המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המערכה בסוריה ובלבנון
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
French Circassian Cavalry on their way to making surrender arrangements for the Axis forces. Damascus 1941.jpg

פרשים צ'רקסים מצבא צרפת החופשית בעת כיבוש דמשק, 21 ביוני 1941
תאריך התחלה: 8 ביוני 1941
תאריך סיום: 14 ביולי 1941
משך הסכסוך: 37 ימים
קרב לפני: מרד רשיד עלי אל-כילאני
קרב אחרי: הפלישה הבריטית - סובייטית לאיראן
מקום: סוריה, לבנון, ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית. כיבוש סוריה ולבנון מידי צרפת של וישי והסרת האיום להצטרפות מדינות אלו לצד מדינות הציר במלחמה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
29,000 חיילים מבריטניה ומושבותיה, 5,000 חיילים מצרפת החופשית  8,000 חיילי צרפת של וישי, 25,000 חיילים סורים ולבנונים. 
אבידות
כ-4,600 הרוגים ופצועים.  כ-6,500 הרוגים ופצועים. 

המערכה בסוריה ולבנון (מכונה גם "מבצע יצואן", באנגלית: Operation Exporter) היא סדרה של קרבות שהתחוללו באזור סוריה ולבנון במהלך מלחמת העולם השנייה. המערכה החלה עם פלישת כוחות בעלות הברית ובהם הצבא הבריטי, צבא צרפת החופשית וכוחות ממושבות בריטניה והדומיניונים אל סוריה ולבנון שהיו תחת שלטון צרפת של וישי.

המערכה, שהתחוללה בחודשים יוני ויולי 1941 הסתיימה בניצחון מכריע של בעלות הברית, בכיבושן של סוריה ולבנון, והעברתן לשלטון אנשי צרפת החופשית. לאחר המערכה הכריזו אנשי צרפת החופשית על עצמאות מדינות אלו ועל ביטול המנדט הצרפתי שניתן על ידי חבר הלאומים.

פעולות ההכנה וההערכות למערכה בוצעו בארץ ישראל תוך השתתפות ערה של אנשי היישוב. יחידות סיירים וגששים מבני היישוב השתתפו במערכה באופן פעיל, והיא מסמלת את תחילת פעילותו של הפלמ"ח ככוח צבאי לוחם.

רקע היסטורי, פוליטי וצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי ופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוריה ולבנון בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה העות'מאנית הוחלט בוועידת סן רמו למסור את סוריה ולבנון במנדט לצרפת. בשתי המדינות היו בעיות וסכסוכים עדתיים קשים, וכן סכסוכי גבולות עם שכנותיהן, ובשתיהן עלתה דרישה לעצמאות.

בשנת 1936 חתמה צרפת עם סוריה ועם לבנון על הסכמים לפיהם מוענקת להן עצמאות, אך לצרפת יישאר מעמד מפקח מיוחד. אך החוזים לא אושררו על ידי הפרלמנט הצרפתי, ולא נכנסו לתוקף מעולם. המצב בסוריה היה רווי מתח. עליית מפלגת הגוש הלאומי בראשות האשם אל אתאסי לא הצליחה להביא לעצמאות המקווה, והחלה תקופה של אי יציבות שלטונית וחברתית. בעיית מדינת האטיי שבשנים אלו סופחה רשמית לטורקיה התסיסה אף היא את הרוחות. הלכי רוח לאומניים, עדתיים ובדלניים, הובילו לתסיסה ולתמיכה בהיטלר. כאשר בראשית 1939 סירבה הממשלה הצרפתית לאשרר את החוזה הפרנקו-סורי, נפלה ממשלת הגוש הלאומי.‏[1] מצב דומה היה בלבנון. חתימת החוזה עם צרפת הביאה לתסיסה עדתית חזקה בקרב הלבנונים ולהקמת ארגונים צבאיים-למחצה, שנועדו להגן על העדות השונות והאינטרסים שלהן.

ביולי 1939 פיזר הנציב האזרחי הצרפתי בסוריה ובלבנון, גבריאל פואו את הפרלמנטים בשתי המדינות, הקפיא את חוקותיהן, ומשל בשתי המדינות בעצמו, באמצעות פקידים.‏[2]

נפילת צרפת והשפעותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים צ'רקסים בצבא הלבאנט עם מפקדם הקולונל קולה. קולה ואנשיו עברו לצד צרפת החופשית בסמוך לפני תחילת הלחימה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו שטחי סוריה ולבנון תחת שלטון צרפתי ישיר, ללא ממשל עצמי. לצד הנציב האזרחי פואו, שימש בתפקיד מפקד הכוח הצבאי במזרח התיכון הגנרל מקסים וייגאן. ב-17 במאי 1940 נקרא הגנרל וייגאן לשוב לצרפת, על מנת לקבל שם את הפיקוד על הצבא הצרפתי לאחר פיטוריו של הגנרל מוריס גמלן, שכשל בשלביה הראשונים של המערכה על צרפת. את מקומו החליף הגנרל אז'ן מיטלהאוזר.

כאשר הגיע מיטלהאוזר למזרח התיכון, עמדו כבר צבאות צרפת בצרפת גופא בפני התמוטטות מוחלטת ותבוסה צבאית ניצחת, אך כוחות הצבא הצרפתי במזרח התיכון, לרבות הכוח המקומי, צבא הלבאנט, היו עדיין רבי כוח, לא ניזוקו, לא היו מעורבים בלחימה פעילה, ויכלו לשמש להמשך הלחימה גם לאחר נפילת צרפת. בתחילה דחקו מיטלהאוזר ופואו בממשלת בצרפת כי תורה להם להמשיך ולהילחם, ואף שלחו מברק ברוח זו לנשיא הרפובליקה לברן.‏[3] הם קראו בפומבי להמשך הלחימה משטחי סוריה ולבנון, על מנת להגן על כבודה של צרפת,.‏[4] אך לאחר שממשלתו של אנרי פיליפ פטאן הכריזה על כניעה, ווייגאן הורה גם לאנשי מיטלהאוזר להניח את נשקם, הודיע מיטלהאוזר, ב-28 ביוני 1940 כי הוא מקבל את תנאי הפסקת האש, וכי הפסקת האש חלה מבחינתו הן כלפי גרמניה ואיטליה, והן כלפי בריטניה.‏[5]

התגובה הבריטית להצהרת מיטלהאוזר הייתה כי הם מפרשים הצהרה זו באופן שבו במצב בו ייעשה ניסיון גרמני או איטלקי לכבוש את סוריה ולבנון, ייתקל ניסיון זה בהתנגדות צרפתית, וכי לא יאפשרו מצב בו ישמשו שטחי סוריה ולבנון להיכבש על ידי גורם זר, או לשמש בסיס לפעולות עוינות.‏[6] הייתה זו הכרה משתמעת בשלטון צרפת של וישי בסוריה ובלבנון. באותה העת חששו הבריטים מפעולות כוחות הציר לכיבוש תעלת סואץ שאכן התרחשו עם הפלישה האיטלקית למצרים בספטמבר 1940, ולא היו מסוגלים להתערב בנעשה בסוריה ובלבנון.‏[5]

רבים מקציני הצבא הצרפתי סירבו לקבל את הכניעה הצרפתית. כך, למשל, מפקד הכוחות בחאלב, קולונל אדגאר דה לרמינא ארגן בחשאי את יציאתם של אנשי צבא צרפתים מסוריה ולבנון לארץ ישראל. הגנרל ויוול שפיקד על הכוחות הבריטים במזרח התיכון סירב לשתף פעולה עם יזמה זו, והחזיר את אלו שהצליחו לעבור את הגבול‏[7] וכך התגלו פעולותיו של דה לרמינא על ידי מיטלהאוזר, והוא הורה לכלוא את דה לרמינא בדמשק. דה לרמינא הצליח להימלט.‏[8] ב-3 ביולי 1940 התפטר מיטלהאוזר מתפקידו ושב לצרפת. הוא הוחלף בגנרל פוז'ר (François-Marie-Jacques Fougère).‏[9]

בה בעת החל להתגבש בלונדון צבא צרפת החופשית בפיקודו של הגנרל שארל דה גול. דה גול ניסה להעביר לצידו את אנשי המושבות הצרפתיות באפריקה, להן ייחס חשיבות, במיוחד לאור הלחימה הפעילה בשטחי אפריקה במערכה במדבר המערבי ובמערכה במזרח אפריקה. בשלב זה לא ניסה ליזום פעולות להשתלטות על אזור הלבאנט.

במחצית השנייה של 1940 שלט פואו כנציב בסוריה ובלבנון מטעם משטר וישי, אך ניהל מדיניות עצמאית במידה רבה. הוא ניסה למנוע את נסיונות השתלטותם של אנשי מדינות הציר על אזור הלבאנט, שלבשו צורה של אכיפת הסכמי שביתת הנשק בין מדינות הציר וצרפת באמצעות "ועדת שביתת נשק" איטלקית.‏[1] פואו דחה את דרישת האיטלקים להעביר את מטוסי חיל האוויר הצרפתי שנמצאו בלבאנט אל איי הדודקאנס שהוחזקו בידי איטליה, ולהקטין את גודלו של הצבא הצרפתי בלבנאט‏[10] עצמאות זו הובילה לירידת חינו בעיני משטר וישי, ולהחלפתו, בנובמבר 1940, בנציב בשם קיאפ.‏[11] במהלך טיסתו מצרפת ללבנון הופל מטוסו של קיאפ בים התיכון בטעות על ידי מפציץ איטלקי. בסוף דצמבר הוחלף פואו על ידי הגנרל אנרי פרנן דנץ.

