המערכה בבלקנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המערכה בבלקנים
מערכה: הזירה האירופית 1941-1939
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Bundesarchiv Bild 101I-163-0319-07A, Griechenland, Artilleriestellung auf freiem Feld.jpg

ארטילריה גרמנית בהרי יוון, אפריל 1941
תאריך התחלה: 28 באוקטובר 1940
תאריך סיום: 1 ביוני 1941
משך הסכסוך: 217 ימים
מקום: הבלקן - יוון, אלבניה, יוגוסלביה
תוצאה: נפילת יוון ויוגוסלביה לידי מדינות הציר, שלאחריה מלחמת גרילה ממושכת.
הצדדים הלוחמים

המערכה בבלקנים, הוא שמה של מערכה במלחמת העולם השנייה, בה פלשו כוחות מדינות הציר ליוון וליוגוסלביה. המערכה החלה עם פלישתה של איטליה הפאשיסטית ליוון, המכונה מלחמת איטליה-יוון, ב-28 באוקטובר 1940. הכישלון האיטלקי במלחמה זו, והפיכת חצר ביוגוסלביה, שהעלתה לשלטון גורמים שהעדיפו ברית עם בעלות הברית על פני ברית עם מדינות הציר, חייבו את הגרמנים לפלוש ליוגוסלביה וליוון במרץ 1941. לאחר נפילת יוון ויוגוסלביה הושלמה המערכה עם כיבוש כרתים שהושלם ב-1 ביוני 1941.

גם לאחר כיבוש יוגוסלביה ויוון לא שקטה חזית הבלקן. פעילות פרטיזנית עניפה ריתקה לאזור הבלקן מאות אלפי חיילים גרמנים, שלחמו עד לסוף המלחמה כנגד כוחות הפרטיזנים, שלקראת סוף המלחמה מנו כ-800,000 חיילים המאורגנים בארבע ארמיות. נפילתו של מוסוליני ב-1943 הביאה להשתלטות הגרמנים על חלקי יוון היבשתית שהוחזקו על ידי איטליה, השתלטות שלוותה לעתים בהתנגדות איטלקית, ולרוב במעשי זוועה ופשעי מלחמה של הגרמנים כנגד האיטלקים לצדם לחמו בעבר, ולהתפרצות של לוחמה באיי הדודקאנס, שלוותה בתבוסת בעלות הברית במערכת הדודקאנס, שיש הרואים בה את הניצחון הגרמני האחרון במלחמה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה הפאשיסטית דבקה באידאולוגיה כי הים התיכון הוא מרחב השפעה לייסוד אימפריה איטלקית חדשה, בנוסח האימפריה הרומית. היא נשאה את עיניה לכיבושים הן בצפון אפריקה, ובמזרח אפריקה, והן באירופה, כאשר המרחב הטבעי לכך היה שכנותיה בבלקנים, שנחשבו על ידה לחלשות וניתנות לשליטה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה אלבניה את עצמאותה, אך למעשה הייתה תלויה בשכנתה החזקה איטליה במובנים רבים. עם עלייתו של מוסוליני לשלטון, החל זה נושא את עיניו לבלקנים, ובמיוחד לאלבניה. האיטלקים החלו בסיפוח איטי של המדינה עוד באמצע שנות העשרים, בסדרה של בריתות שקבעו את תלותה של אלבניה באיטליה מבחינה כלכלית, מדינית וצבאית. עם עלייתו לשלטון של זוגו הראשון, מלך אלבניה, ניסה זוגו לעמוד בפרץ ולמנוע את חדירת האיטלקים לארצו, אך רצונו של מוסוליני להשתוות להיטלר בכיבושיו, ולידתו של יורש עצר שאמורה הייתה לבסס את שושלתו של זוגו כשליטה באלבניה, הביאה לכיבוש צבאי של המדינה הזעירה על ידי איטליה באפריל 1939.

