המערכה בפיליפינים (1941-1942)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המערכה בפיליפינים (1942-1941)
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה
Ww2 131.jpg
שבויי מלחמה פיליפינים מפנים את גופות חבריהם שנפלו, לאחר צעדת המוות בבטאן.
תאריך התחלה: 8 בדצמבר 1941
תאריך סיום: 8 במאי 1942
משך הסכסוך: 21 שבועות ו-5 ימים
מקום: איי הפיליפינים
תוצאה: ניצחון יפני
שינויים בטריטוריות: האימפריה היפנית כובשת את הפיליפינים
הצדדים הלוחמים
מפקדים

War flag of the Imperial Japanese Army.svg מסהארו הונמה

Seal of the US Department of the Army.svg דאגלס מקארתור

Seal of the US Department of the Army.svg ג'ונתן ויינרייט

Flag of the Philippines.svg מנואל קזון

Flag of the Philippines.svg פאולינו סאנטוס

Flag of the Philippines.svg בזילו ולדס

Flag of the Philippines.svg וינסנט לים

Flag of the Philippines.svg אלפרדו סאנטוס

Flag of the Philippines.svg מתאו קאפינפין

כוחות
129,435 חיילים‏[1]  151,000 חיילים‏[2] 
אבידות

9,000 הרוגים
500 נעדרים
13,200 פצועים

10,000 חולים 

25,000 הרוגים
21,000 פצועים

100,000 שבויים‏[3] 

המערכה בפיליפינים (1942-1941) הייתה פלישה לפיליפינים על ידי כוחות האימפריה היפנית ב-1942-1941, וההגנה על האיים על ידי כוחות פיליפינים ואמריקאים.

הכוחות המגינים נהנו מעדיפות מספרית של 3 ל-2 על פני היפנים, אך היו פחות מצוידים ומאומנים מהם, בעוד היפנים השתמשו ביחידות הטובות ביותר שלהם במערכה. הארמייה היפנית ה-14 ריכזה את כוחותיה באי המרכזי לוזון בחודש הראשון למערכה, ובכך הצליחה לכבוש אותו במהירות.

הפיקוד העליון היפני, בהאמינו כי ניצח במערכה, החליט להקדים את הפלישה לאיי הודו המזרחית בחודש, והוציאו מהפיליפינים את מרבית הכוח של הארמייה ה-14 ואת מרבית כוחות האוויר בינואר 1942. החלטה זו, בשילוב עם החלטת המגינים לסגת לעמדות מגננה בחצי האי בטאן, האריכו את המערכה בארבעה חודשים נוספים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכנון היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפנים תכננו לכבוש את הפיליפינים כחלק ממהלך בו תכבוש קבוצת ארמיות המשלוח הדרומית אזורים עשירים במשאבי טבע במלאיה ובאיי הודו המזרחית ההולנדיים (כיום אינדונזיה), ובו בזמן ינטרל הצי היפני המשולב את צי האוקיינוס השקט של הצי האמריקאי.

קבוצת ארמיות המשלוח הדרומית נוסדה ב-6 בנובמבר 1934 והפיקוד עליה ניתן לגנרל הרוזן היסאיצ'י טראוצ'י, אשר שימש לפני כן שר מלחמה. טראוצ'י קיבל פקודה להכין את קבוצת הארמיות למלחמה, למקרה בו יגיעו השיחות עם ארצות הברית למבוי סתום ולא יושגו המטרות היפניות. תחת פיקודו של טראוצ'י היו ארבע ארמיות שתפקדו כגיס, שכללו 10 דיוויזיות ושלוש חטיבות משולבות. הפקודות קבעו כי כשיחליט על כך המטה הקיסרי, תפתח קבוצת הארמיות בפעולות בפיליפינים ובמלאיה בו זמנית.

לפלישה לפיליפינים היו שלוש מטרות:

  • למנוע מהאמריקאים להשתמש בפיליפינים בתור בסיס קדמי.
  • השגת אזורי הערכות ובסיסי לוגיסטיקה שיסייעו לכוחות הפועלים באיי הודו המזרחית.
  • אבטחת קווי התקשורת בין האזורים הכבושים בדרום מזרח אסיה לבין איי הבית היפניים.