קאטרו ודנץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' קאטרו בשנת 1940 לאחר הצטרפותו לצבא צרפת החופשית

לקראת סוף 1940 חל שינוי ביחסם של אנשי צרפת החופשית אל הלבאנט. התבוסה שנחלו אנשי צרפת החופשית בקרב על דקר בספטמבר 1940, מיקדה את מאמציו של דה גול בלבאנט כמקום בו יוכל להשיג הישגים, שהיו דרושים לו בדחיפות.‏[12] מעבר לכך, חשד דה גול שעם סיום המלחמה, אם יגורשו משם אנשי וישי על ידי האנגלים, יאבדו שטחים אלו לצרפת, ולכן החליט החלטה אסטרטגית כי עליו לעשות כל הנדרש כדי להשליט את מרותה של צרפת החופשית על דמשק ועל בירות.‏[13]

אל הזירה הגיע הגנרל ז'ורז' קאטרו. קאטרו היה איש הממסד הקולוניאלי הצרפתי, ושימש בעבר במשרות רמות במזרח התיכון. הוא הצטרף לאנשי דה גול, לאחר שהסתכסך עם שלטונות וישי כאשר שימש כמושל הודו סין הצרפתית. עתה הסכים להיות כפוף לדה גול (שהיה נמוך ממנו בדרגה), ולשמש כמוציא לפועל של התוכנית לכיבוש סוריה ולבנון. הוא קבע את מושבו בקהיר ומשם ניסה לשכנע את בכירי שלטון וישי בלבאנט, פואו ופוז'ר, כי יצטרפו לצרפת החופשית.‏[14]

נסיונות אלו תמו כאשר הוחלף פואו בדנץ, וזמן מה לאחר מכן הוחלף גם פוז'ר בגנרל ז'וזף דה ורדיליאק שנהנה מאמונו האישי של המרשל פטן.‏[15] חילופי גברי אלו נתפסו כהפיכה שכנגד של אנשי וישי בלבאנט, וכפעולה שמנעה ברגע האחרון את נפילתו של הלבאנט מרצון בידי אנשי צבא צרפת החופשית.‏[16]

שלטונו של דנץ בסוריה היה חלש. הוא עמד מול דרישות להכרה מלאה בעצמאות סוריה, שלוו בשביתה כללית, ונאלץ להיענות לחלק מהדרישות. מחוץ עמד מול לחץ הולך וגובר של מדינות הציר. הגרמנים שלחו את הדיפלומט ורנר אוטו פון הנטיג לנסות ולהטות את הלבאנט הצרפתי לטובת המאמץ המלחמתי של מדינות הציר. האיטלקים, מצידם, העלו דרישות מדרישות שונות, ובמיוחד דרישות צבאיות, במסווה של ועדה שנועדה לפקח על הסכמי שביתת הנשק בין מדינות הציר וצרפת. נראה היה כי הלבאנט הצרפתי, תחת שלטונו של דנץ, בשל ליפול לידי מדינות הציר.‏[17]

מנגד, לא הביעו הבריטים עניין מיוחד בלבאנט. מפקד פיקוד המזרח התיכון הבריטי, הגנרל ארצ'יבלד ויוול, עמד במלחמה בת מספר חזיתות. הופעתו של רומל במערכה במדבר המערבי בישרה רעות באשר להמשך הלחימה, וכך גם הפקודה להעביר גייסות לסיוע ליוון במלחמת איטליה-יוון, שמתחה את כוחותיו הדלילים ממילא של ויוול עד לקצה גבול היכולת. ויוול סירב להפצרותיהם של דה גול וקאטרו לשלוח גייסות אל סוריה ולבנון, וטען כי הוא מאמין שבבוא יום פקודה יתנגד דנץ לגרמנים. הוא גם פעל להסרת המצור הימי על סוריה ועל לבנון שהוטל לאחר כניעת צרפת, וביד אחת עם האמריקנים ניהל מדיניות של פיוס כלפי אנשי וישי בסוריה ובלבנון.‏[18]

דה גול, ועמו הגנרל הבריטי אדוארד ספירס ניסו לעקוף את ויוול, ולקבל גישה ישירה לאזנו של צ'רצ'יל. באפריל 1941 ניסו מספר פעמים לקדם רעיון של פלישת כוחות צרפת החופשית ללבאנט (במקום תוכניתו של קאטרו לערער את היציבות השלטונית ולהביא להפיכה). בתוכנית זו, שגם דה גול מודה בזכרונותיו שאינה ריאלית, שכן כוחותיה של צרפת החופשית חסרו חיפוי ארטילרי ואמצעי תובלה‏[19] היה לפחות את היתרון שהיא אינה דורשת כוח אדם בריטי, אך גם לכך התנגד ויוול. באמצע אפריל 1941 חזר דה גול למפקדתו בברזוויל, ונראה כי הרעיון לכבוש את הלבאנט נדחה לפי שעה.‏[20]

ההחלטה לפעול[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים בריטים בבגדד, מאי 1941

במאי 1941 אירע אירוע בלתי צפוי, שגרם לצ'רצ'יל להכריע בעד מתקפה בלבאנט. בתחילת אפריל התחוללה בעיראק הפיכה שהעלתה לשלטון את המנהיג הפרו-נאצי רשיד עלי אל-כילאני. באותה התקופה החזיקה בריטניה בשני בסיסי RAF גדולים בעיראק, האחד בחבניה, ליד בגדד והשני בשועבייה, ליד בצרה. בסיסים אלו היו נכס אסטרטגי שבריטניה לא הייתה יכולה לוותר עליו. אל-כילאני דרש את פינוי כל הכוחות הבריטים מעיראק. המצב הידרדר למשבר, שהביא בתחילת מאי 1941 לפלישה בריטית משני כיוונים לעיראק. כוחות שאורגנו בארץ ישראל חברו לכוחות של צבא הודו הבריטית שהגיעו מקראצ'י ונחתו בבצרה. הכוח המאוחד שנוצר נקרא כוח עיראק. המלחמה האנגלו-עיראקית שהתחוללה בחודש מאי 1941 הביאה בסופו של דבר לנפילתו של אל-כילאני ולהשתלטות בריטית על עיראק.

בעוד הכוחות הבריטים לוחמים בעיראק, ניסו הגרמנים לתת סיוע צבאי לאל-כילאני. מטוסים של חיל האוויר האיטלקי ושל חיל האוויר הגרמני נתנו סיוע אווירי לכוחות הקרקע העיראקיים. מכיוון שלא היו יכולים לעבור את המרחקים הכרוכים בכך מבלי לתדלק, ביקשו הגרמנים מדנץ כי יאפשר להם לנחות ולתדלק בבסיסי האוויר של וישי בסוריה ובלבנון, ונענו בחיוב. אצל בעלות הברית נתפסה פעילות זו כמסוכנת ביותר, עד שב-15 במאי 1941 ערך ה-RAF פשיטה אווירית בה השמיד מטוסים שחנו בשדות תעופה בסוריה ובלבנון.‏[21]

במשא ומתן שערך עם הגרמנים האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, סגנו של המרשל פטן, הוסכם כי לא רק שמטוסי הציר יוכלו לחנות בשדות התעופה של וישי בלבאנט, אלא גם שחלק מהנשק והציוד הצבאי שאספה "ועדת שביתת הנשק" האיטלקית בלבאנט, יועבר לעיראק וישמש ללחימה כנגד הבריטים.‏[22] צ'רצ'יל, שקיבל בחוסר רצון עד עתה את דעתו של ויוול, נטה עתה לדעתם של ספירס ודה גול, והחליט כי הגיע הזמן לפעול.

ויוול סבר כי לא יוכל להקצות לפעולה כוחות כלשהם, והדרך היחידה היא לפעול באמצעות צבא צרפת החופשית, שאינו ערוך לפעולה ועלול רק להחמיר את המצב. צ'רצ'יל, שמאס בהססנותו של ויוול (והיה עתיד להדיחו מפיקוד המזרח התיכון בתוך חודש ימים) פקד עליו להכין מתקפה בכל האמצעים העומדים לרשותו. ב-21 במאי הורה ויוול לדיוויזיית הרגלים האוסטרלית ה-7 לנוע לכיוון ארץ ישראל. כמו כן, הורה לגנרל הנרי מייטלנד וילסון שהיה מפקד הכוחות הבריטים בארץ ישראל ובירדן להכין תוכניות לכיבוש סוריה.‏[23]

שיתוף הפעולה של היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבניין ברח' רבי עקיבא 39-41 בשכונת הדר הכרמל בחיפה ממנו שידרה תחנת "רדיו לבאנט צרפת החופשית"

מיד עם הקמת צבא צרפת החופשית, בראשותו של דה גול, ביוני 1940, נוצר עמו קשר הדוק על ידי מנהיגי הסוכנות היהודית. ב-9 באוגוסט 1940 נפגש דה גול בלונדון עם איש הסוכנות, הסופר אלבר כהן, והשניים סיכמו על שיתוף פעולה הדוק בין הצדדים. עם הזמן נוצרו שני מסלולים לשיתוף פעולה, האחד מדיני, בלונדון, והשני מבצעי, בארץ ישראל. ככל שקרב מועד הפלישה כך אוחדו שני מסלולים אלו, ושיתוף הפעולה הגיע לשיאו ב-8 ביוני 1941 עת נפגש דה גול עם משה שרת ויגאל אלון בעת ביקורו אצל חיילי צבאו בקסטינה.‏[24]

מסגרת הקשר הביאה לכמה וכמה פעולות חשובות. בביתו של איש הסוכנות, דוד הכהן, הוקמה תחנת רדיו בשם רדיו לבאנט צרפת החופשית ששידרה תעמולה לסוריה ולבנון מפי קצינים צעירים בצבא צרפת החופשית, וביניהם ריימון שמיטלן, פייר ז'ילבר, פרנסואה קולה (Francois Coulet) שעלה לאחר מכן לדרגת גנרל, ופאול רפיטון-פרנף (Paul Repiton-Préneuf).‏[25]

פעולה נוספת שהתבצעה היא יצירת רשתות ריגול וחבלה בסוריה ובלבנון עצמן. שתי רשתות ריגול הוקמו ופעלו החל משנת 1940. בראש הראשונה עמד יוסף פיין מחניתה שהפעיל רשת מסועפת בראשותו של טוביה ארזי. הרשת עסקה בעיקר בהפצת תעמולה בלבנון, ומרכזה היה בביירות. בדצמבר 1940 נחשפה הרשת. אנשיה הועמדו למשפט ונשפטו לשנות מאסר ארוכות עם עבודת פרך. ארזי הצליח להימלט, והגיע לגבולות הארץ כשהוא פצוע, לאחר שבמהלך נסיון בריחה שבר את רגלו. חוליה אחרת פעלה בנפרד בערים שונות בסוריה ובלבנון, בראשותם של יוסף קוסטיקה וישראל בן יהודה המכונה "עבדו". ז'ק סעד ויצחק יפה התמקמו בדמשק, שלם מואס ושלמה צאלח בביירות, ויוסף קוסטיקה בטריפולי.‏[26] חוליה זו לא נחשפה, ואנשיה העבירו מידע מודיעיני רב ערך עד ליום הפלישה ובמהלכה.‏[27] לאחר המערכה יהיו רשתות אלו בסיס להקמתן של המחלקה הסורית ולאחריה המחלקה הערבית של הפלמ"ח.