הניצחון הגרמני בקרב על צרפת שלווה בתבוסה איטלקית משפילה בנסיונה לכבוש נתחים מדרום צרפת, הביא לדחיפות בתוכניותיה של איטליה להשתלטות טריטוריאלית. היה על מוסוליני להראות להיטלר שאינו בעל ברית מדרגה שנייה, והוא יכול להשתוות לו בהשגיו. מוסוליני ראה כיצד בעלת בריתה של איטליה, רומניה, קיבלה הצעה גרמנית להפוך למדינת חסות, ונתנה לגרמנים גישה לשדות הנפט העשירים בפלוישטי בתחילת אוקטובר 1940, וכן גישה לשדות תעופה מהם ניתן לתקוף את הבסיסים הבריטיים בים התיכון. בעוד שממלכת יוגוסלביה נראתה כאויב חזק, יוון נראתה חלשה ומפולגת. כיבושה של אלבניה יצר גבול קרקעי רציף עם יוון, שאיפשר את התוכניות לפלישה איטלקית.

ממלכת יוגוסלביה הייתה אף היא בעלת חשיבות אסטרטגית. הממלכה הייתה גורם חזק באזור, בעלת צבא מודרני, אך מפולגת בין גורמים רבים ושונים. ההכרעה הגרמנית על פלישה לברית המועצות במבצע ברברוסה נפלה עוד בסוף יולי 1940. ההכנות למבצע דרשו שקט בזירה הבלקנית, ושיתוף פעולה ברמה זו או אחרת של מדינות האזור. נוכחות בריטית והתערבות בריטית בבלקן בשלב זה נתפסה כאיום. בחצר המלוכה היוגוסלבית התמודדו על עמדות הכוח תומכי מדינות הציר אל מול תומכי בריטניה, וביוון, על אף הנטייה הטבעית של הרודן יואניס מטקסס, משך המלך גאורגיוס השני את מדיניות החוץ לכיוון תמיכה בצד הבריטי. האינטרס הגרמני היה להרגיע את הזירה הבלקנית ככל האפשר, לעומת רצונו של מוסוליני בכיבוש שטחי יוון, מבלי להיוועץ עם בעלי בריתו.

הפלישה האיטלקית ליוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת איטליה-יוון

בערב ה-28 באוקטובר 1940 הגיש מוסוליני לשליט יוון, מטקסס, אולטימטום לפיו עליו להניח לחיילים איטלקים מעבר חופשי ליוון, שאם לא כן יפלוש בכוח למדינה. דחיית האולטימטום הביאה לפלישה איטלקית ליוון. אל מול ציפיות ה"קומנדו סופרמו" להתקדמות קלה ורצופה עד אתונה הפגין הצבא היווני כושר עמידה והצליח לעצור את המתקפה. עד לאמצע נובמבר נראה היה ברור כי המתקפה האיטלקית נכשלה. מתקפת נגד יוונית הביאה להדיפת התוקפים מהשטח היווני, אל תוככי אלבניה.

עוד ב-1939 ערבה בריטניה לשלמותה הטריטוריאלית של יוון, אך עם המתקפה האיטלקית היה הצבא הבריטי עסוק במערכה בצפון אפריקה כנגד כוחות איטלקים וגרמנים, והתקשה לסייע למותקפים באופן ישיר. בתחילה נשלח ליוון כוח אווירי קטן, אך צ'רצ'יל שחזה בעיני רוחו חזית בלקנית כנגד גרמניה, שתאחד את יוון, יוגוסלביה וטורקיה דחף למעורבות נוספת, ובפברואר 1941 הוחלט על משלוח חיל משלוח בריטי ליוון, שמנה בסופו של דבר כ-58,000 חיילים. במקביל, פתחו הבריטים במערכה ימית ואווירית. בקרב טראנטו, בנובמבר 1940 הושמד חלק ניכר מהצי האיטלקי, ובקרב כף מטפן ב-27 במרץ 1941 ספגה איטליה תבוסה ימית נוספת.

