המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המפלגה הקומוניסטית של פלשתינהיידיש: פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ, בראשי תיבות: פק"פ או פ. ק. פ.) הייתה המפלגה הקומוניסטית הראשונה בארץ ישראל. הוקמה בשנת 1919, על ידי פורשים מהאגף הרדיקלי של הציונות הסוציאליסטית, דגלה בעקרונות הקומוניזם וצידדה באינטרנציונליזם יהודי-ערבי. פק"פ הייתה אחת מגלגוליה הראשונים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

ראשיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל נוסדה בשנת 1919, שנתיים לאחר המהפכה הרוסית, בתור "מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית" (מפס"ע), על ידי קבוצת המיעוט השמאלני של מפלגת פועלי ציון שלא רצו להצטרף לאחדות העבודה. השתתפה בשם "מפלגת פועלי ציון השמאלנים" בוועידת היסוד של ההסתדרות (1920). בשנת 1922 שינתה את שמה לפק"פ – פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ. בחירת השפה לא הייתה מקרית - היא נבעה משלילת הציונות, שתחיית הלשון העברית הייתה אחד מעיקריה. מאז היווסדה ראתה המפלגה בציונות תנועה ריאקציונית ולא תנועת שחרור.

ב-1923 אימץ קונגרס המפלגה הצעה שגינתה את הציונות כ"תנועת בורגנים יהודים המשרתים את האימפריאליזם הבריטי", והביעה תמיכה בתנועה הלאומית הערבית שנלחמת בו. עקב כך זכתה המפלגה בחברות בקומינטרן (איגוד המפלגות הקומוניסטיות הבינלאומי שנשלט על ידי ברית המועצות). המפלגה התמודדה בבחירות להסתדרות, בשנת 1923, וקיבלה 426 קולות מתוך 6,326 קולות בסך-הכול, כ-13% מהקולות.

בשנת 1924 הוצאה המפלגה משורות ההסתדרות הכללית וצורפה לקומינטרן (הארגון העולמי של המפלגות הקומוניסטיות) כסקציה של הארגון בפלשתינה. המפלגה הייתה מורכבת, באותה תקופה, בעיקר מיהודים דבר שהתנגש עם מטרתה לקדם מהפכה סוציאליסטית בארץ בה, באותה התקופה, רוב תושביה היו ערבים.
בשל הפערים התרבותיים והאידאולוגיים בין הנהגת המפלגה, היהודית ברובה, לאוכלוסייה הערבית בארץ התקשתה המפלגה לגייס חברים ערבים רבים לשורותיה. הקומינטרן דרש מן המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה לעבור תהליך של "ערביזציה"‏[1], כינוי לתהליך שמטרתו הייתה לשנות את הרכב חברי הפק"פ כדי שישקפו טוב יותר את הרכב האוכלוסייה בארץ. דרישה זו לא הייתה ייחודית, אלא דרישה גלובלית שהופנתה גם כלפי התנועה הקומוניסטית במצרים שמקורה היה נעוץ במיעוט היווני במדינה, כלפי הקומוניסטים האלג'יראים שגרעינם היה צרפתי וכלפי תנועות קומוניסטיות נוספות ברחבי העולם‏[1].
חרף מאמציה לא הצליחה המפלגה עד סוף שנות ה-20 לחדור לרחוב הערבי, ורק קומץ ערבים הצטרף אליה.

משבר קשה פקד את המפלגה בעקבות מאורעות תרפ"ט. מנהיגיה וחבריה הסתייגו ממעשי האלימות שכוונו נגד יהודים. הנהגת היישוב, הנהגת ההסתדרות הכללית והנהגות המפלגות הציוניות, נידו את חברי המפלגה. שלטונות המנדט הבריטי נקטו נגדם בצעדי ענישה של מאסרים והגליות מן הארץ.

הפילוג הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1935, בהתאם למדיניות ה"ערביזציה" שנדרשה מהמפלגה, מינה הקומינטרן את רדואן אל-חילו ("מוסא"), ערבי-פלסטיני תושב הארץ שזה עתה שב מלימודים במוסקבה, לתפקיד מזכ"ל המפלגה במקומם של מייסדיו היהודים.