פעולות אלו לוו בליווי צמוד על ידי אנשי המודיעין הבריטי, ומשום כך עוררו חשד אצל אנשי צרפת החופשית בקהיר ובראשם קאטרו. קאטרו הפעיל בסוריה ובלבנון רשת סוכנים משלו, וחשד בכל מי שהיה קשור עם הבריטים. הדבר הקשה מאוד על עבודת אנשי הביון היהודים בסוריה ובלבנון.‏[28]

הקשר הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה דיין, יצחק שדה ויגאל אלון בעת העלייה לחניתה 1938. על קבוצה זו הוטל להקים את כוח הסיירים העברי שיצא כחלוץ לפני הכוחות האוסטרלים, ויהיה לגרעינו של הפלמ"ח.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה, נוצר קשר מאולץ בין הנהגתו המאורגנת של היישוב שהחזיקה בזרוע הצבאית של ההגנה, וביכולת גיוס כוח אדם ומשאבים, שיכולה הייתה לשמש כמשאב רב ערך בלחימה בארץ ישראל ובמדינות השכנות, ובין שלטונות המנדט הבריטי. הנהגת היישוב עמדה במאבק קשה ואף אלים כנגד הבריטים בשל גזירות הספר הלבן בשנת 1939. משנפלה ההחלטה לשתף פעולה עם הבריטים בלחימה באויב המשותף, לא הייתה בתחילה התגייסות נלהבת ליחידות הצבא הבריטי. המשא ומתן על הקמת דיוויזייה יהודית קירטע וכשל, ועל אף שמפקדי ההגנה במחוזות קיבלו מכסות לגיוס לצבא הבריטי, הייתה רתיעה מההתגייסות, במיוחד משהובהר שהמדובר ביחידות שאינן יחידות לוחמות.‏[29]

הקשר הישיר בו יכולים היו היישוב המאורגן והצבא הבריטי להועיל זה לזה נוצר בין המנגנונים החשאיים של שני הגופים, ובמיוחד בין ה-SOE הבריטי והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וראשיה ראובן שילוח ודוד הכהן. שטחי הלבאנט הצרפתי לא נתפסו אצל הבריטים כשטחי אויב עד נפילת צרפת, וביוני 1940 נוצרה מציאות חדשה, שחייבה עריכת תוכניות ללחימה בשטחים אלו, וקבלת מידע מודיעיני מפורט. ההגנה הקימה צוות שפעל בשיתוף פעולה עם הבריטים, ובראשו עמד יוחנן רטנר שהתפטר לשם כך מתפקידו כמרצה לארכיטקטורה בטכניון. רטנר ניסה ללמוד את דרכי הפלישה האפשריות לארץ ישראל, ואת נקודות התורפה של הכוח הצבאי בסוריה, מתוך תוכניות שבוצעו בשנים האחרונות שלפני המלחמה בסוריה ובלבנון, לסלילת קווי מסילות ברזל ובניית תשתיות. מידע גלוי זה נותח ולעתים אף נבדק בשטח. בסוף 1940 עזב רטנר את התפקיד, והותיר אחריו את התוכניות.

ב-15 במאי 1941 החליטה המפקדה הארצית של ההגנה להטיל על יצחק שדה הקמת יחידות מגויסות סדירות שלהן שני תפקידים, שיכולים להיות חשובים מאוד במקרה של לחימה - "א. כניסה מיידית למערכה ותפישת אזורי הגנה לשם מתן השהות הדרושה לגיוס הכוחות המיועדים לכך. ב. פעולות נגד אויב סדיר בסיוע כוחות סדירים ידידותיים או בלעדיהם."‏[30] משה דיין ויגאל אלון החלו בגיוס מתנדבים לגוף החדש, כשהגיעה בקשת הצבא הבריטי אל הנהלת הסוכנות לגייס סיירים וחבלנים שישמשו ככוח חלוץ ויכשירו את פלישתן של הדיוויזיות האוסטרליות לשטחי סוריה ולבנון (את ההצעה לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע העביר איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי (בנו של לאופולד אמרי ממנסחי הצהרת בלפור) אל משה שרת). בסוף מאי התגבשה קבוצה בכפר גלעדי ובחניתה שהתכוננה לתפקיד המיועד.‏[31] הייתה זו תחילתו של הפלמ"ח, ופעולותיו הראשונות נעשו במסגרת המערכה העתידה לבוא, לצדם של הבריטים והצרפתים בסוריה ובלבנון.

אסון הכ"ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לכ"ג יורדי הסירה בשפך נחל הירקון בתל אביב

כחלק מההכנה ללחימה בסוריה ובלבנון, אומנו החל מתחילת שנת 1941 מספר חוליות של חניכי הקורסים לימאות של ההגנה לפעולות חבלה ונחיתה בשטח אויב. במאי 1941 כאשר הייתה סכנה כי שדות התעופה של וישי ישמשו את מדינות הציר למלחמה בעיראק, הוחלט להרוס את בתי הזיקוק שבטריפולי, שעשויים היו לשמש לתדלוק מטוסים אלו. ב-18 במאי 1941 יצאה לדרכה חוליה ובה 23 לוחמי פלמ"ח מלווים בקצין בריטי, כשמטרתה פיצוץ בתי הזיקוק בטריפולי. החוליה לא הגיעה ליעדה, ומעולם לא נודע מה עלה בגורלה.

רקע צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס הקרב הימי מסוג פיירי פולמאר שהפעיל הצי הבריטי בזירה. מטוסים אלו התמודדו בשמי חיפה עם מטוסי היונקרס Ju 88 וההיינקל He 111 שהביאו הגרמנים לזירה. אחד הטייסים שהפעילו מטוסים אלו היה הסופר רואלד דאל.

הכוחות שעמדו לרשותו של ויוול לצורכי הפלישה המתוכננת היו קטנים בהרבה מהכוחות שלדעתו יכולים היו לנצח במערכה. ויוול התנגד לשימוש בכוחות הצרפתים החופשיים, ששהו בארץ ישראל מזה מספר שבועות, כי סבר ששימוש בהם יכול להביא ללחימה עיקשת יותר מצד אנשי וישי.‏[32] בסופו של דבר עמדו לרשותו הכוחות הבאים:‏[33]

כוח יבשתי זה היה שקול, ואף נחות, ביחס למגינים אנשי וישי.‏[36] כוחות אלו חסרו במיוחד אמצעי תובלה וחיפוי ארטילרי.‏[37]

תוכנית הפעולה הייתה לפרוץ אל סוריה ולבנון בחזית רחבה בשלושה טורים. הדיוויזייה השביעית האוסטרלית תתקדם בשני טורים. האחד יגיע דרך החוף אל ביירות. השני יתקדם דרך מרג' עיון לכיוון בקעת הלבנון. החטיבה ההודית, מתוגברת באנשי חיל הספר העבר ירדני תפרוץ אל דרעא ותנסה להגיע אל מסילת הרכבת החיג'אזית. לאחר מכן יתקדמו הצרפתים החופשיים של לז'נטיום דרך מסילת הרכבת אל דמשק.‏[38][39]

הכוח הימי הבריטי היה עדיף בהרבה על כוחם של אנשי וישי, וכלל שני כוחות עיקריים. הראשון, בפיקודו של תת-אדמירל אדוארד לי סטוארט קינג (Edward Leigh Stuart King)‏[40] כלל שתי סיירות וארבע משחתות, והשני כלל ספינת נחיתה, סיירת ושתי משחתות, שנועדו להנחית את החיילים על החוף.‏[41]

על אף שהמבצע חייב סיוע אווירי מאסיבי, הצטמצם הסיוע האווירי שהוקצה לו ל-70 מטוסי קרב והפצצה בלבד, שעמדו מול צי אווירי של 289 מטוסים שהפעילו אנשי וישי, וכוח נוסף של מפציצי יונקרס Ju 88 והיינקל He 111 גרמניים שהגיעו מיוון, מרודוס ומכרתים. שני הצדדים הקצו משאבים לקרב על כרתים וייחסו לו חשיבות רבה יותר, ולפיכך לא היה ביד הבריטים והגרמנים להקצות מספרים גדולים יותר של מטוסים לזירת הלבאנט.‏[42] ה-RAF הפעיל בזירה שש טייסות של מטוסי הוקר הוריקן, קרטיס P-40 וורהוק ומטוסי בריסטול בלנהיים ששימשו כמפציצים וכמטוסי קרב. הצי הבריטי הקצה למערכה שתי טייסות של מטוסי פיירי פולמאר, וטייסת של מטוסי פיירי סורדפיש.‏[43] בסך הכל היה הכוח האווירי עדיף באיכותו על הכוח האווירי שהפעילה וישי, והצליח להכריע את חיל האוויר של וישי, ולהתמודד עם התוקפים הגרמנים.

הכוח של וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטנק מטיפוס רנו R-35 המוצב בכניסה לקיבוץ דגניה א'. טנקים מסוג זה היוו את עיקר כוח השריון של וישי במערכה. לאחר המערכה נותרו מספר טנקים מסוג זה בסוריה, ושימשו את צבא סוריה במלחמת העצמאות

הכוח שעמד לרשות דנץ כלל שישה רגימנטים של חיילים סדירים, מהם רגימנט המשויך ללגיון הזרים, אחד המעורב בחיילים צרפתים וחיילים מהמושבות, וארבעה רגימנטים של חיילים ממושבות אפריקה. כן עמדו לרשותו 9,000 חיילים שהוגדרו כפרשים, אנשי צבא הלבאנט, חלקם אכן רכובים על סוסים וחלקם ממונעים בטנקים ושיריוניות. בנוסף לכך עמדו לרשותו כ-10,000 חיילי חיל רגלים מקומיים, ובסך הכל 35,000 חיילים.‏[44] כוח זה היה שווה ערך לשתי דיוויזיות, ונחשב לשווה באיכותו ובכמותו לכוח התוקף שיצא מארץ ישראל.‏[45]

יתרון משמעותי שעמד לזכות אנשי וישי היה כוח השריון שעמד לרשותם. הכוח החזיק בתשעים טנקים,‏[46] רובם מדגם רנו R-35 החדיש‏[47] שעל אף שנחשב לטנק קל, היה הטנק הטוב ביותר בשדה הקרב, ולרשות הצרפתים עמדו שני גדודים שהפעילו טנק זה, ומיעוטם מדגם רנו FT-17 המיושן, ששימש עוד במלחמת העולם הראשונה.‏[48]

בראש הכוח עמד דנץ, וסגנו ורדיליאק. מפקד האזור הדרומי היה בריגדיר גנרל אטיין שארל פרדינן דלאום (Etienne Charles Ferdinand Delhomme)‏[49] על מרחב ביירות פיקד קולונל ז'ורז' ז'אק פרדריק בוקלר (Georges Jacques Frédéric Beucler)‏[50] ועל הכוחות באזור חאלב פיקד קולונל רוטייר (Rottier)‏[51]

הכוח הימי הצרפתי כלל שתי משחתות בנות 3,000 טון ושלוש צוללות. כוח זה היה נחות בהרבה בהשוואה לכוחות הימיים שהפעילו הבריטים בזירה.‏[52]