ב-9 במרץ 1941 יצאו האיטלקים למתקפה נוספת בחזית האלבנית. זו התבררה ככישלון צורב. לאחר שבוע של לחימה, ו-12,000 אבידות, לא הצליחו האיטלקים להבקיע את קו ההגנה היווני. נראה היה כי מעורבותם של הגרמנים מתבקשת, למניעת תבוסה קשה של בעלי בריתם, ונעיצת טריז של השפעה בריטית באזור הבלקן.

הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חששם של הגרמנים ממעורבות בריטית בבלקן, שהיה בה כדי לסכן בתקיפות אוויריות את שדות הנפט ושדות התעופה ברומניה ובמזרח אירופה שאמורים היו לשמש כבסיס לפלישה לברית המועצות, הביא ללחץ מוגבר על מדינות האזור להצטרף למדינות הציר ולחתום על הברית המשולשת.

לאחר צירופן של הונגריה, רומניה ובולגריה למדינות הציר, עמדה יוגוסלביה בלחץ להצטרף אף היא. העוצר הנסיך פאבלה מיוגוסלביה לא עמד בלחץ, וחתם על ההסכם התלת צדדי ב-25 במרץ 1941. החתימה הביאה את כת הקצינים הפרו בריטית שהיוו את הפיקוד הגבוה של צבא יוגוסלביה, ליזום הפיכה צבאית, בתוך יומיים מחתימת ההסכם, שטביעות אצבעותיה של בריטניה ניכרו בה היטב. הממשלה היוגוסלבית החדשה, בראשות הגנרל סימוביץ', העלתה על כס המלוכה את המלך פטר השני, בן ה-17, והכריזה על פרישתה מן הברית המשולשת. היטלר זעם על מה שנראה בעיניו כבגידה היוגוסלבית, והורה על פלישה ליוגוסלביה. בה בעת נראה כי זה הזמן לפתור את הבעיה היוונית, שמוסוליני נראה כחסר יכולת להביא לסיום הולם.

ב-6 באפריל 1941 החל הצבא הגרמני בפלישה ליוגוסלביה. הפלישה החלה, ללא הכרזת מלחמה, בהפצצה כבדה על בלגרד שנמשכה מספר ימים. כוחות גרמניה, איטליה, הונגריה ובולגריה פלשו לשטחה של יוגוסלביה וחילקו אותו ביניהם. ב-17 באפריל נכנע הצבא היוגוסלבי. הפלישה ארכה אך כעשרה ימים. פרט לנחיתות הצבא היוגוסלבי אל מול הוורמאכט, עמדה העובדה כי היוגוסלבים נאלצו להתגונן מפלישה שהגיעה ממספר כיוונים, ונכשלו בהקצאת המשאבים. כמה מיחידות הצבא סירבו ללחום, ובמקום זאת קיבלו את הנאצים כמשחררים מהדיכוי הסרבי. הסלובנים, הקרואטים והמקדונים ראו במלחמה הזדמנות לשחרור לאומי, ולא רצו להמשיך וללחום למען המשך הדומיננטיות הסרבית. רק יחידות סרביות הצליחו לנסות ולהתנגד לפלישה, ואלו היו מבודדות ומועטות.

תנאי הכניעה היוגוסלבית היו קשים ביותר. יוגוסלביה בותרה למספר רב של חלקים. גרמניה החזיקה בסלובניה הצפונית, והקימה בשטחה של סרביה מדינת בובות שהייתה בשליטה ישירה שלה. גם המדינה החדשה, קרואטיה נותרה בשליטה ניכרת של גרמניה, על אף שנהנתה ממידה מסוימת של עצמאות. המדינה הקרואטית השתרעה על פני שטח ניכר מקרואטיה של ימינו, וכן על שטחה של בוסניה והרצגובינה. איטליה קיבלה את יתרת סלובניה, קוסובו וחלקים גדולים מהחוף הדלמטי, לרבות איים בים האדריאטי. כן שלטה במדינת הבובות שקמה במונטנגרו. אציל איטלקי בשם איימונה די סאבויה הוכתר כמלכה של קרואטיה, בשם טומיסלב השני, אך מלוכה זו הייתה סמלית בלבד. הונגריה סיפחה את אזור וויבודינה ולאחר מכן סיפחה אזורים נוספים באזור הבאנאט בסרביה. בולגריה סיפחה את האזור המהווה כיום את מדינת מקדוניה.

