המפלגה הקומוניסטית של בריטניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המפלגה הקומוניסטית של בריטניה הגדולהאנגלית: Communist Party of Great Britain, CPGB) הייתה מפלגה קומוניסטית בבריטניה בין השנים 1920 - 1991. הארגון הקיים כיום באותו שם אינו מפלגה אלא שדולה לאיחוד קבוצות מרקסיסטיות שונות בבריטניה‏[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה נוצרה בעקבות הנחיית האינטרנציונל השלישי להקמת מפלגות קומוניסטיות במדינות העולם ואיחדה במרוצת השנה הראשונה לפעילותה פלגים קומוניסטיים שונים בבריטניה (אנגליה, ויילס וסקוטלנד) במטרה להפוך למפלגה הבריטית היציגה המוכרת על ידי הקומינטרן. הנושא העיקרי עמו התמודדה המפלגה בראשיתה היה סוגיית הפלרמנטרליזם, כלומר האם לפעול במסגרת הדמוקרטיה הפרלמנטרית הקיימת, תוך שיתוף פעולה עם ממסד קפיטליסטי ולהשקיע את משאבי הפרולטריון במשחק הפוליטי הקיים או האם לפעול באופן חוץ-פרלמנטרי, בדרך של הקמת סובייטים (מועצות מהפכניות) ולהשקיע את המשאבים בבניית תשתית ותנופה למהפכה. את הפלג השני, השמאלי, הנהיגה סילביה פנקהרסט. לבסוף, בעידודו של לנין, הוחלט שהמפלגה תפעל בתוך המסגרת הפרלמנטרית. לקראת מסע הבחירות של 1922 השתלבה המפלגה במפלגת הלייבור, שלא הייתה אז אלא מסגרת פוליטית רופפת של קבוצות שמאל שונות. שניים מנציגי המפלגה הקומוניסטית אף נבחרו לפרלמנט במסגרת הלייבור.

המפלגה לא קיבלה לשורותיה כל אחד, מתוך תפיסה של קיום על בסיס תאים מהפכניים. הדבר יצר חשדנות רבה ומעקב אחריה על ידי ה-MI6. יומיים לפני הבחירות של שנת 1924 פורסם ב"דיילי מייל" הבריטי מכתב שמוען למפלגה מאת גריגורי זינובייב, ראש הקומינטרן‏[2]. המכתב, שהוא ככל הנראה זיוף שנעשה על ידי ה-MI6 בהשראת רוסים לבנים[3], קרא להתססת הפרולטריון הבריטי. רק חודשים ספורים קודם לכן הכירה ממשלת הלייבור בראשות רמזי מקדונלד בברית המועצות ואף הסכימה להלוות לה כסף. המכתב שימש את המפלגה השמרנית על מנת לחשוף ולתקוף את "חטיפת" הלייבור על ידי הקומוניסטים ולהביך את ראש הממשלה. המפלגה השמרנית זכתה בניצחון סוחף בבחירות‏[4]. במאי 1926 נאסרו ראשי המפלגה בהאשמה שהתסיסו את האיגוד המקצועי של הכורים וסללו את הדרך לשביתה הכללית בבריטניה. תמיכת המפלגה בכורים תרמה לחשיפה ואהדה גוברת כלפיה מאת מעמד הפועלים בהמשך. התמיכה במפלגה התרכזה אצל פועלי התעשייה הכבדה, כורים ופועלי טקסטיל מהאיסט אנד של לונדון, רובם יהודים.

משנות השלושים עד שנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת שיתוף הפעולה הפורה יחסית בין הקומוניסטים למפלגות סוציאל-דמוקרטיות במסגרת הלייבור עד 1929, הרי שעקב הדוקטרינה הסטליניסטית, שסיווגה את הסוציאל-דמוקרטים כנציגיו של הפשיזם, נותק הקשר בין המפלגה הקומוניסטית ללייבור. עקב כך ניתקה המפלגה גם את קשריה עם האיגודים המקצועיים וניסתה, ללא הצלחה מרובה, להקים איגודים מתחרים. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הביאה קץ לבדלנות ומ-1933 נוצרה "חזית עממית" אנטי-פשיסטית רחבה שהקיפה הן את הלייבור והן את הקומוניסטים וכן כוחות אנטי-פשיסטיים בקרב הליברלים והשמרנים. המפלגה התנגדה למדיניות הפייסנית של ממשלת נוויל צ'מברליין כלפי גרמניה וחברי "פלוגות הפועלים" של המפלגה התעמתו בקרבות-רחוב נגד חברי איגוד הפשיסטים הבריטי האנטישמי. ב-1930 נוסד עיתון המפלגה, ה-Daily Worker.