בסמוך לתחילת המערכה החזיקו אנשי וישי בכ-100 מטוסים, מתוכם כ-60 מטוסי קרב‏[53] אך לאחר תקיפת שדות התעופה בלבנון ובסוריה ב-15 במאי, התחילה ממשלת וישי, בסיוע גרמני, להעביר לזירה מטוסים. מטוסים אלו יצאו מצפון אפריקה, חומשו ותודלקו באתונה הכבושה בידי הגרמנים, ונשלחו לסוריה וללבנון.‏[54] בסופו של דבר השתתפו בלחימה בלבאנט לצד ממשלת וישי 289 מטוסים.‏[55] הכוח כלל מטוסי קרב מתקדמים מסוג דבואטין D.520, אך גם מטוסי קרב מסוג מוראן-סולנייה M.S. 406, מפציצים מסוג מרטין מרילנד ובלוק M.B. 200, מטוסי סיור ותצפית מסוג פוטז 63 ולואר 130.‏[43] בסופו של דבר היה הכוח עדיף מספרית על הכוח הבריטי, אך נחות ממנו מבחינה איכותית. אל המערכה האווירית הצטרפה גם כנף של מטוסי יונקרס Ju 88 גרמנים, שיצאו מבסיס הסמוך לאתונה ומרודוס, וכוח נוסף של מטוסי היינקל He 111 שהגיעו מכרתים. מטוסים אלו ביצעו גיחות הפצצה על המתקנים והספינות שבנמל חיפה.‏[43][56]

המערכה האווירית והימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה כללה גם התמודדות מול חילות האוויר והצי של וישי, וכן מול מטוסים גרמנים שהגיעו מאזור יוון, רודוס וכרתים. המערכה הימית והאווירית החלה עוד בטרם החלה המערכה היבשתית, ונמשכה מעט לאחריה. מערכה זו החלה, למעשה, עוד ב-15 במאי 1941 כאשר החל ה-RAF בהפצצת שדות התעופה בסוריה ובלבנון, מחשש שישמשו את הגרמנים והאיטלקים לסיוע לעיראק. המערכה הסתיימה בהפצצת חיפה על ידי הגרמנים ב-20 ביולי 1941, כשבוע לאחר כניעת הכוחות הצרפתיים. במסגרת מערכה אווירית זו התמודדו טייסי ה-RAF עם טייסי וישי, במשימות קרב והפצצה בסיוע לכוחות הקרקע ובהשמדת מתקנים אסטרטגיים, וטייסי הצי הבריטי עם טייסי וישי וטייסים גרמנים בהגנה על פעולות ספינות הצי, שסייעו בהנחתת כוחות ובהרעשת מטרות יבשתיות. הגרמנים והצרפתים הגיבו לפלישה בסדרת מתקפות על מטרות אזרחיות בחיפה ובתל אביב שגבו קורבנות רבים.

התמודדות מטוסי בעלות הברית עם מטוסי וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי פוטז 63 ובלוק M.B. 200 צרפתים שהושמדו על הקרקע בשדה התעופה בבעל בק

במערכה עצמה השתמשו שני הצדדים בחילות האוויר שלהם למגוון הפעולות להם מיועד חיל האוויר, מסיוע לכוחות קרקע ועד הפצצת מתקנים אסטרטגיים. כאשר החלה הלחימה זרמו תגבורות לכוח האווירי הצרפתי מצרפת ומצפון אפריקה. הכוח הכולל מנה בסופו של דבר 289 מטוסים, כנגד 70 מטוסים של בעלות הברית. עם סיום המערכה הושמדו 179 מטוסים, רובם על הקרקע.‏[57] הבריטים איבדו ארבעים מטוסים.‏[43]

הקרב הימי והאווירי בחופי לבנון וחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחתת "גֶ'נוּס" (HMS Janus) שנפגעה בקרב הימי מול חופי צידון

הכוח הימי הבריטי היה בעל מספר משימות חשובות במערכה. חלק חשוב מהתכנון היה ההתקדמות צפונה לאורך כביש החוף. על הצי הוטל להנחית את יחידת הקומנדו הסקוטי מספר 11 בשפך נהר הליטאני ולאחר מכן לסייע בהפגזת כוחות וישי בעומק החזית,‏[58] ולאורך כביש החוף. הצי פעל מנמליו בחיפה ובפורט סעיד, התעמת עם כוחות ימיים של וישי, ועם כוחות אוויריים של וישי וגרמניה.

  • ב-7 ביוני 1941, יום לפני הפלישה המתוכננת, יצאה ספינת התובלה "גלנגייל" (HMS Glengyle), בליווי משחתות, להנחית את אנשי הקומנדו הסקוטי בשפך הליטני. ברגע האחרון בוטלה המשימה, והספינות שבו לפורט סעיד. מיד עם הגיען לפורט סעיד קיבלו את הפקודה לשוב, והכוח הונחת בשפך נהר הליטני בלילה שבין ה-8 ביוני וה-9 ביוני.‏[59]
  • ב-9 ביוני הפגיזו המשחתות הצרפתיות "ואלמי" ו"גפאר" (Valmy ו-Guepard) את הכוחות הבריטים המתקדמים לאורך כביש החוף. ליד צידון נתקלה בהם המשחתת הבריטית "גֶ'נוּס" (Janus) ונפגעה קשה בחילופי האש. כוח של שלוש משחתות בריטיות, ה"הוטספר", "אייסיס" ו"גֶ'קל" (Hotspur, Isis ו- Jackal) הגיע למקום והבריח את המשחתות הצרפתיות בחזרה לנמל ביירות.‏[60] המשחתות הצרפתיות הצליחו להימלט מהכוח הימי הבריטי בשל מהירותן העדיפה.‏[61] ה"ג'נוס" נגררה בחזרה לנמל חיפה ומשם לפורט סעיד.
  • ב-12 ביוני פגעו מטוסי טורפדו בריטים במיכלית הצרפתית "אדור" (Adour) ליד חופי סוריה. המכלית הצליחה לשוב לטורקיה.‏[60]
  • ב-13 ביוני גילו מטוסי יונקרס Ju 88 גרמנים את הכוח הימי הבריטי בדרכו מאלכסנדריה להפגזת מטרות בחופי לבנון. הגרמנים נהדפו על ידי ליווי אווירי של מטוסי קרטיס P-40 וורהוק של הטייסת האוסטרלית.‏[43]
  • ב-15 ביוני נשלחו הסיירות הקלות "פיבי" ו"ליאנדר" (Phoebe ו-Leander) והמשחתות "איילקס", "הייסטי" ו"אייסיס" (Ilex, Hasty ו-Isis) להפציץ מטרות באזור צידון. הספינות התגלו על ידי הצרפתים וכן על ידי הגרמנים, ועמדו תחת התקפה של שני חילות האוויר. ה"אייסיס" וה"איילקס" ספגו פגיעות קלות ונגררו לחיפה ולפורט סעיד.‏[62] בקרב זה נטל חלק הסופר רואלד דאל שהטיס מטוס הוקר הוריקן, והצליח להפיל מטוס יונקרס.‏[43]
  • ב-16 ביוני השמידו מטוסי פיירי סורדפיש של הצי הבריטי את המשחתת הצרפתית "שבלייה פול" (Chevalier Paul) ליד חופי לטקיה שבסוריה. המשחתות הצרפתיות "גפאר" ו"ואלמי" שאספו את המלחים מהמשחתת הטבועה (וגם את צוותו של אחד ממטוסי הסורדפיש שהופל) הותקפו על ידי משחתות בריטיות וספגו נזק קל.‏[62]
  • ב-23 ביוני נתקלה ה"גפאר" בכוח המשחתות הבריטי ליד חופי ביירות ונפגעה מאש תותחים.‏[62]
  • ב-25 ביוני הטביעה הצוללת הבריטית "פרת'יאן" (Parthian) את הצוללת הצרפתית "סופלר" (Souffleur) ליד חופי ביירות.‏[62]

הפצצת מטרות אזרחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה שהוקמה בכיכר מיכאלס בתל אביב לזכר הרוגי ההפצצות על העיר, וביניהם הרוגי "בית האינוולידים" ב-12 ביוני 1941.

במהלך המערכה, הפציצו מטוסי וישי וגרמניה מטרות אזרחיות בחיפה ובתל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. כן הפציצו הגרמנים את דמשק, לאחר שזו נכבשה בידי הצרפתים החופשיים.

  • ב-9 ביוני תקפו מטוסים גרמנים את חיפה, בגל הפצצה שנמשך כחמש שעות. ההפצצה גרמה לנזקים קלים בלבד.‏[43] עיתוני התקופה העלימו את דבר ההפצצה. דבר כתב כי "אתמול לפני הצהריים ניתן אות אזעקה בחיפה בהתקרב מטוסי האויב אל העיר. כעבור רבע שעה ניתן אות ארגעה. לא אירע דבר."‏[63]
  • ב-12 ביוני הפציצו הגרמנים את תל אביב וחיפה. בחיפה נהרג אדם ונפצע אדם, ובתל אביב פגעה פצצה בבית אבות שכונה "בית האינוולידים", הרגה 13 מיושביו ופצעה 25.‏[64]
  • ב-25 ביוני הפציצו הצרפתים את חיפה ועכו וגרמו לנזק קל בלבד.‏[65] באותו תאריך הפציצו מטוסים גרמנים את דמשק שנכבשה על ידי כוחותיו של קאטרו, וגרמו לעשרות הרוגים ולנזק כבד.‏[66]
  • ב-2 ביולי הפציצו הצרפתים מחנה שבויים בצפון בו הוחזקו שבויים איטלקים וגרמנים. כפי הנראה סברו שהמחנה, שהיה מואר היטב, הוא שדה תעופה של ה-RAF. בהפצצה נהרגו 3 שבויים ונפצעו 24.‏[67]
  • ב-3 ביולי הפציצו הצרפתים את חיפה, אך לא הצליחו לגרום לנזק משמעותי. ההגנה האווירית בחיפה הצליחה להפיל מטוס מרטין מרילנד. אחד מאנשי צוות המטוס הצליח להימלט מן המטוס הבוער, ונתפס על ידי נוטרים יהודים שהביאוהו לקיבוץ משמר הים שם הועבר לידי הצבא הבריטי.‏[68]
  • ב-6 ביולי וב-19 ביולי תקפו הגרמנים את בתי הזיקוק בחיפה.‏[43] נגרם נזק מועט. גם הפצצות אלו לא דווחו בעיתוני התקופה.

הפלישה לסוריה וללבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולות מקדימות, ושיתוף הפלמ"ח בלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון של הפלישה - הדיוויזיה השביעית של הצבא האוסטרלי פלשה בשתי גזרות, לאורך ציר החוף ולכיוון מרג' עיון, הקומנדו הסקוטי נחת מן הים בשפך הליטני, בעוד שההודים, הצרפתים וחיל הספר העבר ירדני התקדמו מעבר הירדן, דרך דרעא לכיוון דמשק.