בין השנים 19361939 תמכה הפק"פ במרד הערבי הגדול (שכונה ביישוב בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). פק"פ התנגדה לאלימות כנגד היהודים, אך טענה שהמאבק בכללו צודק. מהלך זה גרם לפרישתם של יהודים רבים. חלק מן היהודים שנשארו במפלגה התארגנו בסקציה יהודית שנקראה קבוצת אמת והייתה תחת הנהגתו של שמואל מיקוניס, סקציה זו התנגדה לעמדת ההנהגה של המפלגה, דרשה להכיר באינטרסים היהודים, צידדה בשיתוף פעולה עם כוחות ציוניים "מתקדמים", ותמכה בעלייה יהודית "מטעמים הומניטריים".

בשנת 1940 חל פילוג של ממש במפלגה בין הסקציה היהודית לבין ההנהגה על רקע חילוקי דעות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי סיבה נוספת לקרע הייתה הסכם ריבנטרופ-מולוטוב משנת 1939 שבעקבותיו הנחה סטלין את המפלגות הקומוניסטיות לשמור על נייטרליות במלחמת העולם השנייה. קבוצת אמת התקשתה לעכל הנחיה זו.

אחת ממנהיגות הפק"פ, שמחה צברי, בחורה יהודיה ממוצא תימני, שהייתה בת זוגו של המזכ"ל רדואן אל-חילו, אף הנהיגה פעולות חבלה נגד הבריטים ומוסדות ציוניים ב-1936. בין הפעולות היו הטלת שתי פצצות בחיפה והצתת דוכן ביריד המזרח. בפעולות אלה לא תמכה ההנהגה הפלסטינית של הפק"פ, שכנראה אף התנגדה להם‏[2].

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המפלגה התנגדה לגיוס תושבי ארץ ישראל למאמץ המלחמה בגרמניה הנאצית[3], אולם בשנת 1941, עם פלישת הנאצים לברית המועצות, מצאה עצמה המפלגה עומדת בשורה אחת עם היישוב כולו בתמיכה בברית המועצות, והמפלגה הוחזרה אל שורות ההסתדרות הכללית.

שמואל מיקוניס, מזכ"ל המפלגה לאחר הפילוג

בשנת 1943 שוב חל משבר בקרב המפלגה. העילות לפילוג הפעם היו עמדות המפלגה בעניין הגיוס לבריגדה היהודית ובעניין שיתוף הפעולה עם ההסתדרות בשביתות והפגנות, שהוביל לסילוק המפלגה מהקומינטרן. היהודים, בהנהגת המזכ"ל שמואל מיקוניס, מאיר וילנר ואסתר וילנסקה המשיכו לקיים בשנים 1943-1948 את הפק"פ ולהחזיק בעמדות דומות לאלה של קבוצת אמת בשנות ה-30. חברי הפק"פ היהודים השתתפו בבחירות לאספת הנבחרים בשנת 1944 תחת השם "רשימה דמוקרטית עממית", וזכו בשלושה מנדטים (שמואל מיקוניס, אסתר וילנסקה ואליהו דרוקמן) ונציגיהם ישבו במועצת העם (1947-1948). מאיר וילנר אף חתם על מגילת העצמאות. חברי המפלגה הערבים, ובראשם אמיל חביבי, תופיק טובי, אמיל תומא ובולוס פרח, ייסדו בשנת 1943 את הליגה לשחרור לאומי, שדגלה במדינה פלסטינית עצמאית ודמוקרטית.

בעקבות שינוי עמדתה של ברית המועצות ביחס להקמת מדינה יהודית, שבא לביטוי בנאום גרומיקו באו"ם ב-1947, שינו פק"פ והליגה לשחרור לאומי את עמדתם ותמכו בהקמת שתי מדינות לשני העמים. התנועה הקומוניסטית הכירה בכך שהארץ הפכה לדו לאומית ולכן לכל עם זכות להגדרה עצמית.

מק"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי. בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יצחק לאורפרידה מהקומוניזם המקומי, באתר הארץ, 3 בינואר 2006
  2. ^ דליה קרפל"במוסקבה קראו לה יאמינה", באתר הארץ, 7 בדצמבר 2004
  3. ^ שמואל דותן, אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, עמ' 319.