המערכה במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המערכה במזרח התיכון הייתה מערכה במלחמת העולם השנייה, בה לחמו כוחות בריטים לשמירת השליטה במזרח התיכון, ומניעת חדירת השפעת גרמניה הנאצית, וזאת כנגד כוחות צרפת של וישי, אך גם כנגד כוחות מקומיים, שפעלו ממגוון של מניעים כנגד הנוכחות הבריטית במזרח התיכון והמדיניות הבריטית במזרח התיכון, ובהשפעת הלחימה בזירות אחרות, ובמיוחד המערכה בצפון אפריקה.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המערכה במזרח התיכון נאלצו הבריטים להתמודד בזירות הבאות:

על אף שאזור דרום מערב אסיה לא היה זירה ללוחמה בקנה מידה גדול במהלך מלחמת העולם השנייה, לא ניתן היה לדעת זאת מראש. עם נפילת צרפת, ונפילת סוריה ולבנון להשפעת משטר שיתוף הפעולה של צרפת של וישי בשנת 1940, לאור הנייטרליות של מדינות כטורקיה ופרס שאף נטו לעתים אל צד מדינות הציר, ולאור הצורך בנתיבי אספקה אל ברית המועצות לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, והתקדמות הגרמנים במדבר המערבי במהלך המערכה בצפון אפריקה, היה האזור בעל חשיבות לשני הצדדים. תעלת סואץ הייתה בעל ערך אסטרטגי משמעותי ביותר. לפני קרב אל עלמיין, והתהפכות הגלגל בזירה הסובייטית לאחר קרב סטלינגרד, עלה חשש להשתלטות גרמנית על האזור אם דרך טורקיה, או בפלישה לקפריסין או ללבנון, או באמצעות הבסת הארמייה השמינית של הצבא הבריטי במצרים. החשש היה מפני התקדמות גרמנית דרך סיני וארץ ישראל וחבירה אל הכוחות הגרמנים שהתקיפו את הסובייטים בדרום ברית המועצות, או התקדמות לשם השתלטות על המושבות הבריטיות בהודו, וחבירה לכוחות יפן בדרום מזרח אסיה.

מבנה הפיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות חבר העמים הבריטי במזרח התיכון היו בדרך כלל תחת פיקודו של הפיקוד הכללי במזרח התיכון שישב בקהיר. יוצאי דופן היו הכוחות בפרס שלעתים באו תחת פיקודו של מפקד הכוחות בהודו.

המפקדים הכלליים הבריטים במזרח התיכון היו:


ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס של תושבי ארץ ישראל, יהודים וערבים, אל הממשל הבריטי, לא היה אחיד. בקרב הערבים רבים הצטרפו אל הבריטים במאבקם כנגד הנאצים, אך רבים ראו במלחמה הזדמנות לסלק מהאזור הן את הבריטים והן את הציונים. חלק מההנהגה הפלסטינית הביאה גישה זו אף לצעדים מעשיים. המופתי חאג' אמין אל חוסייני, אשר גורש מארץ ישראל, הכריז ב-25 בנובמבר 1941 ג'יהאד כנגד בעלות הברית, בחש בנעשה בעיראק והסית שם כנגד בעלות הברית, ואף הגיע לגרמניה, נפגש עם היטלר ופעל שם כמסית ותועמלן, ואף גרוע מכך [דרושה הבהרה]. הנאצים עודדו את הנטיות האנטי-בריטיות בקרב הערבים. עם כל זאת, באופן כללי ניתן לציין כי לאחר דיכוי המרד הערבי הגדול, עוד בטרם פרצה המלחמה, הייתה הזירה הערבית בארץ ישראל שקטה בדרך כלל.

היישוב היהודי בארץ ישראל, תמך ברובו במחנה בעלות הברית וראה בגרמניה הנאצית אויב של האנושות - וראשית לכל, אויב של העם היהודי. בפרוץ המלחמה הכריז דוד בן-גוריון "עלינו לעזור לאנגליה במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". החבירה אל הבריטים, בעוד השואה מתרחשת באירופה, ושערי הארץ נעולים בפני המבקשים להמלט ממנה, לא הייתה החלטה קלה, אך משהוחלטה, הייתה ההנהגה המוסדית של היישוב מחויבת לה באופן מלא. גם במהלך המלחמה, וגם כאשר היישוב המאורגן לוחם לצד הבריטים, המשיכו הבריטים במלחמתם בהעפלה, והיישוב בנסיונות להבריח את העולים ולקלוט אותם. תקרית טראגית אירעה בנובמבר 1940 כאשר ריכזו הבריטים על האוניה פאטריה מעפילים משלוש אניות מעפילים שנתפסו ליד חופי ארץ ישראל, במטרה לגרשם למאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה ההגנה פצצה באוניה במטרה לגרום לה נזק קל, אך הנזק היה גדול מהמתוכנן והאוניה טבעה ולמעלה מ-200 מעפילים (יחד עם 50 חיילים בריטים) טבעו.