לפני הפלישה החלו הבריטים בהפעלת כוחות מיוחדים בעורף אנשי וישי כהכנה לפלישה. הכוח שהוקם מנה 13 צוותים שכללו 37 לוחמים יהודים, 5 מורי דרך ערביים, ו-159 חיילים אוסטרלים.‏[69] כוח זה כלל חוליות בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין. דיין ואנשיו ביצעו פעולות סיור מוקדמות עוד בשבועות שקדמו לפלישה, ובמיוחד בחנו כיצד להבטיח את דרכי הגישה מראש הנקרה צפונה לכיוון ביירות על כביש החוף.‏[70] הפלישה החלה במוצאי שבת, ה-7 ביוני 1941. החוליות יצאו מחניתה, מטולה, דן, דפנה, יסוד המעלה ותל חי, במטרה לנתק קווי טלפון באזור הפלישה, לתפוס גשרים אסטרטגיים, ולשמש חיל חלוץ בכיבוש כפרים באזור בינת ג'בל.‏[71]

רוב הפעולות הסתיימו בשלום. הכוח של יגאל אלון הצליח לתפוס את הגשרים על הליטאני באזור מרג' עיון, אך הסתבכותו של הכוח האוסטרלי מנעה את חבירת האוסטרלים והשימוש בגשרים, ולאחר שהחזיקו בגשרים כ-24 שעות, נאלצו לסגת, והצבא הצרפתי המגן פוצץ את הגשרים. אנשי וישי החזיקו בעמדותיהם באזור מרג' עיון כנגד התקפות אוסטרליות עזות ממש עד לסיום הלחימה ב-14 ביולי, והעיר עצמה עברה מספר פעמים מיד ליד.‏[72]

הכוח של משה דיין נשלח לתפוס גשרים אסטרטגיים באזור הכפר איסקנדרון, כעשרה קילומטרים צפונית לראש הנקרה. הם נתקלו ביחידה צרפתית, וכבשו מבנה של תחנת משטרה. למקום הגיעו תגבורות רבות, ובחילופי האש נפצע דיין ואיבד את עינו. הכוח החזיק במקום עד שהגיעו אליו אנשי הצבא האוסטרלי בדרכם צפונה.‏[73]

בתוככי סוריה פעלה החוליה של ישראל בן יהודה. עד לתחילת הלחימה לא היה לאנשי החוליה קשר עם מפקדת בעלות הברית, אך לאחר תחילת הלחימה חודש הקשר ואנשי החוליה - ישראל בן יהודה וחיים לבקוב נשלחו לאזור חאלב כדי לפגוע במתקנים של הצרפתים, שגילו עדיין התנגדות. כאשר הגיעו אנשי החוליה לשדה התעופה בחאלב גילו כי המטוסים המוצבים שם הם מטוסי דמה. הם החליטו לפגוע במטרות אחרות וחיבלו בתחנת רכבת ובמאגרי דלק.‏[74]

ההתקדמות הראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים אוסטרלים במצודה הצלבנית בצידון, יולי 1941

לאחר ביצוע הפעולות המקדמיות החלה ההתקדמות בשלושת הצירים השכם בבוקר ה-8 ביוני. בגזרה המזרחית התקדמו ההודים והצרפתים עד חמישה עשר קילומטרים מדמשק בתוך ארבעה ימים, והגיעו עד סמוך לעיר אל כיסווה סביבה נערכו קרבות קשים. בגזרה המרכזית התקדמו האוסטרלים עד מרג' עיון וכבשו שם את עמדות הצרפתים. בגזרה המערבית הצליחו האוסטרלים להתגבר על מכשולים שהוצבו בכביש החוף, ואף לחצות את נהר הליטאני.

בחציית נהר הליטני נעזרו האוסטרלים בכוח הקומנדו הסקוטי מספר 11. הכוח יצא לדרכו ב-7 ביוני, יום לפני הפלישה המתוכננת, כשהוא מפליג בספינת התובלה "גלנגייל" (HMS Glengyle), בליווי משחתות, ומטרתו לנחות בשפך הליטני ולהכשיר את מעבר הדיוויזיה האוסטרלית ה-7 בנהר. ברגע האחרון בוטלה המשימה, והספינות שבו לפורט סעיד. מיד עם הגיען לפורט סעיד קיבלו את הפקודה לשוב, והכוח הונחת בשפך נהר הליטני בלילה שבין ה-8 ביוני וה-9 ביוני.‏[75] כאשר נחת הכוח בשפך הנהר, חלה טעות. מחצית הכוח נחתה מדרום לנהר ומחצית מצפונו. עקב העיכוב במשימה החלה בינתיים הדיוויזיה האוסטרלית את התקדמותה, והכוח לא מצא עצמו בעורף האויב, אלא בלב אזור הלחימה כשהוא מנותק לשניים על ידי הנהר. הכוח הצליח לגבור על אנשי וישי, ולחבור אל האוסטרלים, במחיר של 231 הרוגים ופצועים, כחצי מהכוח שנחת.‏[76] מפקד הכוח, ריצ'רד פדר, נהרג אף הוא בפעולה.

בכל הגזרות הייתה ההתקדמות קשה ורצופת נפגעים ואבדות. הכוח התוקף ציפה למצוא התנגדות סמלית, ולכניעה המונית של אנשי וישי. בפועל ניהלו אנשי וישי מגננה אגרסיבית, תוך שהם מכירים היטב את השטח, נשענים על עמדות שולטות, ונעזרים בטנקים שלא עמדו לרשות התוקפים. בימים הראשונים של המתקפה נפצע קשה מפקד הכוחות הצרפתים, לז'נטיום,‏[77] וקצינים בכירים בכוח הצרפתי נהרגו.‏[78] גם הכוחות ההודים והאוסטרלים סבלו מאבדות בקנה מידה דומה.

מתקפות הנגד של וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח נ"מ איטלקי מסוג ברדה מודל 35. מצבור גדול של תותחים אלו נפלו בידי הבריטים במבצע מצפן והועברו לשימוש ביחידות השונות. תותח יחיד מסוג זה היה כלי הנשק הכבד ביותר שעמד לרשות מגיני קוניטרה מגדוד הקלעים הראשון של חטיבת הרגלים ההודית החמישית, והוא לא הצליח לעמוד כנגד מתקפת השריון של אנשי וישי.

לאחר כשבוע של לחימה, התקדמו הכוחות הפולשים ונסמכו על קווי אספקה ארוכים. האוסטרלים באזור מערב לבנון נלחמו בפאתי צידון ובאזור ג'זין, בעוד שההודים והצרפתים נלחמו באל-כיסווה ומטרתם להגיע לדמשק. הערכת המצב של אנשי וישי הייתה כי ניתן להכריע את הפולשים באמצעות ניתוק קווי האספקה שלהם מאחור, תוך שימוש בטנקים שלא עמדו לרשות הכוח הפולש. ב-16 ביוני, כשבוע לאחר תחילת המתקפה, החל דנץ בסדרה של מתקפות נגד. האוסטרלים במרג' עיון הותקפו, ונסוגו מהעיר. באזור ג'בל דרוז הותקפו קווי האספקה של הצרפתים וההודים, וכן הותקפו האוסטרלים בכביש החוף הלבנוני. התקפת הנגד הקשה ביותר הייתה בקוניטרה, שם הותקף גדוד הקלעים המלכותי הראשון.‏[79] הגדוד החזיק בקוניטרה בכוח של 570 חיילי רגלים, שהנשק הכבד ביותר שלהם היה תותח נ"מ ברדה מודל 35 איטלקי בקוטר 20 מילימטרים. אלו הותקפו במפתיע על ידי 1,500 צרפתים שנעזרו באחד עשר טנקים, עשר שריוניות, וארטילריית שדה. חלק גדול מהגדוד הושמד. בשעה 7 נכנעו 13 הקצינים ו-164 החיילים שנותרו בחיים.‏[80] כיבושה של קונייטרה היה מכה קשה לכוח התוקף, אך הוא לא הצליח לנתק את קווי האספקה של יתר החטיבה, ושל הצרפתים החופשיים, שהמשיכו בהסתערותם על דמשק.

המתקפה של כוח עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקדמות כוחות בעלות הברית לאחר הצטרפות כוח עיראק ללחימה

בעקבות מתקפת הנגד הצרפתית היה ברור כי ההערכה הראשונית באשר להתנגדות הצרפתית הייתה שגויה, וכי הכוח שהוקם בחופזה והורכב מגורמים שונים לא יספיק על מנת להשלים בהצלחה את המשימה. ויוול החליט להעמיד לרשות המתקפה כוחות רבים נוספים.

בתחילה הקצה לגנרל וילסון שתי חטיבות הודיות מדיוויזיית הרגלים הבריטית השישית, וגדוד תותחנים. לאחר מכן הורה למפקד כוח עיראק, הגנרל אדוארד קינאן כי יעמיד את כל הכוחות העודפים העומדים לרשותו לצורך המתקפה בסוריה.

ב-21 ביוני הצליחו אנשי החטיבה ההודית והצרפתים החופשיים לכבוש את דמשק לאחר קרב קשה,‏[81] וזאת על אף הפעולות של אנשי וישי באגפם וכיבושה הזמני של קונייטרה. בשלב זה החלה המתקפה של כוח עיראק.

שני גדודים הודים נשלחו לכבוש את אזור "צוואר הברווז" שבצפון מזרח סוריה, על מנת להגן על דרכי התחבורה בין טורקיה ועיראק שעברו שם. שתי חטיבות מדיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-10, בפיקודו של הגנרל ויליאם סלים נעו דרך אבו קמאל אל דיר א-זור לאורך הפרת, כשמטרתן הסופית חאלב. "כוח חבניה" שהוקם במסגרת המלחמה האנגלו-עיראקית, בסדר גודל של חטיבה מתוגברת בכוחות ארטילריה ואוויר, לרבות יחידה של הלגיון הערבי, נע לכיוון תדמור וכבש אותה, ב-3 ביולי לאחר קרב קשה שנמשך תשעה ימים.‏[82] מתדמור התקדם "כוח חבניה" לחומס, כאשר במקביל התקדם טור של הצרפתים החופשיים מדמשק לחומס.

יחידות הדיוויזיה השישית התקדמו, במקביל, מדמשק לשדה התעופה ריאק שבלבנון, שהיה שדה התעופה הצבאי החשוב ביותר בלבאנט. אנשי הדיוויזייה ה-7 האוסטרלית, לאחר קרבות קשים באזור דאמור וג'זין הצליחו להתגבר על הקשיים, ועמדו להתקיף את ביירות. ביירות הייתה מקום מושבו של דנץ, והבירה האדמיניסטרטיבית והצבאית של הלבאנט הצרפתי. נפילתה משמעה נפילת הלבאנט הצרפתי כולו. לאחר השבוע הראשון של יולי עמד דנץ בפני הכרעה קשה, האם להמשיך בלחימה עד הסוף, או להיכנע, כשמרבית הכוח העומד לרשותו טרם הושמד.

הכניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשא ומתן שקדם לכניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' קאטרו ופול לואי לז'נטיום נכנסים לדמשק במכונית שרד, מוקפים בפרשים צ'רקסים, 21 ביוני 1941

בתחילת יולי, כאשר ראה כי מצבו הצבאי מחמיר, החל דנץ במגעים קדחתניים עם גורמים שונים. ממשלת וישי שלחה את ז'אק בנואה מאשן לאנקרה על מנת לנסות לקבל את הסכמת הטורקים למשלוח כוחות צרפתים דרך טורקיה הנייטרלית לחזית הלחימה בלבאנט. בנואה מאשן נתקל בסירוב.‏[83] בשלב זה החל דנץ במגעים דרך קונסול ארצות הברית בביירות, על מנת להביא להפסקת אש. ב-9 ביולי הודיע צ'רצ'יל בפרלמנט כי התקבלה בקשה מדנץ להפסקת אש, וכי הוא מקבל את המגעים בברכה.‏[84] וילסון, מצידו, שעמד במצור על ביירות, הציב לדנץ אולטימטום לפנות את ביירות בתוך 24 שעות.‏[85] ב-10 ביולי הודיעה ממשלת וישי כי אין ביכולת חייליה בלבאנט להמשיך בהתנגדות‏[86]

ב-11 ביולי התקבלה אצל קלוד אוקינלק, המפקד החדש של פיקוד המזרח התיכון, שנכנס לתפקידו ב-5 ביולי, הצעה מאת דנץ להפסקת אש מיידית ודיונים על בסיס מזכר שהעבירה ממשלת בריטניה לקונסול האמריקאי בביירות. דנץ התנה את ההצעה בכך שלא יישא וייתן עם אנשי צרפת החופשית. אוקינלק, שקיבל מהקונסול האמריקני חוות דעת כי דנץ אינו כן בדרישותיו, סבר כי ייתכן שהמדובר בנסיון למשוך זמן על מנת לאפשר קבלת סיוע גרמני והמשך המערכה, וסירב. הוא דרש כי נציגים של צרפת של וישי יגיעו למחסום בדאמור על מנת לשאת ולתת על כניעה, עד למחרת היום בשעה 09:00 שאם לא כן יחדש את המתקפה.‏[87]

הסכם עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביולי הגיעו הנושאים ונותנים משני הצדדים למחנה על שם סידני סמית בעכו, לאחר שהנציגים הצרפתים נאספו מהמחסום בדאמור בשעה היעודה. מצד הצרפתים ניהל את המשא ומתן הגנרל דה-ורדיליאק, שכן דנץ סירב לשבת לשולחן אחד עם אנשי צרפת החופשית.‏[88] אלו, מצידם, נכחו במשא ומתן, במשלחת שעליה פיקד קאטרו, אך מנהל המשא ומתן מצד בעלות הברית, והקובע את תנאיו, היה הגנרל וילסון. עמו נשאו ונתנו מצד בעלות הברית אייר קומודור לזלי אוסוואלד בראון (Leslie Oswald Brown) מה-RAF, וקפטיין ג'ון אנטוני ויר מורס (John Anthony Vere Morse) מהצי. בתחילה נחתם הסכם זמני, ב-12 ביולי. יומיים לאחר מכן, ב-14 ביולי הוא יום הבסטיליה חתמו וילסון וורדיליאק על ההסכם שכונה "הסכם עכו".

עיקרי ההסכם היו כי השטח על כל אשר בו, מתקנים אסטרטגיים, נמלים, מסילות ברזל, וכיוצא בזה, יימסר בשלמותו לבריטים. הצרפתים שייכנעו יורשו לשוב לצרפת, כשנשקם עמם. שבויים שנלקחו על ידי שני הצדדים יוחזרו, אולם בשים לב לכך שישנם שבויים שהועברו לצרפת, שומרים הבריטים את הזכות להחזיק קצינים צרפתים במספר שווה כבני ערובה עד שובם. מי מהחיילים הצרפתים שירצה בכך, יוכל להצטרף לצד בעלות הברית. הכוחות המקומיים יועמדו בפיקוד הבריטים. הפיקוח על ביצוע ההסכם יינתן לוועדה בה שלושה בריטים ושני צרפתים.‏[89]

קיום ההסכם על ידי הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליבר ליטלטון (מימין) ומיילס לאמפסון, הנציב הבריטי במצרים, קהיר, 1941. הן ליטלטון והן לאמפסון היו בעלי תפקיד חשוב בקביעת מדיניות בריטניה כלפי תנועת צרפת החופשית והלבאנט הצרפתי

ההסכם בוצע ככתבו וכלשונו. ועדת הפיקוח התכנסה ב-21 ביולי, בפיקודו של מייג'ר ג'נרל ג'ון אינגליס קרייסטול (John Inglis Chrystall), קצין בריטי ממוצא ניו זילנדי ששירת במזרח התיכון.‏[90] דנץ המשיך לפקד על אנשיו שרוכזו באזור טריפולי. הוא אסר עליהם ליצור מגע עם אנשי צרפת החופשית, ואכן רובם הפליגו בחזרה לצרפת.‏[91] רק 5,668 מתוך 37,736 החיילים הצרפתים בלבאנט הסכימו להצטרף אל צבאו של דה גול. פינויים המסודר של היתר בוצע בשמונה שיירות ימיות שיצאו בין 7 באוגוסט ל-27 בספטמבר 1941.‏[92]

זמן מה הוחזקו דנץ ו-28 מקציניו במעצר בירושלים עד לשחרור השבויים ששבו מצרפת, אך לאחר שאלו שבו, הורשה דנץ לשוב לצרפת בתחילת ספטמבר 1941. לאחר המלחמה נדון דנץ למוות כמשתף פעולה. דה גול המתיק את עונשו למאסר עולם, וכעבור מספר חודשים, בדצמבר 1945 מת בעודו כלוא.

דה גול, שכבר נכנס ברוב טקס לדמשק ב-23 ביוני, והחל להשליט שם את שלטונו, ראה בהסכם עכו בגידה וישאית, המעבירה את הלבאנט, אדמה צרפתית, לידיה של בריטניה, ללא תמורה ראויה. הוא זעם על הסעיפים לפיהם תקבל בריטניה את הפיקוד על החילות המקומיים, והסעיפים המעבירים לידה את החימוש הצרפתי. ב-21 ביולי החל במגעים עם השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, אוליבר ליטלטון. ליטלטון מונה זה עתה לתפקיד, וקבע את מושבו בקהיר. דה גול נפגש עמו ואיים עליו כי בתוך שלושה ימים יורה לגנרל קאטרו לקבל את השליטה האפקטיבית בסוריה ובלבנון, וזאת "מבלי שים לב לשיעור ההתנגדות בה ייתקל מאיזה צד שהוא"‏[93] בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם. אדגאר דה לרמינא ומרסיאל ואלן הגיעו להבנות עם הפיקוד הבריטי, לפיהן יועבר החימוש שייתפס בשטח לידי צרפת החופשית, וכך גם הפיקוד על החילות המקומיים. ב-25 ביולי שלח ליטלטון לדה גול איגרת בה הכיר באינטרס הצרפתי בלבאנט, וכי לאחר המלחמה, וגם לאחר עצמאותן של סוריה ולבנון "מן הדין שתהיה לצרפת עמדה מכרעת ועדיפה על פני כל אומות אירופה"‏[94] דה גול השיב לליטלטון באיגרת ובה מסר כי "אני מקבל בשמחה את ההבהרות שנתת לי, לפיהן אין לבריטניה תביעות בסוריה ובלבנון והיא תכיר במעמדה המיוחד של צרפת, כשהמדינות הללו ישיגו עצמאות בהתאם להתחייבויותיה של 'צרפת החופשית' כלפיהן"‏[95]

משמעותה המעשית של ההבנה הייתה כי הממשל האזרחי בסוריה ובלבנון יינתן לנציב מטעם צרפת החופשית, הוא קאטרו, אך דה גול הכיר ב"אחדות הפיקוד" והציב את אנשיו תחת פיקוד מזרח התיכון של הבריטים למטרות מבצעיות. כן הכיר בכך שכאשר יעמידו הבריטים דרישות ביטחוניות, על השלטונות האזרחיים הצרפתיים בלבאנט יהיה להיענות להן.‏[96]

ב-27 ביולי נכנס דה גול לביירות, והתקבל שם על ידי ראש הממשלה, אלפרד נקאש. זמן מה נמשכו עוד הסכסוכים בין אנשי צרפת החופשית, ובין אנשיו של וילסון, שביקשו דריסת רגל בלבאנט, וניסו לספח אליהם יחידות צבא מקומיות. לאחר ישיבות נוספות שהתקיימו בתחילת אוגוסט בין דה גול וליטלטון, הגיעו הצדדים להסכמה, וצרפת החופשית פרשה את שלטונה על הלבאנט הצרפתי.

תוצאות המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדן של סוריה ולבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאטרו מכריז על עצמאות סוריה, 27 בספטמבר 1941

לאחר נפילת שלטון וישי, התייצב שלטון אנשי צרפת החופשית בסוריה ובלבנון, בראשותו של הנציב ז'ורז' קאטרו. להלכה, היה השלטון החדש מחויב לעצמאות סוריה ולבנון. ב-27 בספטמבר 1941 הכריז קאטרו על עצמאות סוריה במילים "מעתה נהנית המדינה הסורית מכל הזכויות של מדינה עצמאית וסוברנית. ההגבלות היחידות על זכויות אלו נובעות מצרכי הנהלת המלחמה והשמירה על ביטחון הארץ והשמירה על ביטחון הברית. בו בזמן מחייבת עמדת סוריה כבת בריתה של צרפת החופשית ובריטניה שמדיניותה תהיה מתאימה למדיניות בנות בריתה."‏[97] בפועל ניסו אנשי צרפת החופשית לשמור על המשטר הקולוניאלי, וזאת תוך לחצים מבפנים ומיתר בעלות הברית לקדם את עצמאות סוריה ולבנון כמובטח.

בתחילה מינה קאטרו ממשלות בסוריה ובלבנון. ממשל זה היה מורכב מאישים מקומיים, אך אלו מונו ולא נבחרו. בשנת 1943 נערכו בחירות בשתי המדינות, על פי חוקותיהן ששבו לתוקף לאחר שהופקעו בשנת 1939. בבחירות נבחר שוכרי אל-קוותלי לנשיא סוריה, ובשארה אל-ח'ורי לנשיא לבנון. שתי המדינות החליטו בסמוך לאחר הבחירות לבטל את זכויות היתר של הצרפתים על פי חוקותיהן. שתי המדינות ניהלו מאבק שהיה לעתים אלים כנגד נסיונות צרפת לשמור על מעמדה העדיף בשטחים אלו. בסופו של דבר פינו הצרפתים את חייליהם מסוריה ומלבנון עד 1946. תפיסתם של דה גול וקאטרו לגבי "המעמד העדיף", וראייתם את המאבק הצבאי והמדיני כמאבק בין בריטניה לצרפת על שליטה במושבות (מאבק שנוהל לאחר מכן גם במגרב, בו שהו לאחר מבצע לפיד חיילים אמריקנים ובריטים) הייתה מיושנת, ולא תאמה את התקופה שעתידה הייתה להגיע לאחר המלחמה.‏[98]

השפעת המערכה על מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפציצים אמריקאים עומדים הכן באבאדאן שבאיראן למסירה לברית המועצות לשם השתתפות בלחימה בחזית המזרחית, בשנת 1942. הבטחת נתיב האספקה הדרומי של ציוד צבאי לברית המועצות הייתה אחד מההשגים החשובים שהושגו במערכה בסוריה ובלבנון.

