המצור על אנטיוכיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המצור על אנטיוכיה, כתב יד מהמאה ה-15
מפה של המצור על אנטיוכיה
מפה גיאו-פוליטית של אזור המערכה נכון לסוף המאה העשרים
בוהמון כובש את אנטיוכיה, ציור רומנטי משנת 1840
גילוי הרומח הקדוש, ציור רומנטי מאולם מסעי הצלב בארמון ורסאי.

המצור על אנטיוכיה וכיבושה על ידי הצלבנים היה אירוע מכונן במהלך מסע הצלב הראשון, המצור התחלק לשני שלבים: השלב הראשון נמשך מה-21 באוקטובר 1097 עד ה-2 ביוני 1098 ובסופו נכבשה העיר בידי הצלבנים. בשלב השני צר על העיר צבא מוסלמי כנגד הצלבנים ונמשך מיום 7 ביוני 1098 עד ה-28 ביוני 1098 ובסופו ניצחו הצלבנים את הקואליציה המוסלמית. בתום הלחימה הפכה אנטיוכיה לבירת נסיכות אנטיוכיה הצלבנית, נשברה יכולת השליטים המוסלמים בסוריה להתנגד למסע הצלב והדרך לירושלים נפתחה בפני הצלבנים.

המצור, שנחשב לאחד הקשים ביותר של התקופה,‏[1] היה גם המבחן הקשה ביותר לצלבנים במהלך מסעם. הצלבנים לא יכלו לביצורי אנטיוכיה ונאלצו להתמודד מול קשיי מזג אוויר קיצוני ומחסור במזון, קשיים שהעמידו בסימן שאלה את עצם המשך מסע הצלב. אי יכולתם של הצלבנים להכריע את המגינים מחד וכשלונם של מגיני העיר והשליטים המוסלמים של סוריה והאימפריה המוסלמית להסיר את המצור הביא את שני הצדדים לכלל יאוש. ככל שהתארך המצור כך גברו מעשי האלימות, שהגיעו לשיאם הראשון עם כיבוש העיר בטבח חסר אבחנה של חיל המצב וחלק מהתושבים, ולאחר מכן עם הניצחון הצלבני על הצבא המוסלמי שצר על חומות העיר החל תהליך שפרופסור יהושע פראוור כותב עליו: "ייתכן שקשה לבני תמותה לעמוד במתחו של מבחן שנמשך שלוש שנים ללא הפוגה... ההשתהות סביב אנטיוכיה הייתה פשיטת רגל מוסרית של שכבת המנהיגות".‏[2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אַנְטִיוֹכִיָהסורית ובספרות התלמודית אנטוכיא) היא עיר עתיקה השוכנת על גדות נהר האורונטס ובקרבת שפכו לים התיכון, ערים רבות במזרח התיכון נקראו אנטיוכיה ועל מנת להבדיל ביניהן נקראה העיר "אנטיוכיה שעל האורונטס" מאחר שהיא הוקמה בעמק נהר האורונטס, (כיום ידוע בשם עאסי) כ-26 ק"מ מן הים התיכון. חשיבותה של אנטיוכיה מבחינה היסטורית נובעת מן העובדה כי היא מצויה על עורק מסחר ראשי המוביל מנמלי הים התיכון אל אזור נהרות הפרת והחידקל. כיום ידועה העיר בשם אַנְטַקְיָה (Antakya) והיא שוכנת במחוז אלכסנדרטה בטורקיה.

החל מהמחצית השנייה של האלף הראשון לספירה עברה העיר מיד ליד במאבק בין האימפריה הביזנטית וצבאות השליטים המוסלמים במאבק על השליטה בסוריה. בשנת 1085, נכבשה אנטיוכיה על ידי הסלג'וקים וביצורי הביזנטים מתקופת יוסטיניאנוס הראשון חוזקו ונבנו מחדש. במהלך המאבקים על השליטה בסוריה בין השליטים הסלג'וקים מסר מלכשאה הראשון, הסולטאן סלג'וקי, את אנטיוכיה ליאגי סיאן בשנת 1088.

לאחר קרב דורילאום פנה המחנה הצלבני לכוון דרום-מזרח. הוא כבש את קוניה באוגוסט 1097 ולאחר חודש ימים הגיע אל היראקליאה (כיום העיר אראגלי Ereğli בטורקיה). כאן התפצל המחנה הצלבני לשניים: מחנה קטן בראשותו של בלדווין מבויון ועמיתו טנקרד, עבר את שערי קיליקיה והגיע למרעש ולאחר מפגש עם המחנה הצלבני העיקרי המשיך מזרחה והקים את רוזנות אדסה, המדינה הצלבנית הראשונה. הכוח העיקרי בפיקודו של בוהמון מטרנטו יצא ממרעש באוקטובר 1097 והמשיך דרומה לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון בדרך לאנטיוכיה.