גם האצ"ל הצטרף אל אנשי ההגנה בתמיכה בבריטים, ומפקדו, דוד רזיאל אף נהרג בעיראק במהלך דיכוי מרד רשיד עלי אל-כילאני. עם זאת, בשנת 1940 פרשו אנשי הלח"י מן האצ"ל, והתנגדו לבריטים התנגדות פעילה במהלך כל שנות המלחמה. אדם בשם נפתלי לובינצ'יק אף הגדיל עשות, ויצר קשר עם גורם נאצי בלבנון בשם ורנר אוטו פון הנטיג בהצעה לשיתוף פעולה לגירוש הבריטים מארץ ישראל. הגעתו של מנחם בגין לארץ ישראל, וגורמים נוספים, הביאו אף להכרזתו של האצ"ל על "הכרזת מרד" כנגד הבריטים, בפברואר 1944. בין הפעולות שבוצעו, ההתנקשות בלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, בנובמבר 1944. הבריטים הקצו כוחות רבים למלחמה כנגד ארגוני המחתרת. הגלו מאות מלוחמי האצ"ל והלח"י למחנות מעצר באפריקה, ואף רצחו את מפקד הלח"י, אברהם שטרן.

עם כל זאת, יש לראות ביישוב היהודי בארץ ישראל כבן ברית אקטיבי של בריטניה. במהלך המלחמה התנדבו 38,000 מבני היישוב לשרת בצבא הבריטי, מספר עצום ביחס ליישוב שמנה באותה עת כ־431,000 איש. אנשי הבריגדה היהודית, צנחני היישוב, אנשי החפרים, נשות חיל העזר לנשים ושאר המתנדבים, לבשו בגאווה את המדים הבריטים, ונלחמו בכל מקום אליו נשלחו, בחזית צפון אפריקה, בצרפת, ביוון, ובאיטליה.

עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד רשיד עלי אל-כילאני

עיראק קיבלה את עצמאותה מבריטניה באופן רשמי, עוד בשנת 1932, אך העצמאות לא הייתה מלאה, והבריטים הותירו את בסיסיהם בעיראק. עובדה זו הביאה לתסיסה בעיראק, ועם עלייתו לשלטון של ראש הממשלה הפרו-נאצי רשיד עלי אל-כילאני בתחילת 1941 הורה הלה לכוחות הבריטים לצאת מארצו. אל המקום הגיע אף המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, שתרם אף הוא להסתה כנגד הבריטים.

לאור המשבר הרכיב פיקוד המזרח התיכון גוף שנודע כ"כוח עיראק" שכלל את דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-10, ואת הלגיון הערבי. כוח זה הגיע לעיראק ב-18 באפריל 1941.

היו שני בסיסים צבאיים בריטים עיקריים בעיראק, האחד בבצרה והשני בחבאניה, מצפון לבגדד. ב-30 באפריל הקיף הצבא העיראקי את בסיס ה-RAF המבודד בחבאניה. על אף שבבסיס לא היו מטוסי קרב, הסבו הצוותים במקום את מטוסי האימון שהיו שם למטוסי קרב, ותקפו את הכוח שניסה לכבוש את הבסיס.

בתוך זמן קצר הגיעו אנשי "כוח עיראק" לחבניה, והביסו את עיקר הצבא העיראקי, שהיה בעל עליונות מספרית, אך היה נחות באימון, בטקטיקה ובנשק. במהלך הקרבות קיבלו העיראקים סיוע אווירי ממטוסי הלופטוואפה שחנו בסוריה שהייתה בידי צרפת של וישי. כוח עיראק המשיך מחבניה לבגדד ומשם למוסול. עלי ואנשיו נמלטו מעיראק, ונחתם הסכם שביתת נשק.