המערכה בסוריה ובלבנון הייתה בעלת השפעה מזערית כשלעצמה. מאורעות אחרים באותה התקופה מעמידים אותה בצל - הלחימה העיקשת של רומל במדבר המערבי, שהביאה להחלפתו של ויוול באוקינלק בראשית יולי, בעוד המערכה בסוריה ובלבנון עומדת בעיצומה, ומבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, שהיוותה התפתחות חשובה לאין ערוך.

בראיה זו יש לראות את המערכה בסוריה כחלק מרכזי בשלוש המערכות במזרח התיכון, המלחמה האנגלו-עיראקית שלפניה, והפלישה הבריטית - סובייטית לאיראן שבאה לאחריה. שלוש מערכות אלו, בהן פעלו הבריטים באופן דומה למניעת השתלטות מדינות הציר על מדינות עצמאיות או עצמאיות למחצה, השיגו מספר מטרות חשובות.

האיום המיידי שהביא ללחימה מלכתחילה היה האיום על נתיבי התחבורה בים התיכון ובתעלת סואץ ועל הבסיסים הבריטיים בארץ ישראל, בקפריסין ובשאר מדינות האזור. צ'רצ'יל חזה כי "אם ישלטו הגרמנים על סוריה, יהיו מצרים, אזור התעלה החיוני ובתי הזיקוק בעבדן נתונים במישרים לאיום של התקפה אווירית מתמדת. סכנה תהיה צפויה לקווי התחבורה היבשתיים שלנו בין ארץ ישראל לעיראק. אפשר מאוד שיהיו לדבר הדים פוליטיים במצרים, ומעמדנו הדיפלומטי בטורקיה וברחבי המזרח התיכון יוחלש במידה חמורה".‏[99] מערכות אלו לא הביאו להסרת האיום, שכן במקביל להם התרחשה הלחימה במדבר המערבי, שם היה בידו של רומל לאיים על התעלה ועל אזור ארץ ישראל, לו היה מצליח להכריע את הארמייה השמינית. איום זה הוסר רק בעקבות קרב אל עלמיין בסוף שנת 1942.

האיום האסטרטגי הנוסף נגע ללחימה בברית המועצות. האפשרות לחבירה ויצירת רצף בין כוחות הציר הלוחמים בברית המועצות ואלו הלוחמים במזרח התיכון הייתה מסוכנת ביותר. היה צורך בתקיעת טריז בין שתי זירות הלחימה, שמצד אחד ימנע את יצירת הרצף, ומצד שני יבטיח את נתיבי האספקה שהפכו לחשובים ביותר, דרך תעלת סואץ, עיראק, איראן ומשם לדרום ברית המועצות. דרך נתיבים אלו הועברה אספקה חיונית ביותר לברית המועצות, והאיום עליהם היווה איום אסטרטגי משמעותי, מעבר לערך הטריטוריאלי של השליטה בסוריה ובלבנון כשלעצמה.‏[100]

הצלחת המערכה בסוריה מנעה את סכנת הצטרפות טורקיה למדינות הציר. טורקיה הנייטרלית, השוכנת במיקום אסטרטגי בעל ערך רב לשני הצדדים הלוחמים, עמדה בלחץ מתמיד להצטרף למדינות הציר. החזקת בעלות הברית בסוריה יצרה איזון שהיה בין הגורמים שמנעו, בסופו של דבר, את הצטרפות טורקיה לצד מדינות הציר, עד להכרזת המלחמה שלה על גרמניה, בפברואר 1945.‏[101]

אך החשיבות העיקרית של שלוש המערכות הייתה חשיבות כלכלית. אמנם בתקופה זו לא הגיעה תפוקת הנפט במזרח התיכון לממדים שלאחר המלחמה, וארצות הברית הייתה יצרנית וספקית הנפט העיקרית של בעלות הברית (תפוקת הנפט מן המזרח התיכון עמדה רק על 5% מכלל התפוקה העולמית ב-1941), אך הנפט מן המזרח התיכון היה זול יותר לבריטים, ונמצא כבר במקום בו ניתן להשתמש בו, בעוד על הנפט האמריקני היה צורך לשלם בתנאי אשראי לא נוחים, והיה צורך להובילו בתקופה בה סער הקרב על האטלנטי.‏[102]

ההיסטוריון רוברט ליימן סיכם את המערכות במילים אלו: "המערכות לא היו גדולות, הן התנהלו בלי קולות תרועה רמים ובמשאבים זעומים במידה מגוחכת בכל אחת מהן... אבל הן היו חיוניות להמשך קיומה של בריטניה."‏[103]

השפעת המערכה על היישוב היהודי בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהרת מסילת הרכבת מראש הנקרה צפונה, שסלילתה התאפשרה לאחר המערכה. מעל המנהרה שלט המייחס את כריית המנהרה לפלוגה ה-40 של חיל ההנדסה של דרום אפריקה, בשנת 1942

פעולתן של תשע חוליות הפלמ"ח, על אף שהשתתפו בה לוחמים ספורים, הייתה בעלת חשיבות רבה. עוד בזמן בו התרחשה הפעולה ייחס לה הפיקוד של ההגנה חשיבות עליונה, אך לאחריה היא היוותה את הבסיס למיתוס שהיה בסיס לבניית הפלמ"ח ככוח לוחם.‏[104]

הצלחת הפעולה היוותה בסיס לשיתוף פעולה עם הבריטים, שנזקקו לכוח ההגנה העברי הסדיר לתוכניות ההגנה על ארץ ישראל. שיתוף פעולה זה היה הן במסגרת תוכניות ההגנה למקרה בו ירצו הגרמנים להפגיש את שתי זרועות המלקחיים - האחת בהתקדמות קורפוס אפריקה של רומל אל ארץ ישראל, והשנייה בתנועת הדיוויזיות הגרמניות למזרח התיכון דרך הקווקז שנראתה אפשרית בקיץ 1942[105][106] והן בשיתוף פעולה עם החוליות שפעלו בסוריה ובלבנון, בהם היו עדיין שרידים לממשל וישי.‏[107] במסגרת זו הוקמה המחלקה הסורית של הפלמ"ח שפעלה פעולות חשאיות בסוריה ובלבנון. לאחר קרב אל עלמיין, בו הוסרה הסכנה, הסתיים שיתוף פעולה זה, והיחסים נעכרו. משנת 1943 ראו הבריטים את הפלמ"ח לא כשותף אסטרטגי במערכה, אלא כתנועת מחתרת העוינת את שלטונם בארץ ישראל.

מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין אנשי צרפת החופשית לבין אנשי היישוב, אף היא לא האריכה ימים. קאטרו היה ידוע בגישתו הפרו-ערבית, ובלם את שיתוף הפעולה בין אנשי הסוכנות היהודית ובין אנשיו.‏[108] עם זאת, הקשרים שנרקמו בתקופה זו היו קשרים רבי ערך לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר אישים שהיו פעילים בתנועת צרפת החופשית כפייר קניג, ריימון שמיטלן וז'אק סוסטל שימשו בעמדות מפתח, וישראל נזקקה לצרפת כבעל ברית אסטרטגי וספקית נשק.‏[109]

במסגרת ההכנות למערכה האווירית, ובמסגרת הלקחים שהופקו ממנה, הקימו הבריטים שדות תעופה רבים בארץ ישראל, והרחיבו קיימים. בין היתר הוקמו המנחת ברמת דוד ושדה תעופה בעקיר הוא בסיס תל נוף כיום, שניים מהגדולים שבבסיסי חיל האוויר במדינת ישראל, וכן בסיסים ומנחתים רבים נוספים.‏[43] שיפור תעבורתי נוסף שהביאה עמה המערכה הייתה האפשרות להמשיך את קווי הרכבת המנדטורית מראש הנקרה צפונה, ובסוף שנת 1942 הגיעה הרכבת עד טריפולי, והתחברה לרשת הרכבות הבינלאומית המגיעה עד אירופה.

אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות הצבאי חוף כיאט בו טמונים רבים מהנופלים הבריטים במערכה בסוריה ובלבנון

אבדות אנשי וישי במערכה היו כ-6,500 הרוגים ופצועים.‏[110] הבריטים ובעלי בריתם איבדו 4,600 הרוגים ופצועים.‏[111] אנשי צרפת החופשית, שתפסו את המערכה כמלחמת אזרחים בין צרפתים וצרפתים, סבלו מאבדות קשות. מפקד הדיוויזיה הראשונה, לז'נטיום, נפצע קשה, ומפקדים בכירים כקולונל ז'נן וקפיטן הקורבטה דטרויא נהרגו. על האבדות במערכה כתב דה גול בזכרונותיו:

Cquote2.svg

משנודע לי מעט-מעט כי רבים מאנשינו ומן הטובים שבהם נפלו בנופלים... כי מן הצד שכנגד נופלים בגבורה מספר קצינים וחיילים טובים, כי בקרבות עזים - על נהר הליטאני ב-9 וב-10 ביוני, לפני קיסווה ב-12 בחודש וסביב קונייטרה ואדרעי ב-15 וב-16 בו - נתערבבו ההרוגים הצרפתים משני המחנות עם בעלי בריתם הבריטים, חש אני כלפי הקמים נגדנו מתוך עיקר של כבוד, רגשות מעורבים של הערכה וחמלה. בעוד האויב רומס במגפו את פאריז, מתקיף באפריקה ומסתנן ללבאנט, עושות עלי הגבורה הזאת והאבידות האלו, במלחמת האחים שכפה היטלר על מנהיגים שבאו בעולו, רושם של בזבוז איום

Cquote3.svg
– ‏[112]

המערכה בתרבות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחם המחלקה הסורית של הפלמ"ח, ירוחם כהן אשר תיאר את המערכה בספרו האוטוביוגרפי "לאור היום ובמחשך", ובספר הילדים "איך בסוריה צעד הפלמ"ח"

המערכה שבה חוו אנשי הפלמ"ח את טבילת האש הראשונה שלהם, הותירה את חותמה על התרבות הישראלית דרך שירים כ"רבותי ההיסטוריה חוזרת" ממנו לקוחות השורות הידועות "עוד נזכור: תחת גשם עופרת; איך בסוריה צעד הפלמ"ח", או "שיר הוותיקים" של חיים גורי. תיאור ספרותי של הלחימה נמצא בספר הילדים של ירוחם כהן "איך בסוריה צעד הפלמ"ח" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973) המתאר פרשיות שונות מתקופת המערכה בדרך המתאימה לילדים. כהן תיאר את חלקו במערכה גם בספרו האוטוביוגרפי "לאור היום ובמחשך", הוצאת עמיקם, תשכ"ט.