כוחות הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראוצ'י הטיל את משימת כיבוש הפיליפינים על הארמייה ה-14, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל מסהארו הונמה. את הסיוע האווירי לכוחות הקרקע הטיל טראוצ'י על קבוצת האוויר ה-5, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל הידיושי אובאטה, שנשלחה ממנצ'וריה לפורמוזה. הפלישה האמפיבית תתבצע על ידי "כוח הפיליפינים," בפיקודו של תת-אדמירל איבו טקהאשי, ותקבל סיוע ממטוסי הצי האווירי ה-11, בפיקודו של תת-אדמירל נישיזו טסוקהארה.

חוד החנית של הארמייה ה-14 היו דיוויזיות הרגלים ה-16 וה-48, עליהן הוטלה משימת כיבוש לוזון, והחטיבה ה-65 שימשה חיל מצב. הדיוויזיה ה-48 נחשבה לאחת מיחידות העילית של הצבא היפני הקיסרי, אף על פי שחסרה נסיון קרבי, והייתה מיומנת במבצעים אמפיביים. על כן חלקה בפלישה לפילפינים כלל נחיתה במפרץ לינגָיֵן שבצפון מערב לוזון. הדיוויזיה ה-16 נשלחה לנחות במפרץ לאמון שבדרום לוזון. הארמייה ה-14 כלל בנוסף את רגימנט הטנקים הרביעי והשביעי, חמישה גדודי ארטילריית שדה, ארבע פלוגות נ"ט וגדוד מרגמות.

הצי השלישי, שסייע לפלישה, הכיל 2 פלגות משחתות וסיירת אחת של סיירות מהצי השני ונושאת המטוסים ריוג'ו מהצי האווירי הראשון. כוח הפיליפינים הכיל נושאת מטוסים אחת, חמש סיירות כבדות, חמש סיירות קלות, 29 משחתות, 17 מקשות וארבע ספינות טורפדו.

הכוח האווירי המשולב של כל הגורמים שהשתתפו בפלישה מנה 604 מטוסים.

הכוחות המגינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות אמריקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התגברות המתיחות בין יפן לבין מספר מדינות אחרות, בניהן ארצות הברית, בריטניה והולנד, החלו מדינות בדרום מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט להתכונן לאפשרות של מלחמה החל באמצע שנת 1941. בדצמבר של אותה שנה שולבו כוחות ההגנה הפיליפינים באלה האמריקאים ויצרו גוף שנקרא כוחות צבא ארצות הברית במזרח הרחוק, שכלל את הדיוויזיות הראשונה והשנייה של הצבא הפיליפיני, 10 דיוויזיות ממוכנות של הצבא הפיליליפני ודיוויזיית הפיליפינים של צבא ארצות הברית. הגנרל דאגלס מקארתור נקרא לשוב מפרישה על ידי משרד המלחמה האמריקאי, וקיבל לידיו את הפיקוד על כוח צבאי זה ב-26 ביולי 1941.‏[4]

מקארתור חילק את כוחות ההגנה לארבעה פיקודים: "כוח צפון לוזון," בפיקודו של מייג'ור-ג'נרל ויינרייט, הגן על האזורים המתאימים ביותר לתקיפה אמפיבית ועל המישורים שבמרכז האי לוזון. כוח זה כלל את הדיוויזיות הפיליפיניות ה-11, ה-21 וה-31, רגימנט הפרשים ה-26 של צבא ארצות הברית, גדוד הרגלים ה-45 ויחידת ארטילריה של שתי סוללות תותחי 144 מ"מ ותותח הרים 75 מ"מ. דיוויזייות הרגלים ה-71 הפיליפינית שימשה עתודה והייתה נתונה לפיקודו הישיר של מקארתור.

"כוח דרום לוזון," בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'ורג' פרקר ג'וניור, הגן על האזור הנמצא מזרחית ודרומית למנילה. כוח זה כלל את הדיוויזיות הפיליפיניות ה-41, וה-51, וגדוד הארטילריה ה-86 האמריקאי.