סוריה ולבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה

לאחר הקרבות בעיראק, הפכה שאלת שליטתן של סוריה ולבנון בידי אנשי צרפת של וישי לשאלה חשובה. מטוס גרמני שהופל בשמי עיראק סיפק את ההוכחות לסיוע שניתן ללופטוואפה בסוריה ובלבנון. הדבר הגביר את החשש של הבריטים כי סוריה ולבנון עתידות להיות לקרש הקפיצה של הנאצים לכיבוש ארץ ישראל מצפון ולהתקדמות לעבר תעלת סואץ ומצרים. החשש הוגבר עם כיבוש האי כרתים על ידי כוח גרמני מוצנח, והתגברה הדאגה שמא כוח מוצנח גרמני שיגיע מכרתים יוצנח בסוריה ולבנון.

בין אפריל ליוני 1941 הרכיב הגנרל הנרי מייטלנד וילסון שעליו הוטל הפיקוד על המבצע, כוח של כ-29,000 חיילים, שכללו בריטים, אוסטרלים, הודים, אנשי פלמ"ח כמורי דרך וסיירים, וכ-5,000 מאנשי צרפת החופשית. יחידות אלו יצאו לדרכן ב-8 ביוני 1941, אל מול התנגדות עזה. לאחר שב-19 ביוני נכנעו שני גדודים בריטים וגדוד הודי לאנשי וישי, לאחר שכותרו ליד דמשק, ולאחר שהתקדמות האוסטרלים בלבנון נעצרה אף היא, מעט אחרי נהר הליטני הובאה למקום תיגבורת של אנשי "כוח עיראק", של ארבע חטיבות נוספות. דמשק נפלה ב-21 ביוני, וקרבות קשים שנמשכו במהלך השבועות שלאחר מכן הביאו לתבוסת אנשי וישי ביתר סוריה ובלבנון. ב-14 ביולי חתם הגנרל אנרי פרנן דנץ, מפקד כוחות וישי בסוריה ובלבנון על כתב הכניעה בעכו.


איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה הבריטית - סובייטית לאיראן

באיראן, השאח, רזא שאה פהלווי, שקיבל את השלטון לידיו בשנת 1923, היה ידוע בחיבתו לפאשיזם, ובאהדתו להיטלר. היטלר הביע עניין באיראנים, הן בשל סברתו כי להם ולגרמנים מוצא גזעי משותף, והן בשל רצונו להחליש את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התיר השאח לסוכנים גרמנים פעולה חופשית בטהראן, וסייע למרד רשיד עלי אל כילאני בבגדד. היה אף בכוונתו להעביר את משאבי הנפט של ארצו לשליטה גרמנית, דבר שהיה פוגע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית פגיעה חמורה.

לאחר הצטרפות ברית המועצות למלחמה, הפכה עמדתה של איראן לקריטית. איראן יכלה לשמש כנתיב למעבר אספקה מערבית דרושה ביותר בעת המלחמה בחזית המזרח, וזאת כאשר האספקה, לה הייתה זקוקה ברית המועצות כאוויר לנשימה, הגיעה במסלול ארוך ומסוכן דרך ארכנגלסק ומורמנסק, או דרך ארצות הברית לולדיבוסטוק. מסלולים אלו היו מוגבלים בהיקף האספקה שניתן היה להעביר דרכם, והמסלול הארקטי עבר בשטח שהיה נתון לאיום ימי גרמני. עמדתה של איראן שהיוותה דרך מעבר נוספת אל ברית המועצות, ומסלול יבשתי דרוש ביותר להובלת אספקה, קיבלה חשיבות רבה.

דרישות הבריטים והסובייטים כי הסוכנים הגרמנים יעזבו את טהראן, הביאו אך להפגנות פרו גרמניות, ולסירוב השאח לנקוט פעולה כלשהי.

ב-25 באוגוסט 1941 פלשו כוחות בריטים, הודים וסובייטים לאיראן. השאח חויב לוותר על כיסאו ויצא לגלות, בתחילה במאוריטניה ולאחר מכן ביוהנסבורג. בנו של השאח מוחמד רזה שאה פהלווי הוכתר לשאח במקומו, והסכם בריטי סובייטי ערב לשלמותה הטריטוריאלית של איראן, ולנסיגת הכוחות הזרים משטחה עם תום המלחמה.