בספרו האוטוביוגרפי של רואלד דאל "Going Solo" (הוצאת ג'ונתן קייפ, לונדון, 1986; טרם תורגם לעברית) מופיע תיאור של הקרבות האוויריים במערכה בהם נטל דאל עצמו חלק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Time Magazine in partnership with CNN, "Mixed Show", 23 June 1941
  • Time Magazine in partnership with CNN, "Acre Pact", 21 July 1941
  • Time Magazine in partnership with CNN, "Exit with a Flourish", 28 July 1941
  • Time Magazine in partnership with CNN, "Free Again", 8 December 1941

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תולדות ההגנה כרך ג' חלק ראשון. הוצאת עם עובד, 1972.
  • יגאל עילם ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
  • בריגדיר פיטר יאנג מלחמת העולם, 1939-1945. הוצאת מערכות, 1969.
  • ספר הפלמ"ח כרך ראשון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
  • וינסטון צ'רצ'יל מלחמת העולם השנייה חלק שלישי הברית הגדולה. הוצאת "עם הספר", 1960.
  • שארל דה גול מאבק לחירות חלק ראשון אל הדגל. הוצאת עם הספר, 1958.
  • ירוחם כהן לאור היום ובמחשך. הוצאת עמיקם, 1969.
  • ירוחם כהן איך בסוריה צעד הפלמ"ח. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973.
  • מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ-ישראלית במלחמת העולם השנייה. הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, 1952.
  • E. Bauer History of World War II. Orbis London, 1985
  • Julian Jackson, France, the dark years 1940 - 1945, Oxford University Press, 2003.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יעקב שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 160
  2. ^ יעקב שמעוני, "אסיה ואפריקה בין המלחמות", ד"ר ש.י. בלוך (עורך), תולדות המאה ה-20, כרך ראשון, הוצאת יזרעאל, 1963, עמ' 416
  3. ^ Truce talks begin as cannons roar, פלסטיין פוסט, 21 ביוני 1940
  4. ^ Syria to resist to the end, פלסטיין פוסט, 24 ביוני 1940
  5. ^ 5.0 5.1 חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 88.
  6. ^ British statement on Syrian armistice, פלסטיין פוסט, 2 ביולי 1940
  7. ^ שארל דה גול, "המאבק לחרות", כרך ראשון, אל הדגל, הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 106
  8. ^ Syrian officials bound over, פלסטיין פוסט, 2 במרץ 1941
  9. ^ פרנסואה מרי ז'אק פוז'ר אתר "הגנרלים של מלחמת העולם השנייה
  10. ^ הנציב הצרפתי בסוריה דחה את דרישות האיטלקים, דבר, 6 באוקטובר 1940
  11. ^ Mr. Chiappe to arrive on December 10th, פלסטיין פוסט, 27 בנובמבר 1940
  12. ^ A.B. Gaunson, "Churchill, de Gaulle and the Levant Affair, The Historical Journal Vol 27 No.3 (Sep. 1984) pp. 698
  13. ^ שארל דה גול, המאבק לחירות, כרך ראשון, "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1957, עמ' 161
  14. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 103
  15. ^ הודעת הממשלה: סוריה והלבנון שטח האויב, דבר, 29 במאי 1941
  16. ^ גאונסון, עמ' 698
  17. ^ ארליך, עמ' 91
  18. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 166
  19. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 168
  20. ^ גאונסון, עמ' 699
  21. ^ לגנרל ויוול ניתנה יד חופשית לטפל במצב בסוריה, דבר, 16 במאי 1941
  22. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הברית הגדולה, הוצאת עם הספר, 1961, עמ' 271
  23. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 272
  24. ^ יצחק בר-און, מטריה ביום סגריר, אפי מלצר הוצאה לאור, 2010, עמ' 16
  25. ^ שארל דה גול, המאבק לחירות, כרך ראשון, "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1957, עמ' 169
  26. ^ אסתר תומר, המחלקה הערבית של הפלמ"ח, מכאן ומשאם: כתב העת למורשת יהדות דמשק, גיליון 9, אפריל 2009.
  27. ^ יהודה סלוצקי (עורך), תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, עמ' 363
  28. ^ זרובבל גלעד (עורך), מגן בסתר, הוצאת הסוכנות היהודית, 1952, עמ' 46
  29. ^ יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח, זמורה, ביתן, מודן, 1979, עמ' 140
  30. ^ יהודה סלוצקי (עורך), תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, עמ' 363
  31. ^ יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח, זמורה, ביתן, מודן, 1979, עמ' 157
  32. ^ ארצ'יבלד ויוול דין וחשבון על הפעולות במזרח התיכון בין פברואר 1941 ליולי 1941 מוסף הלונדון גאזט, 3 ביולי 1946
  33. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 277
  34. ^ דה גול, חלק ראשון, עמ' 167 - 168
  35. ^ חיל הספר העבר ירדני באתר British & Commonwealth Orders of Battle
  36. ^ באואר, עמ' 224
  37. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 168
  38. ^ ארצ'יבלד ויוול דין וחשבון על הפעולות במזרח התיכון בין פברואר 1941 ליולי 1941 מוסף הלונדון גאזט, 3 ביולי 1946
  39. ^ המלחמה סביב ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה מוזיאון הלוחם היהודי
  40. ^ קציני הצי הבריטי באות K אתר היחידות והקצינים הבריטים במלחמת העולם השנייה
  41. ^ לונג, עמ' 335
  42. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 277
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 43.3 43.4 43.5 43.6 43.7 43.8 דני עוזיאל מטוסי מדינות הציר בשמי ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה מרחב אווירי 2006
  44. ^ גווין לונג, אוסטרליה במלחמת 1939-1945, כרך שני, עמ' 333
  45. ^ E. Bauer, World War II, Orbis, london, 1985, pp.224
  46. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 277
  47. ^ R-35 אתר חברת "רנו"
  48. ^ רנו FT-17 אתר כלי הרכב של מלחמת העולם השנייה
  49. ^ אטיין שארל פרדינן דלאום אתר הגנרלים של מלחמת העולם השנייה
  50. ^ ז'ורז' ז'אק פרדריק בוקלר אתר הגנרלים של מלחמת העולם השנייה
  51. ^ לונג, עמ' 334
  52. ^ לונג, עמ' 335
  53. ^ לונג, עמ' 335
  54. ^ דה גול, חלק שלישי, עמ' 173
  55. ^ צרפת של וישי אתר "WWII TOTAL
  56. ^ רמת דוד אתר חיל האוויר
  57. ^ צרפת של וישי אתר "WWII TOTAL
  58. ^ רמת דוד האתר של אבי משה סגל
  59. ^ הפשיטה על נהר הליטאני אתר Combinedops
  60. ^ 60.0 60.1 יוני 1941 אתר Naval History Homepage
  61. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 277
  62. ^ 62.0 62.1 62.2 62.3 יוני 1941 חלק שני אתר Naval History Homepage
  63. ^ אזעקות בתל אביב ובחיפה, דבר, 10 ביוני 1941
  64. ^ הפצצות הלילה בתל אביב וחיפה, דבר, 13 ביוני 1941
  65. ^ חיפה ועכו הופצצו, דבר, 26 ביוני 1941
  66. ^ לאחר הזהירות הבריטית בכיבוש דמשק מעשי פראות של הנאצים, דבר, 26 ביוני 1941
  67. ^ When enemy bombers hit their own, פלסטיין פוסט, 7 ביולי 1941
  68. ^ ההתקפה על חיפה בליל ה', דבר, 4 ביולי 1941
  69. ^ מבצע הפלישה לסוריה וללבנון אתר הפלמ"ח
  70. ^ מגן בסתר, עמ' 127 - 138
  71. ^ מגן בסתר, עמ' 147 - 154
  72. ^ מגן בסתר, 146
  73. ^ עילם, 157
  74. ^ ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך, הוצאת עמיקם, 1969, עמ' 30
  75. ^ הפשיטה על נהר הליטאני אתר Combinedops
  76. ^ בני מם, ‏כוחות מיוחדים, מערכות 297, ינואר 1985
  77. ^ Germans admit operations in Syria sector, פלסטיין פוסט, 16 ביוני 1941
  78. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 172
  79. ^ ארצ'יבלד ויוול דין וחשבון על הפעולות במזרח התיכון בין פברואר 1941 ליולי 1941 מוסף הלונדון גאזט, 3 ביולי 1946
  80. ^ לונג, עמ' 441
  81. ^ דמשק בידי צבא בנות הברית, דבר, 22 ביוני 1941
  82. ^ נכנעו תדמור בסוריה ודברה תבור בחבש, דבר, 4 ביולי 1941
  83. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 173
  84. ^ הודעת צ'רצ'יל בפרלמנט, דבר, 10 ביולי 1941
  85. ^ וילסון דורש מדנץ לפנות מיד את ביירות, דבר, 10 ביולי 1941
  86. ^ הפעולה הצבאית בסוריה נמשכת בהצלחה, דבר, 11 ביולי 1941
  87. ^ קלוד אוקינלק דין וחשבון על הפעולות במזרח התיכון, יולי 1941 - אוקטובר 1941 'לונדון גאזט' 21 באוגוסט 1946, חוברת 37695 עמ' 4216
  88. ^ British fair play in syria, פלסטיין פוסט, 18 ביולי 1941
  89. ^ נוסח הסכם הכניעה, דבר, 16 ביולי 1941
  90. ^ ג'ון אנגליס קרייסטל אתר british military history
  91. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 187
  92. ^ אוקינלק עמ' 4216
  93. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 179
  94. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 181
  95. ^ מרק פרו, שבעה גברים במלחמה, הוצאת דביר, 2010, עמ' 246
  96. ^ אוקינלק, עמ' 4217
  97. ^ הוכרזה עצמאות הרפובליקה הסורית, דבר, 29 בספטמבר 1941
  98. ^ פרו, עמ' 246
  99. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 270
  100. ^ בריגדיר פיטר יאנג, מלחמת העולם השנייה - 1939 - 1945, הוצאת מערכות, 1969, עמ' 113
  101. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 191
  102. ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011, עמ' 155
  103. ^ מובא אצל רוברטס, עמ' 155
  104. ^ עילם, עמ' 158
  105. ^ ירוחם כהן, עמ' 30
  106. ^ תולדות ההגנה, עמ' 387
  107. ^ ירוחם כהן, עמ' 30
  108. ^ בר-און, עמ' 19
  109. ^ בר-און עמ' 16
  110. ^ באואר, עמ' 224
  111. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 278
  112. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 172