הפלישה הגרמנית ליוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בד בבד עם הפלישה ליוגוסלביה חדר כוח גרמני, בפיקודו של גנרלפלמרשל וילהלם ליסט אל מערב תראקיה, דרך בולגריה. על אף עמידה ראויה לציון של היוונים ב"קו מטקסס" - מערכת מצודות במזרח מקדוניה, אליו הגיעו הגרמנים בפלישתם, איפשרה התמוטטות הצבא היוגוסלבי לגרמנים לעקוף את קו מטקסס ממערב, ולפרוץ לצפון יוון.

במקביל כיתרו הגרמנים את עיקר הכוח היווני שעמד אל מול האיטלקים באלבניה. נסיונות הכוח היווני לסגת ולחבור אל הכוחות הבריטיים כשלו. הבריטים עצמם ראו כי לא יחזיקו מעמד, וניסו לפנות את כוחותיהם דרך הים, אל מול לחץ גרמני אווירי כבד. כ-50,000 לוחמים חולצו, אך כ-9,000 לוחמים נפלו בשבי בנמל קלמטה.

ב-18 באפריל התאבד ראש הממשלה היווני קוריציס, בירייה מאקדחו. ב-20 באפריל נכנע לגרמנים הגנרל גאורגיוס צולקוגלו. לדרישתו של מוסוליני נערך טקס כניעה נוסף, בו נכנעה יוון גם לאיטלקים ב-23 באפריל. יוון בותרה בין גרמניה, איטליה ובולגריה.

הקבינט היווני גלה לטורקיה ונכלא שם על ידי הגרמנים, עד הברחתו על ידי הבריטים במבצע חילוץ ימי מטורקיה לנמל חיפה.

ההשפעה על תוצאות מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש היסטוריונים הטוענים כי ההתערבות הגרמנית בבלקן הביאה לדחייה בת מספר שבועות במבצע ברברוסה - הפלישה הגרמנית לברית המועצות, דחייה שהביאה לעריכת הקרב על מוסקבה בתנאי מזג אוויר קיצוניים, שהביאו לניצחון הרוסי בקרב, ובסופו של דבר, לתבוסת גרמניה במלחמה. לעומתם טוענים אחרים כאנטוני ביוור, כי הפלישה לברית המועצות נדחתה בשל הצורך לסיים בנייתם של שדות תעופה במזרח אירופה‏[1]. ריצ'רד אוברי טוען כי המערכה הבלקנית סייעה לשכנועו העצמי של סטלין כי היטלר לא יתקוף את ברית המועצות ביוני, כאשר נותרו לו רק שבועות ספורים של מזג אוויר נוח, ובכך סייעה להפתעה האסטרטגית שבפלישה, והביאה לדחיית האזהרות הרבות שקיבל סטלין מגורמים שונים‏[2]. אין ספק כי הלחימה הנמשכת אל מול ההתקוממות העממית היוונית במהלך שנות הכיבוש, ריתקה לבלקנים אוגדות גרמניות ואיטלקיות שהיו דרושות במהלך הלחימה ברוסיה.