"כוח ויסאיאס-מינדנאו," בפיקודו של בריגדיר גנרל ויליאם שארפ, הגן על האיים הדרומיים ללוזון. הדיוויזיה הפיליפינית ה-61 נפרסה בפנאי, הדיוויזיה ה-81 נפרסה בסבו ובנגרוס והדיוויזיה ה-101 נפרסה במינדנאו. בהמשך נוספו לכוח זה דיוויזיות נוספות.

הזרוע האווירית של כוחות ההגנה היה הגוף הארגוני הגדול ביותר של חיל האוויר האמריקאי מחוץ לארצות הברית. בדצמבר 1941 כלל הכוח 91 מטוסי קרב מדגם קרטיס P-40 וורהוק ו-35 מפציצים מדגם B-17 מבצר מעופף. מבחינה ניהולית שימשה הזרוע האווירית כוח עתודה ולכן הייתה נתונה לפיקודו הישיר של מקארתור. בנוסף, ארבעה רגימנטים של תותחי חוף אמריקאים הגנו על הכניסה למפרץ מנילה ועל האי קורגידור.

נכון ל-30 בנובמבר 1941 מנו כוחות צבא ארצות הברית בפיליפינים, כולל יחידות פיליפיניות לחלוטין, 31,095 חיילים (16,643 אמריקאים ו-11,957 פיליפינים) ומתוכם 2,504 קצינים.‏[5]

כוחות הגנה נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי האסייתי האמריקאי, בפיקודו של אדמירל תומאס הארט, סיפק הגנה ימית לפיליפינים. כלי השטח של צי זה כללו את הסיירת הכבדה "יוסטון," את הסיירת הקלה "מרבלהד" ו-13 משחתות מתקופת מלחמת העולם הראשונה. כוח התקיפה העיקרי של הצי כלל 23 צוללות מודרניות. בספטמבר 1944 נוספו לצי שש ספינות טורפדו.

רגימנט הנחתים הרביעי שנסוג מבסיסו בשנגחאי בקיץ 1941 שינה את יעודו והפך לגדוד ההגנה המיוחד הראשון ונשלח לפיליפינים. הגדוד נשלח לקורגידור על מנת לעבות את ההגנה שם.

פרשת כוחות האוויר במזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהחדשות על המתקפה על פרל הארבור הגיעו לפיליפינים בסביבות שעה 03:00 ב-8 בדצמבר, המריאו מטוסי הזרוע האווירית בחיפוש אחר מטוסים יפניים עליהם דווח מעט לאחר חצות, אך מטוסים אלה היו מטוסי סיור שדיווחו על תנאי מזג האוויר.

בשעה 05:00 הופיע מפקד הזרוע האווירית, גנרל לואיס ברֶרֵטון, במפקדתו של מקארתור בדרישה לראותו, אך לא הצליח לפגוש אותו. בררטון המליץ לראש המטה של מקארתור, בריגדיר גנרל ריצ'רד סאת'רלנד, שזרוע האוויר תפציץ את פורמוזה, בהתאם לוכנית המלחמה שהורתה לתקוף כל טריטוריה יפנית שממנה עלולה לצאת מתקפה. האישור התעכב, אך לאחר שהורה גנרל ג'ורג' מרשל, ראש המטה הכללי, למקארתור ליישם את התוכנית פקד מקארתור על בררטון להכין את ההתקפה ולהמתין לפקודת אישור.

לאחר סדרה של דיונים התקבלה בשעה 11:00 ההחלטה לתקוף את בסיסי האוויר היפניים בפורמוזה לפני השקיעה, והתקפה נוספת עם שחר ביום המחרת. בינתיים, ערפל כבד בפורמוזה מנע מהמטוסים היפנים לצאת למתקפה, ורק כוח קטן תקף בצפון לוזון. בררטון, שביקש להימנע מהשמדת מטוסיו בעודם על הקרקע, הזניק בשעה 08:00 את כל מטוסי הקרב והמפציצים שלו לאוויר, כצעד מניעתי. בשעה 11:00 התקבל דיווח כי המרחב האווירי מעל לוזון פנוי וניתנה ההוראה לכל המטוסים לנחות ולהתכונן לתקיפה שנקבעה להמשך היום. גם טייסת מטוסי הקרב שפיטרלה באזור נחתה באותו זמן לתדלוק.