צפון סוריה אליה נכנסו הצלבנים הייתה מפוצלת ומפולגת ובשליטת ישויות מדיניות שנוצרו עם התפוררות ממלכתו של מלכשאה הראשון ולאחר מותו של תתש הראשון, סלג'וקי ששלט בחלקים מארץ ישראל וסוריה. בשנת 1095 השליטה בסוריה התחלקה בין בניו של תתש, בחלק הצפוני שלט רידואן שליט חאלב ודוקאק שליט דמשק בדרום. בתחומי שלטונם של האחים נמצאו אמירויות עצמאיות בדרך כלל בשליטת קצינים טורקיים או ראשי שבטים ערביים. אנטיוכיה, שהייתה בתחום שלטונו של רידואן, נשלטה על ידי יאגי סיאן (יאעי סיאן) כוסל. מערכת היחסים בין השליטים והאמירים הייתה מתוחה כאשר כל אחד נלחם בשני ומחליף נאמנות ובעלי ברית.‏[3]

אנטיוכיה הייתה אתגר אמיתי שניצב בפני לוחמי מסע הצלב הראשון, אך מיקומה האסטרטגי הפך אותה לחיונית לכל מי שרצה לשלוט בצפון סוריה בפרט ובסוריה בכלל. הצלבנים חששו כי עיקוף והימנעות מכיבוש העיר עלולים לגרום לניתוק התקשורת עם נסיכות אדסה הצלבנית והקשר החיוני עם האימפריה הביזנטית - הכוח הנוצרי העיקרי במזרח. מאידך, כיבוש אנטיוכיה אמור היה לאפשר לצלבנים אחיזה איתנה בצפון סוריה, תקשורת בטוחה עם אירופה וביזנטיון, ואפשרות מעבר בטוח עד לסולמה של צור.

ההיסטוריון כריסטופר טיירמן מנתח את המהלך הצלבני באופן שונה, לדבריו‏[4] האימפריה הביזנטית הייתה בעלת האינטרסים הברורים והחזקים ביותר בצפון סוריה ובאנטיוכיה אותה איבדה 15 שנה לפני כן, ושליטה אלכסיוס הראשון קיסר האימפריה הביזנטית ראה את מסע הצלב ולוחמיו כשליחים שתפקידם להרחיב את גבולות האימפריה, וראה בכיבוש אנטיוכיה מהלך אסטרטגי שירחיק את האיום הסלג'וקי מאנטוליה. החזון הביזנטי השתלב עם השאיפות של מנהיגי מסע הצלב שכבר בשלב זה רצו אחיזה ונחלה בטווח השגה.

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות מסעי הצלב וממלכות הצלבנים זכו למחקרים מעמיקים המסתמכים על מקורות של כותבים בני התקופה היוצרים תמונה מלאה של השתלשלות האירועים שהביאו לכיבוש אנטיוכיה וייסוד הנסיכות. לפני החוקרים עומדים 4 כתבים של בני התקופה:

  • ספרו של פטר טודבודי "היסטוריה של המסע לירושלים" (לטינית: Historia de Hierosolymitano itinere) מתאר בפירוט את המצור על אנטיוכיה. כתביו קובצו באסופה המומנטלית של אבות הכנסייה הידועה בשם פטרולוגיה לטינה (Patrologia Latina) ותיאור המצור מופיע בכרך 155.‏[5]
  • כתביו של פולקו משארטר, שהחל את כתיבת הכרוניקה שלו לכל המוקדם בשלהי סתיו 1100, או לכל המאוחר באביב 1101. גרסתו לא שרדה אבל ההעתקה שלה הגיעה לאירופה במהלך שנות חייו. כיבוש אנטיוכיה מתואר בספרו הראשון המתאר את ההכנות למסע הראשון בקלרמונט, שנת 1095 ועד כיבוש ירושלים והקמת ממלכת ירושלים בידי גוטפריד מבויון.‏[6]
  • כתבי ריימון מאגילר, שנכתבו בספר "היסטוריה של הפרנקים שכבשו את ירושלים" (לטינית: Historia Francorum qui ceperunt Iherusalem) הוא היה עד ראיה לכיבוש אנטיוכיה ותיאורו של הקרבות והאירועים שנלוו להם נחשב למפורט והאמין ביותר.‏[7]

בנוסף על ספרים אלו מצוין מכתבים שנכתבו על ידי אטיין השני, רוזן בלואה לאשתו אדלה מנורמנדי, בתו של ויליאם הראשון, מלך אנגליה, אטיין שהיה ממנהיגי מסע הצלב ברח משדה הקרב בעת המצור על אנטיוכיה, עם זאת מכתביו מהמסע מהווים מקור חשוב בדבר השתלשלות המאורעות של מסע הצלב הראשון.‏[8]