אל מול טענות אלו עומדת הטענה כי ההתערבות הבריטית ביוון מנעה ניצחון בצפון אפריקה עוד בתחילת שנת 1941. הגנרל אלן ברוק כינה את ההתערבות ביוון "כישלון אסטרטגי מוחלט". טיעונו של צ'רצ'יל היה בעיקרו מוסרי ופוליטי. שאיפתו של צ'רצ'יל לסייע ליוונים הנלחמים כנגד כוחות גדולים מהם נראתה לאנשי הצבא המקצועיים כברוק וויוול כהעדפת האינטרס הפוליטי על האינטרס הצבאי. לעומת דעה זו טוען איאן קרשו כי הסטת המשאבים האיטלקית ליוון הביאה לניצחונות הראשוניים של בעלות הברית בצפון אפריקה, ובסופו של דבר לכישלון המאמץ הכולל של בעלות הברית באזור זה ‏‏‏[3]

הקרב על כרתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על כרתים

כרתים – הבריטים שנהדפו מיוון החזיקו באי כרתים. ב-20 במאי 1941 תקפו את כרתים צנחנים גרמנים, שהובאו ב-500 מטוסי תובלה ו-72 דאונים. הפלישה המוצנחת כונתה מבצע מרקורי (בגרמנית: Unternehmen Merkur). על אף אבידות קשות של הכוח התוקף (כ-6,000 איש), הצליחו הגרמנים להכריע את מגני האי. לבריטים נגרמו 17,000 אבידות, רובם שבויים.

לאחר המערכה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמת הגרילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום הלוחמה בין הצבאות הסדירים היה אך התחלת המאבק כנגד הנאצים בבלקן. עד לנפילת הנאציזם ב-1945 ניהלו חלק מהעמים בשטחים הכבושים על ידי מדינות הציר מאבק פרטיזני כנגד הכובשים. מאבק זה הגיע לממדים גדולים, וחרג לקראת סיומו מגדר לוחמת גרילה. לחימתם של היוונים והיוגוסלבים כנגד הגרמנים ריתקה לאזור דיוויזיות גרמניות רבות, וסייעה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית.

לוחמת הגרילה ביוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת יוגוסלביה התגבשו שני כוחות צבאיים מקומיים על אדמת יוגוסלביה. הפרטיזנים היוגוסלבים הקומוניסטים בהנהגת טיטו, והצ'טניקים המלוכנים. בעוד שהפרטיזנים נהנו מהכרתם ותמיכתם של בעלות הברית, במיוחד לאחר ועידת טהראן ב-1943, החלו הצ'טניקים בשיתוף פעולה עם הכובשים.

צבא הפרטיזנים של טיטו לחם כנגד כוחות מדינות הציר ומשתפי הפעולה באזור. הצבא רכש נסיון ועוצמה ככל שנמשכה המלחמה, והפך לכוח ההתנגדות הגדול ביותר באירופה כולה. לקראת סיום המלחמה מנה הצבא 800,000 איש שהיו מאורגנים בארבע ארמיות. כשתמה המלחמה היו טיטו ואנשיו לשליטיה של יוגוסלביה.

הצ'טניקים, בפיקודו של הגנרל דראזה מיכאלוביץ', היו ברובם סרבים מלוכנים, בחלקם קצינים בצבא היוגוסלבי לפני כניעתו. הם החלו את דרכם במאבק בגרמנים, כתנועת המחתרת של הממשלה היוגוסלבית הגולה, וניסו לשתף פעולה עם הפרטיזנים, אך עד מהרה הפכו הפרטיזנים של טיטו לאויבם העיקרי, דבר שהביא לפנייה לשיתוף פעולה עם הגרמנים.

המלחמה בבלקן לוותה במעשי זוועה כנגד האוכלוסייה האזרחית, הן של הגרמנים, והן בקרב הקבוצות האתניות השונות. דוגמה בולטת היא השמדת העם שביצעו הקרואטים במחנה יאסנובאץ בו הושמדו מאות אלפים על ידי משטר האוסטאשה. מספר הקורבנות הכולל נע בין 1,700,000 איש ל-600,000 איש.