בשעה 11:20 זיהתה תחנת מכ"ם בלוזון גל תקיפה במרחק 200 ק"מ מהחוף. נשלחה הודעה למפקדת הזרוע האווירית, אך היא הגיעה למפקד כוח הפטרול ולא נעשו כל פעולות נוספות להגנת המטוסים.

כשתקפו טייסי הצי האווירי ה-11 את שדה התעופה לקארק בשעה 12:30 הם מצאו שתי טייסות B-17 על הקרקע וטייסת P-40 מתכוננת להמראה. הגל הראשון של 27 מפציצים יפניים השיגו הפתעה טקטית מוחלטת ופגעה ב-P-40 בעודם על מסלול ההמראה. גל שני של מפציצים, מלווים במטוסי קרב מדגם A6M זירו, השמיד 12 מתוך 17 המפציצים האמריקאיים בשדה והסבו נזק כבד לשלושה נוספים. רק שלושה מטוסי P-40 הצליחו להמריא. גם תקיפה נוספת שהתבצעה בו-זמנית בבסיס העזר איבָּה, צפונית מערבית לקלארק, נחלה הצלחה. כל מטוסי טייסת הפטרול, מלבד שניים, הושמדו במהלך הקרב שהתפתח, בעיקר בשל מחסור בדלק, שכן התקיפה החלה כשהיו בגישה לנחיתת תדלוק. הזרוע האווירית של כוחות ההגנה איבדה כמחצית מכלל מטוסיה בהתקפה הראשונה, והושמדה לחלוטין מספר ימים לאחר מכן.

בניגוד לשאירע לאחר פרל הארבור, לא נפתה במקרה זה חקירה רשמית בנוגע למחדל זה. לאחר המלחמה הטילו בררטון וסאת'רלנד את האשמה איש ברעהו, ומקארתור פרסם הצהרה כי לא היה מודע להמלצה לתקוף את פורמוזה.‏[6]

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה היפנית לפיליפינים, 1941.

נחיתות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה ה-14 החלה את הפלישה בנחיתה על האי בטאן (לא חצי האי בטאן), כ-190 ק"מ צפונית ללוזון, ב-8 בדצמבר 1941. בימים שלאחר מכן המשיכו הנחיתות על האי קמיגוין ובויגאן, באפארי ובגונזגה שבצפון לוזון.

שני מטוסי B-17 תקפו ספינות יפניות שהורידו חיילים יפניים לוף בגונזגה, ומטוסי B-17 נוספים, בליווי מטוסי קרב, תקפו את הנחיתות בויגאן. היו אלה הפעולות האחרונות של זרוע האוויר של כוחות ההגנה בפיליפינים.

מוקדם בבוקר ה-12 בדצמבר נחתו 2,500 חיילים יפניים מהדיוויזיה ה-16 בעיר לֶגָאזְפּי שבדרום לוזון, כ-240 ק"מ מריכוז כוחות ההגנה הקרוב ביותר. ההתקפה על מינדנאו החלה ב-19 בדצמבר, ולקחו בה חלק גורמים מהדיוויזיה ה-16 שצורפו באופן זמני לכוח הפלישה על מנת לאפשר לדיוויזיה ה-14 להשתמש בכל כוח האדם שלה בלוזון.

באותה עת, הסיג אדמירל הארט את הצי האסייתי שלו מהמים הטריטוריאליים של הפיליפינים, זאת לאחר שהתקפות אוויריות הסבו נזק רב למתקני הצי ב-8 בדצמבר. רק הצוללות נותרו באזור על מנת למנוע עלינות יפנית בימים. אך מפקדי הצוללות, שהוכשרו לפי דוקטרינה לפיה הצוללות הן כלי סיור הפגיע לתקיפות אוויר, לא עמדו במשימה.

