבול בורמה - הודו, הצליחו בעלות הברית להדוף את היפנים חזרה, והתקדמו בהדרגה עד שכניעת יפן שמה קץ לקרבות. מהלכים אלה נתמכו מצפון על ידי התקדמותו המקבילה של צבא אמריקני - סיני בפיקוד הגנרל ג'וזף סטילוול (Stilwell), שפעולותיו, מצדן, הבטיחו את הקשר עם סין בדרך בורמה.

לקראת סוף המלחמה, החלו היפנים להשתמש בנשק ייחודי, ה"קאמיקאזה" - טיסות התאבדות של טייסים יפנים. המטוסים, שנטענו בחומרי נפץ רבים הוטסו אל היעדים האמריקניים - בעיקר נושאות מטוסים - והתרסקו במכוון, מנווטים על ידי הטייסים עד לפיצוץ. הנזק שהקאמיקזים היפנים הסבו לאמריקנים היה גדול, אך רבים מהם הופלו באש התותחים הצפופה. למרות הנזק המשיכו הכוחות האמריקנים ובעלות הברית להתקרב ליפן כדי לכבשה.

פצצת האטום וכניעת יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצת האטום שהוטלה על נגסאקי
הנשיא טרומן מודיע על כניעת יפן בבית הלבן ב-14 באוגוסט 1945

הנשיא טרומן דרש מיפן להיכנע, אך היה ברור כי לא ניתן לכבוש את יפן כמו את שאר האיים, ובמקרה שארצות הברית תפלוש ליפן, אם זאת לא תיכנע, היא תאבד מאות אלפי חיילים. עקב כך החליט הנשיא טרומן להשתמש בנשק הסודי החדש של ארצות הברית - פצצת אטום. ראשית הטילו על הירושימה, ב-6 באוגוסט 1945, את הפצצה "ילד קטן" שעוצמתה 12 קילוטון TNT. מאה אלף יפנים נהרגו, עשרות אלפים נפצעו, ונגרם חורבן ניכר לעיר. היפנים לא הזדרזו להיכנע, ולכן הוטלה "איש שמן" על נגסאקי ב-9 באוגוסט.

בצהרי ה-15 באוגוסט שמעו היפנים בפעם הראשונה את קולו של הקיסר הירוהיטו, כשהכריז בשידור רדיו על כניעת יפן. רבים פרצו בבכי מול הרדיו, אנשי צבא רבים התאבדו ואזרחים ריטשו את בטנם מול ארמון הקיסר. באופן רשמי חתמו על הכניעה שר החוץ היפני וראש המטה הכללי של צבאה ב-2 בספטמבר על סיפון ספינת המלחמה "מיזורי" שעגנה במפרץ טוקיו. מלחמת העולם השנייה הסתיימה.

שיקולי ארצות הברית להטלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקולים מגוונים הניעו את ארצות הברית להטיל את פצצת האטום על יפן:

  • לסיים את המלחמה במהירות. רק כך יתחיל תהליך שיקום העולם מנזקי המלחמה הכבדים.
  • על-פי ההערכות, ברור היה כי פלישה ליפן הייתה גוררת אבדות רבות לארצות הברית, ומזאת ביקש טרומן להימנע, בעיקר נוכח עמידתם העיקשת של היפנים - הן הקמיקזי והן בקרבות פנים אל מול פנים.
  • טרומן רצה להראות שהוא מנהיג תקיף ורציני על אף תדמיתו, כדי לבנות מוניטין דומה לשל קודמו רוזוולט.
  • ארצות הברית רצתה להציג את הפיתוח הגרעיני (של פרויקט מנהטן בראשות הפיזיקאי רוברט אופנהיימר ועמיתו אנריקו פרמי) כהישג בלעדי ומרשים.
  • הקדמת הסובייטים. הכנעת גרמניה זירזה את פרוץ המלחמה הקרה. היה חיוני להקדים את סטלין שכבר החל להזרים כוחות למזרח הרחוק כדי להצטרף לחזית האוקיינוס השקט.

טרומן קיבל את הסכמתם של מפקדי הצבא הבכירים שלו. גורמים בכירים רבים בעולם, ביניהם צ'רצ'יל, חשבו שהשמדת ערים יפניות היא הדרך הכדאית ביותר להכנעת יפן.

השלכות מדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל מקארתור חותם על הסכם הכניעה של יפן

יפן נכנעה והועברה לפיקוח צבאי של בעלות הברית. משטרו הנאור של גנרל דאגלס מקארתור (המפקד העליון של צבאות הברית במזרח הרחוק) הפך את יפן לשטח חסות אמריקני.

שיטת הממשל הקיסרית-מיליטנטית של יפן בוטלה. יפן הסכימה להשתלב במערך העולמי עם המדינות הדמוקרטיות. יפן הפכה לדמוקרטיה עם חוקה פרלמנטרית. בשנת 1947 סייעה ארצות הברית לשיקום יפן, בעיקר כלכלית. שנים אחר כך חתמה עמה על שלום (עם הגבלות - איסור על צי למשל) ויפן התקבלה לאו"ם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
הזירה האירופית: 1945-1942
מהלך מלחמת העולם השנייה הבא:
-