לוחמת הגרילה ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרב על כרתים, היה כל שטחה של יוון כבוש בידי מדינות הציר. במהלך שלוש וחצי השנים שלאחר מכן, חולק שטחה של יוון בין בולגריה, איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית. לעמה של יוון הדבר בישר אך סבל ומכאוב. יהודי יוון נשלחו להשמדה. באזורי הממשל האיטלקי שרר רעב, שכן ממשלו הכושל של מוסוליני לא יכול היה לספק מזון לאוכלוסייה, ומאות אלפים נספו. תנועת המחתרת שקמה בשטחי הכיבוש דוכאה באכזריות. מלחמת גרילה נרחבת נפתחה באזורי הכיבוש, ועד לשחרור בספטמבר 1944 השיגה התנועה הצלחות, ושלטה באזורים נרחבים משטחה של יוון, במיוחד בהרים. חיילים יוונים וספינות הצי היווני שהצליחו להימלט מהכיבוש הנאצי נלחמו לצד הבריטים בצפון אפריקה. תנועות השחרור הלאומיות שקמו ביוון היו מפולגות בין ימין ובין שמאל, ולאחר השחרור מן הנאצים פרצה מלחמת האזרחים היוונית, שנמשכה עד לשנת 1949.

מערכת הדודקאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת הדודקאנס במלחמת העולם השנייה

לאחר נפילת מוסוליני והדחתו על ידי המועצה הפאשיסטית העליונה, נכנעו האיטלקים לבעלות הברית בספטמבר 1943. החיילים האיטלקים נותרו נאמנים לגנרל פייטרו באדוליו שפעל לשיתוף פעולה עם בעלות הברית. ברור היה כי החיילים הנאמנים לבאדוליו יילחמו לצד בעלות הברית אם ייקראו לכך. לאחר הכניעה השתלטו הגרמנים על חלקי יוון היבשתית שהוחזקו על ידי איטליה, השתלטות שלוותה לעתים בהתנגדות איטלקית, ולרוב במעשי זוועה ופשעי מלחמה של הגרמנים כנגד האיטלקים לצדם לחמו בעבר. הגרמנים, וגם הבריטים, ראו הזדמנות להשתלט על האזור האסטרטגי של איי הדודקאנס בהם החזיקו האיטלקים מאז 1912, על אף שאוכלוסייתם הייתה גרמנית אתנית.

וינסטון צ'רצ'יל דחף לפעולה וראה בתפיסת האיים הזדמנות לדחיקת רגלי הגרמנים מהאזור, תוך שימוש באיים כבסיס לפעולות אוויריות וימיות נגד הגרמנים בבלקן. אנשי הפיקוד העליון של בעלות הברית, ובמיוחד דווייט אייזנהאואר, התנגדו למבצע וסברו כי יש להקצות את מירב המשאבים לפלישה המתוכננת לנורמנדי. כאשר החלה הלחימה, היו הגרמנים נחושים בהרבה להחזיק באיים, ובעלות הברית יצאו למבצע בכוחות חסרים, וללא חיפוי אווירי מספיק. הניסיון כשל, ובתוך חודשיים וחצי נפלו כל איי הדודקאנס לידי הגרמנים, תוך אבדות קשות לבעלות הברית בכוח אדם ובציוד. ב-22 בנובמבר היו כל איי הדודקאנס ביד הגרמנים, שהחזיקו בהם עד לתום המלחמה. המערכה נחשבת לאחד הניצחונות הגרמניים האחרונים במלחמה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Beevor, Antony. Crete: The Battle and the Resistance, John Murray Ltd, 1991. Penguin Books, 1992. Pbk ISBN 0-14-016787-0 Boulder : Westview Press, 1994. LCCN 93047914 pp 230
  2. ^ ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, תרגם עופר שור, הוצאת דביר, 2001, עמ' 91
  3. ^ ‏איאן קרשו, הכרעות גורליות, הוצאת עם עובד, 2009, 198‏