המתקפה העיקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה העיקרית נפתחה בבוקר ה-22 בדצמבר כש-43,110 חיילים מהדיוויזיה ה-48 ורגימנט אחד מהדיוויזיה ה-16 נחתו בשלוש נקודות לאורך החוף המזחרי של מפרץ לינגין. עם כוח זה נחתו גם יחידות ארטילריה וכ-90 טנקים. מספר מטוסי B-17 מאוסטרליה וצוללות תקפו את כוח הפלישה, אך להתקפם זו הייתה השפעה מועטה.

הדיוויזיות ה-11 וה-71, שחסרו ציוד ואימון, לא הצליחו למנוע את הנחיתות ואף לא הצליחו לרתק את היפנים לחופי הנחיתה. שאר היחידות היפניות נחתו בקצה הדרומי של המפרץ. רגימנט הפרשים ה-26 שיצא לקראתן נהדף לאחר שספג אבידות רבות ולא זכה לתגבורת. עם רדת הערב ב-23 בדצמבר נעו היפנים כ-16 ק"מ לפנים הארץ.

ביום הבא נחתו בשלוש נקודות במפרץ לאמון שבדרום לוזון כ-7,000 חיילים מהדיוויזיה ה-16. הם נתקלו בכוח ההגנה של דרום לוזון שהיה מפוזר באזור, וללא יכולת התנגדות ממשית. היפנים החלו מיד בהתקדמות צפונה, לכיוון הבירה מנילה, שם חברו לכוחות שירדו מצפון לוזון, ובכך השלימו את ניצחונם.

הנסיגה לבטאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוויזיית הפיליפינים האמריקאית נשלחה לחפות על נסיגת הכוחות לבטאן ועל מנת לעצור את ההתקדמות היפנית למפרץ סוביק. ב-24 בדצמבר הפעיל מקארתור תוכנית פעולה שקראה להתארגנות של חמש נקודות במרכז לוזון שנועדו לעכב את התקדמות האויב בעוד ששאר הכוח נסוג לבטאן. את משימה זו ביצע רגימנט הפרשים ה-26. מקארתור שיחרר את פרקר מהפיקוד על כוח דרום לוזון והורה לו להכין עמדות מגננה בבטאן. בנוסף, מפקדת הצבא וממשלת הפיליפינים העתיקו את מקום מושבן לחצי האי. במשך תשעה ימים נשלחה אספקה לבטאן בניסיון להעביר כמות מזון שתספיק לכ-43,000 חיילים למשך חצי שנה (בסופו של דבר הגיעו לבטאן 80,000 חיילים ו-26,000 פליטים).

היפנים הבינו את תוכניתו של מקארתור ב-30 בדצמבר, ושלחו את הדיוויזיה ה-48 לחסום את הכניסה לחצי האי. בסדרת פעולות בין ה-2 ל-4 בינואר פתחו הדיוויזיות הפיליפיניות ה-11 וה-21, רגימנט הפרשים ה-26 ומספר טנקים קלים את הדרך מסן פרננדו לדינאלופיהאן שבכניסה לחצי האי, מספיק זמן על מנת לאפשר לכוח דרום לוזון הנסוג להיכנס לבטאן, ואז נסוגו בעצמם. הכוחות האחרונים לסגת אל בטאן היו חיילי הרגימנט האמריקאי ה-31, שהשלים את הנסיגה ב-6 בינואר 1942.

קרב בטאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרלים ויינרייט (שמאל) ומקארתור

מה-7 עד ה-14 בינואר 1942 עסקו היפנים בהכנות לקראת ההתקפה על בטאן. בנוסף, החליפה החטיבה ה-65, שיעודה היה לשמש חיל מצב, את הדיוויזיה ה-48, שמילאה תפקיד מרכזי בהצלחות היפניות בפיליפינים. אף קבוצת האוויר החמישית הפסיקה את פעילותה כחלק מהכנות מעבר הדיוויזיה ה-48 לאיי הודו המזרחית. כוחות הגנה פיליפינים ואמריקאים הדפו התקפות ליליות בסמוך לעיירה אבוקאי שבצפון מזרח חצי האי, ודיוויזיית פיליפינים אף יצאה להתקפת נגד ב-16 בינואר, אך זאת נכשלה והדיוויזיה נסוגה דרומה. לאחר מכן נקבע קו ההגנה במרכז חצי האי ב-26 בינואר.

