המצב השלישי
 | |
| תמונת השער של הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | עמוס עוז |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | כתר ספרים |
| תאריך הוצאה | 1991 |
| מספר עמודים | 261 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 003776178, 003375666, 001148324 |
המצב השלישי הוא רומן מאת עמוס עוז העוסק בעיקר בשאלת המשיחיות, על צדדיה השליליים והחיוביים. במרכז העלילה דמותו של פימה - "פימה שלנו הוא חולה פרדוקסים".[1]
הספר יצא בהוצאת מקסוול-מקמילן-כתר הוצאה לאור בע"מ, בשנת 1991.
דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פימה - הוא אפרים ניסן, בן 54 שנים, מעין משיח, נבואי, מרושל בבגדיו ובהתנהגותו.
- יעל - גרושתו של פימה. (חברותיה ביוון ליאת ואיליה).
- ברוך נומברג - אביו של פימה, ישיש מטופח, זקנקן שיבה, בן 82. בעל מפעל לתמרוקים, שהקים בשנות ה-30 בירושלים, הדואג למחסורו הכספי של בנו.
- יועזר - דמות דמיונית שבנה פימה, כדי לפנות אליה בעת מצוקה, בעיקר כאשר עסוק הוא בעתיד. יועזר הוא היחיד שימשיך לחיות כאן בעוד 100 שנים. איך יראה אותנו, את מדינתנו, אז?
- אנט - חברתו של פימה. גרושה. נינה - דואגת לו ולניקיון דירתו. תמר - אחות בית-חולים, במקום עבודתו של פימה. הוא דואג לה כי היא מאוהבת ברופא.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרו זה עמוס עוז מתחיל בסוף: "חמישה לילות לפני האסון" (עמ' 7). כבר בשורה הראשונה של ספרו, מלה רביעית, כתב: אסון. והמלה הזו חוזרת בגווניה השונים לאורך כל העלילה, כשהיא מתחברת ומתמזגת עם המצב השלישי, המצב המוזר, הנכסף, המצב המשיחי. למצב זה שואף בכנות פימה, הדמות המרכזית ברומן. האבסורדיות נובעת בצורה עזה מן הניגוד הפנימי של פימה הנאבק נגד המשיחיות: "ועדיין לא הצלחנו כנראה להכניס לראש היהודי המהולל שהמשיח הוא מלאך המוות שלנו" (עמ' 148). אך למרבה האירוניה גם מייצג אותה. השימוש במלה "אסון" שבפתיח, מחזיק סקרנות לאורך הסיפור. פימה, ככל שהוא דוחה או אפילו מגעיל, כן הוא מושך ומסקרן את הצופה, בדיוק על אותו משקל של המלה אסון. הסופר חושף את כשליו של פימה, את שגעונותיו, את רישולו, את ריקנותו, אך באותה מידה גם את יופיו הפנימי. למעשה דמות פימה היא משל, סמל, המראה של חיינו. פימה זו מדינת ישראל, הצבר שנולד כאן.
המכתב שבו מתארת יעל את חייה עם פימה מתחיל בקטע ביוון עם חברותיה ליאת ואיליה. מלמד על החיים הקולקטיביים שאנו חיים כאן: "שלושתנו אהבנו אותך ובמקום לקנא, מיום ליום אהבנו גם זו את זו, זה היה פלא. ליאת הייתה שוכבת איתך בלילות כאילו בשם שלושתנו. דרך ליאת שכבת גם איתי ועם איליה" (עמ' 135). וגם: "היינו רובצים ליד מעיין ואתה ניגנת בחליל. היית מפליא אותנו. מרתק וגם קצת מפחיד... מה שהקסים את שלושתנו היה חוסר הישע שלך. מצד אחד איש סודי ומצד שני מין ליצן קטן" (עמ' 134). עיקר מכתבה של יעל הוא הפרידה הסופית שלה מפימה, בו היא מבקשת לשכוח אותו לעד. אלא שלא כך הדברים מתנהלים, כאשר מדובר בו. פימה הוא אחדות הניגודים, הוא דבר והיפוכו, הוא אסון ומשיח. נביא אמת ושקר.
זהו רומן על אור[2]. עוז מתמודד עם מימד החושך הקיים בחיי אדם כולל הדתיים. אין הוא בוחל בביקורת נגד דתיות המחפשת רווח וריבית קצוצה בעבור כל מצווה ממצוותיה. הוא מבקר את הרוכל הצפון אפריקאי הלבוש כאשכנזי. ובעיקר את כל מחפשי המשיחים למיניהם, לכאורה. שהרי כמו פימה, גם כאן, דבר והיפוכו.