במהלך המלחמה, שינתה המפלגה את נטייתה בהתאם למדיניות הסובייטית כלפי הנאצים ולאחר תקופה בה הטיפה לשלום (מפרוץ המלחמה לערך עד מבצע ברברוסה), חזרה והטיפה למלחמת חורמה בגרמניה, עד כדי הוצאת צו האוסר על פועלים לשבות במפעלים החיוניים למאמץ המלחמתי. המפלגה הגיעה לשיא של כ-60,000 חברים ב-1943. בבחירות הכלליות של 1945 השיגו הקומוניסטים 130,000 קולות והכניסו שני חברי פרלמנט, אחד מהם היה פיל פירטין היהודי שזכה במזרח לונדון, שניהם איבדו את מושביהם בבחירות 1950, על רקע התנגדותם להצטרפות בריטניה לברית נאט"ו[5]. הייתה זו הפעם האחרונה בה נבחרו חברי פרלמנט קומוניסטים בבחירות כלליות בבריטניה.

בקונגרס ה-22 שלה, באפריל 1952, אימצה המפלגה, בהשראת סטלין, מתווה מהפכני בשם "Britain's Road to Socialism", שהרחיק אותה מהעשייה הפוליטית הפרלמנטרית וקירב אותה מחדש למקורותיה המהפכניים. עד 1956 היה כוח המפלגה בשיאו במסגרת האיגודים המקצועיים, בפרט איגודי הכורים והיא השפיעה על האגף השמאלי של מפלגת הלייבור. עם זאת "הנאום הסודי" שנשא ניקיטה חרושצ'וב ב-25 בפברואר 1956 בוועידה ה-20, בו הוקיע את פולחן האישיות שהנהיג יוסיף סטלין ואת פשעיו ודיכוי המרד ההונגרי בנובמבר, גרמו למפלגה הבריטית, כמו לכל המפלגות הקומוניסטיות בעולם המערבי, לשבר. המפלגה ניסתה לשמור על צמרת איגודי העובדים והמנגנון שלהם, תוך איבוד קשר עם הפועלים הפשוטים. נציגי הקומוניסטים נכשלו בבחירות הכלליות וזכו להישגים קלושים בבחירות המקומיות.

משנות השישים ועד התפרקות המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1966 נחלקה הנהגת המפלגה בשאלת הקשר לברית המועצות, בין אלו שתמכו בנאמנות לקו הרשמי של מוסקבה, לבין הדוגלים בעצמאות. עיתון המפלגה הוותיק, ה-Daily Worker, נסגר ובמקומו החל להיות מופץ ה-Morning Star. חוסר הסכמתם של בכירי המפלגה לגנות את ברית המועצות על דיכוי "האביב של פראג" באמצעות טנקים ב-1968 גרמה לפיצול במפלגה ולכינוי "טנקיסטים" (Tankies), שדבק במנהיגי המפלגה. המפלגה עצמה המשיכה להיות חלוקה בין תומכי הארו-קומוניזם (eurocommunism) לבין תומכי קו הנוקשה של מוסקבה. עקב הפופולריות היחסית של הקומוניזם האירופי באמצע שנות השבעים, זכתה שוב המפלגה לשיא יחסי בתמיכה והצלחה מסוימת בבחירות (אך לא להכנסת חבר-פרלמנט מטעמה).

על רקע חיבור גרסה חדשה של "Britain's Road to Socialism" ב-1977, שכיוונה למיתון הקו הנוקשה ברוח הארו-קומוניזם ועקרונותיו של אנטוניו גראמשי, נוסדה המפלגה הקומוניסטית הבריטית החדשה (New Communist Party of Britain, NCP), שאימצה את הקו המרקסיסטי-לניניסטי הנוקשה. למפלגה הייתה השפעה מסוימת בתנועה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה וגיבוש דעת קהל הבריטית נגד התופעה ולמען החרמת דרום אפריקה. כן פעלה המפלגה בקרב האיגודים המקצועיים בתקופת מרגרט תאצ'ר ובפרט בשביתת הכורים הגדולה. ב-1988 התפצלה שוב המפלגה תוך יצירת Communist Party of Britain.

ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, הגיעה המפלגה לקיצה. ההנהגה המתונה חברה לארגונים חוץ-פרלמנטריים תוך יצירת חזית של שמאל דמוקרטי, שנוכח בציבוריות ובפוליטיקה הבריטית. קבוצות אחרות יצרו שלל מסגרות ומפלגות באנגליה, בסקוטלנד ובפרלמנט האירופי.

הישגים בבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות מספר מצביעים אחוז מושבים בפרלמנט
1922 33,637 0.2 1
1923 39,448 0.2 0
1924 55,346 0.3 0
1929 50,634 0.2 1
1931 74,824 0.3 0
1935 27,177 0.1 0
1945 102,780 0.4 2
1950 91,765 0.3 0
1951 21,640 0.1 0

מקור: אתר ספרטקוס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]