הארמייה ה-14 חידשה את התקפותיה ב-23 בינואר. יחידות אמפיביות של הדיוויזיה ה-16 ניסו לנחות מעבר לקווים האמריקאים אך נלכדו בג'ונגל הסבוך ונהדפו על ידי יחידות שנוצרו אד הוק ללחימה באזור זה. היפנים נאלצו לסגת על הצוקים עליהם נחתו תוך ספיגת אבדיות רבות, אך אף תוך הסבת נזק רב למגינים. תגבורת לכוחות הנוחתים הגיעה ב-26 בינואר וב-2 בפברואר, אך אז מצאו עצמם החיילים היפנים תחת התקפה אווירית מצד מספר מטוסי P-40 הנותרים. כוח הנחתיה הושמד לחלוטין עד ה-13 בפברואר.

התקפה יפנית בראשית פברואר שברה את קו ההגנה האמריקאי אך נעצרה והתחלקה למספר מוקדי לחימה. ב-8 בפברואר הורה גנרל הונמה על עצירת כל הפעילות ההתקפית על מנת לאפשר לכוחותיו להתארגן מחדש. ההתארגנות התעכבה מכיוון שהדיוויזיה ה-16 נותרה מרותקת במקומה בעודה מנסה לחלץ את אחד מגדודיה מכיתור. בסופו של דבר חולצו שאריות הגדוד - 378 חיילים - ב-15 בפברואר. ב-22 בפברואר נסוגה הארמייה ה-14 צפונה, וכוחות אמריקאים תפסו את העמדות הנטושות. תוצאות קרבות אלה היו השמדתם המוחלטת של שלושת הגדודים שהרכיבו את הרגימנט ה-20 של הדיוויזיה ה-16, ובאופן כללי הפיכת הארמייה ה-14 לכוח התקפי בלתי יעיל.‏[7]

בשל מצבה הרע של הארמייה ה-14, נקטו היפנים בפעילות מצור במשך השבועות שלאחר מכן. בשל מצבם המדרדר של כוחות בעלות הברית בזירה האסייתית-פסיפית הורה הנשיא פרנקלין רוזוולט למקארתור לעזוב את הפיליפינים ולעבור לאוסטרליה בתור המפקד העליון של זירת דרום מערב האוקיינוס השקט (משפטו המפורסם של מקארתור יצאתי מבטאן, ושוב אשוב - I came out of Bataan and I shall return נאמר עם הגיעו לאוסטרליה ב-20 במרץ). ויינרייט קיבל לידיו את הפיקוד על כוחות ארצות הברית בפיליפינים ב-23 במרץ.

ב-28 במרץ חידשו היפנים את ההתקפות האוויריות והארטילריות על כוחות בעלות הברית, שסבלו מתת-תזונה, תשישות ומחלות. ב-3 באפריל פרצו היפנים את קווי ההגנה האמריקאים והחלו להתקדם לדרום חצי האי בחושבם שהקרב יימשך כחודש. דיוויזיית הפיליפינים, שכבר לא תפקדה כיחידה אחת וחייליה היו מותשים מלחימה רצופה על פני חמישה ימים, לא הצליחה להדוף את המתקפה היפנית. ב-8 באפריל הוכנעו גם הרגימנט ה-57 והדיוויזיה ה-31. הרגימנט ה-45 נכנע ב-10 באפריל 1942.

קרב קורגידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורגידור היה עמדת ארטילריית חוף אמריקאית שהגנה על הכניסה למפרץ מנילה. היחידות שהפעליו את התותחים היו ריגמנטי הארטילריה החופית ה-59 וה-61 ויחידת נ"מ אחת. מכיוון שהארטילריה החופית שעל האי הייתה מיושנת ושימשה להתקפת כלי שיט בלבד הוציאוה מפציצים יפנים מפעולה בקלות. סוללת הנ"מ, לעומת זאת, עשתה חיל, והצליחה להפיל מספר רב של מטוסים יפניים, אך בראשית 1942 התקינו היפנים מערכות חמצן במטוסיהן, דבר שאיפשר לטייסים לטוס בגובה רב יותר - מחוץ לטווח הנ"מ שבקורגידור.