עוז מעביר את פימה דרך שבעת מדורי הייסורים והאסונות, במטרה להראות שמעבר לליכלוך ולסירחון בדירתו, יש בפימה משהו נוסף. במנהרה החשוכה של פימה יש כמה רגעי מנוחה נכונה, של רחמים ואף התעלות רוחנית. פימה הוא תינוק, שלא גדל, ילד שהוא בעצם פילוסוף מרושל, שכחן כרוני ואבסורדי: "פימה שוכח מה שכח" (עמ' 159-164), אך גם מסוגל לחזות באירועים בלתי-מוסברים. בעל יכולת להיות בשני מקומות באותה עת: "שקל בלבו את האפשרות הקלושה שהוא גופו נמצא גם כאן וגם שם" (עמ' 18). פימה הוא פילוסוף פוליטי חריף מחשבה וביקורתי כלפי המשטר וכלפי הממשלה[3] יש לכאורה תקווה לצד האקדמי שלו: "כאשר הוא מבריק, הוא מבריק" (עמ' 27), עד כדי כך מבריק שחבריו הפילוסופים, הפרופסורים בירושלים מנסים לעודדו ללא הרף כדי שיעשה משהו עם עצמו. פימה מעורר שאלות קיומיות וחברתיות. הוא מקנא בפרופסור שמפרסם בעיתון הארץ. אך הוא איננו מצליח לכתוב. ובביקורת על הדתיים והחילוניים גם יחד הוא אומר: "אלה משתינים על המדינה כי המשיח עוד לא בא ואלה משתינים על המדינה כי המשיח כבר בדלת" (עמ' 149).
פימה נאבק באביו, במסורת, בעבר ובכל מי שמסמל את החולי, הישן לדעתו, תוקף במיוחד את הרעיונות הגנובים מעמים ומפילוסופים אחרים, שהפכו ברבות הימים ליהדות הצרופה. פימה אומר: "מדוע לכל הרוחות שוטפים כאן לכולנו את המוח ששוויון ערך האדם זה נטע זר ליהדות, סחורה גויית פגומה, פאציפיזם נוצרי מזויף, ואילו הבליל המבולבל שרקח איזה רבי משיחי, הבא של גוש אמונים, שלקח במשיכה קצת סמרטוטים מאת הגל ותפר עליהם בקושי בלויי סחבות מהכוזרי והוסיף את האלטע זאכן של המהר"ל מפראג, איך קרה שהשעטנז התפל הזה נחשב פתאום ליהדות צרופה, ישר מהר סיני?" (עמ' 148). בד בבד עם הביקורת החריפה כלפי היהדות העכשווית, ויחד עם החריקות שהוא מוצא אצל אחרים, פימה מתגלה גם כבעל עין חדה ויד מאשימה כלפי עצמו: הוא אינו פוסק מלתקוף את עצמו, לעורר רגשי-אשם, לזלזל בעצמו, ללעוג ולהכות בליבו, כמו בבית הכנסת ביום כיפור, כמי שמנסה לכפר על חטאיו שאין עליהם זיכוי.
אנט חברתו של פימה חושפת בפניו את חייה האינטימיים וסודותיה, מחדר המיטות. מגלה לו הכל על יחסיה בעבר. ואילו פימה מתגלה כנביא תמים, כאילו כלל אינו מצליח לקלוט את רמזיה המכוונים אליו... והכל נגמר בכאב גדול, בצריבה מינית כושלת ובהאשמה עצמית מטריפה. פימה הנביא שלנו מתגלה בנדיבותו הרגשית והפיזית. הוא זה שמביא אותה לרגעי התענוג, ובזכות התנוחה הנכונה שלו, אך הפעם זו דווקא האישה המתגלה באנוכיותה. בסירובה להעניק לו חזרה את מה שהעניק לה... עוז מתגלה כאן בביטוייו המקסימים שעה שהוא מתאר את רגעי החום הפיזיים, שהופכים כמעט למוזיקה ואפילו לאור, עליו מדבר הרומן: "לנגן לה ברוך... עד שנאנחה" (עמ' 88). יחסי אנוש שמביאה אנט למערכת, חושפים בפנינו את אכזריותה של המאה ה-20, על הניכור והאנוכיות שבה. פימה מתנחם בדברי המתנחל בקפה: "כולנו בסירה אחת, כך אמר המתנחל היפהפה ופימה מצא לתמהונו שבמובן מסוים הוא צודק" (עמ' 89).
בין אישה לרעותה, בין תחושות הצריבה, האחווה והרעות, פימה מוצא הרבה זמן להתבונן בשמים, להתבונן באור ובמצב השלישי[4]: "תראי איזה יופי בחוץ. כאילו השמים שרים..." (עמ' 95). ובין ערימות האשפה הפנימית, בביתו והמקק טרוצקי, מוצא זמן להתבונן בפרפרים: "הפרפרים מסמלים בעינינו חירות, יופי וטוהר ואילו המקק נתפס כהתגלמות הגועל" (עמ' 90), ואין צורך במאמץ אינטלקטואלי נועז כדי להבין לאיזה מקק התכוון המשורר. בין האישה שנופלת בחיקו, משום שבעלה עזבה לאנחות (אנט), ובין זו שבאה אליו (נינה) משום שבעלה בנסיעה בחו"ל ועליה לבוא לפימה כדי לנקות את דירתו מן החרפה, מוצא פימה זמן לטפל בתמר, האחות האדמיניסטרטיבית, המאוהבת ברופא המרפאה למחלות נשים, שבה עובד גם פימה כפקיד קבלה.