בדצמבר 1941 נמלטו הנשיא הפיליפיני מנואל קזון, מקארתור, קצינים בכירים ודיפלומטים עם בני משפחותיהם ממנילה, ועברו למנהרת מלינטה, קומפלקס צבאי תת-קרקעי שנבנה כמקלט פצצות. טרם הגעתם שימשה המנהרה מפקדת הפיקוד העליון, בית חולים ומחסן נשק ומזון. במרץ 1942 הגיעו מספר צוללות אמריקאיות לצפון האי. הן הביאו עימן דואר, פקודות חדשות ונשק, ולקחו איתן את הפיקוד האמריקאי העליון, את בכירי הממשל הפיליפני, זהב כסף ומסמכים בעלי חשיבות. אלה שלא חולצו על ידי הצוללות הפכו מאוחר יותר לשבויי מלחמה של יפן והושמו במחנות ריכוז אזרחיים במנילה ובסביבותיה.

ההגנה על קורגידור הוטלה על כתפיהם של 11,000 חיילים. חלקם הגיעו לאי לאחר שנמלטו מבטאן טרם הגעת היפנים. היפנים החלו בהתקפה ארטילרית על קורגידור ב-1 במאי. בליל ה-5-‏6 במאי נחתו שני גדודים מהרגימנט ה-61 היפני בקצה הצפון-מזרחי של האי. אף על פי שנתקלו בהתנגדות קשוחה הצליחו היפנים להקים ראש חוף, שתוך זמן קצר זכה לתגבורת בדמות טנקים וכלי ארטילריה. המגנים נהדפו במהירות לכיוון גבעת מלינטה.

ב-6 במאי ביקש ויינרייט מהונמה שיעביר אליו את תנאי הכניעה. הונמה התעקש שהכניעה תכלול את כל כוחות בעלות הברית בפיליפינים. בהאמינו כי חייהם של כל השוהים בקורגידור נמצאים בסכנה, קיבל ויינרייט את תנאי הכניעה. ב-8 במרץ הוא שלח מברק לשארפ ובו פקד עליו להורות לכוח ויסאיאס-מינדנאו להניח את נשקו. שארפ ציית לפקודה, אך רבים אחרים פתחו בלוחמת גרילה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות הפיליפינית-אמריקאית כנגד היפנים בבטאן ובקורגידור החזיקה מעמד שלושה חודשים בלבד, זאת על אף יתרונם המספרי על פני היפנים.

התבוסה במערכה סימנה את תחילתה של תקופה בת שלוש וחצי שנים בה חוו השורדים מקרב בעלות הברית התעללות קשה, בהם צעדת המוות בבטאן, התנאים הקשים במחנות השבויים היפניים ואוניות הגיהנום, עליהן נשלחו השבויים בתנאים קשים ליפן לשמש פועלים במכרות ובמפעלים.

בעלות הברית והממשלה הפיליפינית החלו את המערכה לשחרור הפיליפינים ב-1944, עם הנחיתה על האי לייטה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקארתור, VOL. I, עמ' 5.
  2. ^ מורטון, עמ' 24.
  3. ^ בריטניקה, Bataan Death March.
  4. ^ מורטון, עמ' 14.
  5. ^ שם, עמ' 49.
  6. ^ שם, עמ' 79.
  7. ^ שם, עמ' 349.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
  • Morison, Samuel E. History of United States Naval Operations in World War II: The rising sun in the Pacific, 1931-April 1942, Castle Books, 2001. ISBN 9780785813040.
  • Bartsch, William H. 8 December 1941: MacArthur's Pearl Harbor, Texas A&M University Press, 2003. ISBN 9781585442461.
  • Whitman, John W. Bataan: Our Last Ditch: The Bataan Campaign, 1942, Hippocrene Books, 1990. ISBN 9780870528774.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]