לאורך הסיפור ובין השיטין עולה השאלה העיקרית: הרי פימה הוא המשיח, זה הוא שיביא עלינו את האסון הנורא מכל, המוות. האם יהיה זה אסון פוליטי? דתי? אולי אנושי? ומדוע? בגלל יחסיו עם נשים נשואות!? ועד סוף הספר אין יודעים את התשובה.
עוז יוצר קשר בין נושא "ביאת המשיח" לבין יחסי אישות בזוגיות: "איך לחשה לו שדווקא כך, באברו הרפוי, הוא חודר ומגיע אליה עמוק יותר מאשר בהתעלסות. נדירות, כמעט מיסטיות היו בעיניו המלים האלה שכמו הזדהרו באור יקרות עכשיו כשזכר אותן, והוא נכסף כולו לתקן את מה שפגם, להשפיע עליה ועל אנט וגם על יעל ותמר ועל כל אישה בעולם, לרבות המכוערות והדחויות, אהבת גוף נכונה ואהבת אב ואח ואהבת בן וחסד." (עמ' 178). אך פימה בעת ובעונה אחת גם מאשים את אלוהים בצרותינו, ומצד שני מקרב אותנו, את עצמו ואת יעל לגאולה, סוג של אחדות וניגודים, במצב השלישי: "עד כי הנגיעה וההינגעות חדלו להיות מעשים שבין איש ואישה והיו שניהם לאחד המרווה את צמאונות עצמו" (עמ' 215). כאן מתגלה הנביא בפימה, פנימה, באותה אחדות של אנדרוגינוס המתקיים בליבו, בנפשו ובגופו בלבד, הודות למגע המיוחד, במגע שאיננו מגע עם יעל, בביתה. אין זו אותה התאחדות שקיים עימה בהרי הכרמל וליד הטכניון. תחושת האסון קרבה יחד עם מעשה האהבה שעומד לקרות עם יעל ("אשתו") גרושתו, אך מעשה אהבה מסוג אחר, שונה מהמוכר לנו: "למרות שלא שכב עם "אשתו" (גרושתו), לא חש בגופו שום מחסור כי אם להפך, עליצות, התעלות, רוויה, כאילו בדרך מסתורית אכן התרחשה ביניהם התמזגות עמוקה ומדויקת. וכאילו בהתמזגות הזאת הוליד ממנה סוף-סוף את בנו יחידו" (עמ' 216). באמצעות הידע העצום של פימה בתחום האהבה על כל גווניה, עוז מעביר אותנו (באמצעות פימה) סוג מיוחד של חניכות, מעביר אותנו בהדרגתיות (כפי שהעביר את פימה עד כה) דרך מכשוליה ומכמניה של האהבה, כדי להגיש לנו את השיא הנשגב הזה.
המבנה הספרותי מסתיים בשיא, באמצעות מבצע אירוטי ללא מין, באמצעות תשוקה, ללא מגע כלל. האישה בעיניו היא האלוהים. די לשכב לידה, לחוש את האור הזה, את החום הזה ולחיות בשמים ובגן-עדן, לפי עוז. זו התשובה שעוז מעניק עבור פימה ודרכו לכולנו, בפניית פימה לאלוהים: "האם יש איזה דבר שהוא, דבר מסוים, ספציפי, שכבודו מבקש ממני לעשות? האמנם כבודו מעוניין בנו? לשם מה הטיל אותנו כאן? למה זה בחר בנו? למה בחר בירושלים? האם כבודו שומע? האם כבודו מגחך?" (עמ' 197). עוז מאפשר לאלוהים להחזיר גיחוך לעבר פימה. אך לעומת זאת, פימה הוא זה שיודע את העיקר בספר הזה: "כולם אינם אלא ביטויים שונים של אותה ישות עצמה" (עמ' 198) גם הערבים... זהו המסר המשיחי של עוז.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניצה בן-דב, והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006, פרק שנים-עשר: "פנקס החלומות החום", עמ' 274-267.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף אורן, ילדים מורעלים, מעריב, 11 בינואר 1991
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עמ' 174.
- ^ ראו ציטוטים על נושא "אור".
- ^ הספר יוצא לאור בתקופת ראש הממשלה יצחק שמיר ומדבר על תקופת האינתיפאדה הראשונה.
- ^ להגדרתו: "כעת הגיע למחשבה שאולי המדובר אינו בשני מצבים כי אם בשלושה: השינה, הערות, והאור הזה המציף את כולו מבחוץ וגם מבפנים מאז תחילת הבוקר. בהיעדר כינוי מתאים הגדיר לעצמו את האור הזה במילים: המצב השלישי"... עמ' 198.