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכיה הייתה העיר הגדולה המבוצרת הראשונה עליה צרו הצלבנים ובתיאורי העיר כפי שמשתקפים בכתבי ההיסטוריונים בני התקופה ניכר עד כמה חזק היה רושמה של העיר עליהם. רימון מאגילר מספר כי הכומר של רימון מטולוז אמר "ביצוריה של אנטיוכיה כל כך חזקים שאין למגיניה מה לפחד מהתקפה במכונות מצור או בהסתערות של לוחמים, אפילו אם כל הלוחמים בעולם יעלו על העיר לכבשה".‏[9] אטיין השני, רוזן בלואה כתב לאשתו: "העיר אנטיוכיה גדולה מאד מבוצרת ומקרינת עוצמה רבה, אני חושש כי היא לא ניתנת לכיבוש"‏[10] העיר כיסתה שטח של כ-9 קילומטר רבוע והייתה מוקפת בחומות בעובי ממוצע של 2 מטרים בגובה של כ-20 מטרים ובאורך של 10 קילומטר בהם נקבעו ברווחים לא שווים 450 מגדלים, נהר האורונטס זרם לאורך החומה הצפונית של העיר ובצד דרום נבנתה החומה על רכס הרים גבוה. מצודת העיר נבנתה בשנת 969 על ידי הביזנטים חלק משיקום ושיפור ביצורי העיר, המצודה נבנתה על הר בגובה 400 מטר מעל העיר התחתונה.

בחומת העיר נבנו 6 שערים, 3 בחומה הצפונית שהובילו לדרכים הראשיות ולאזור נוח יחסית לתנועה, שער אחד נבנה בחומות הדרומית, מזרחית ומערבית אליהם הגישה הייתה קשה יותר בגלל פני השטח ההרריים וידועים להיסטוריונים בשמות שניתנו להם על ידי הצלבנים. הדרך שהובילה לעיר מצפון מזרח דרך שער הברזל הובילה לשער שנודע כשער פאולוס הקדוש אחריו (כנגד כוון השעון) ניצבו שער הכלב שער הדוכס ובמקום בו החומות פגשו בנהר האורטנטס עמד שער הגשר. לשער זה חשיבות אסטרטגית מיוחדת מאחר שהוא שטול על הגשר היחיד על נהר האורטנטס וכתוצאה מכך על התנועה המתנקזת מאלכסנדרטה ונמל סן סימון. השער הדרומי זכה לשם שער ג'ורג' הקדוש והדרך היוצאת ממנו הובילה לנמל החשוב לטקיה. בצד מזרחי בבקצה דרך מתפתלת היה שער הברזל ששרידיו נראים גם כיום. ההיסטוריון והמומחה באדריכלות צבאית, יו קנדי כותב כי העיר נסמכה להגנתה על מכשולי הטבע כקו הגנה ראשון.‏[11]

מספרם של הלוחמים אינו ידוע, ההיסטוריון ג'ונתן ריילי סמית מעלה השערה כי בעת המצור על ניקאה ביוני 1097 מנה הצבא הצלבני כ-43,000 אנשים ובהם לוחמים (פרשים וחיילים רגלים), אזרחים חמושים ואזרחים לא לוחמים ובהם נשים וילדים ובעת המצור על ירושלים ביולי 1099 מנו הצלבנים כ-15,000 איש ומסיק מכך כי מספר הצלבנים מול חומות אנטיוכיה היה בין 2 הערכות אלו.‏[12] ריימון מאגילר מספר - ככל הנראה בהגזמה - כי חיל המצב בעיר מנה כ-2000 פרשי עילית ועליהם נוספו 5000 לוחמים רכובים נוספים ו-10,000 חיילים רגלים.‏[13]

מהלכים אחרונים לפני המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפטריארך היווני של אנטיוכיה במאסר, הוא נמרח בדבש למשוך דבורים שנראות חגות סביבו. כתב יד מהמאה ה-13

יאגי-סיאן היה מודע לצבא הצלבני העושה את דרכו אל אנטיוכיה מתוך ידיעה כי העימות הוא בלתי נמנע,‏[14] הוא החל לאגור מזון ופנה בבקשה לעזרה מהשליטים המוסלמיים רדואן שליט חאלב ואדונו הרשמי, דוקאק שליט דמשק שהיה בעל בריתו ומלא הצליח לזכות בעזרתם פנה אל הכוח הסלג'וקי המרכזי כרבוגא שליט מוסול. כצעד אחרון להבטחת הגנת העיר אסר יאגי סיאן את הפטריארך היווני של אנטיוכיה, גירש רבים ממנהיגי הקהילות הנוצריות האחרות, החרים את רכוש הכנסייה והפך את הכנסייה המרכזית על שם פטרוס הקדוש לאורווה.

באמצע אוקטובר 1097 ערכו מנהיגי מסע הצלב הראשון ועידה בה דנו בשאלה כיצד לתקוף את אנטיוכיה. כשהם מותשים מהמסע הקשה לאורך אנטוליה נחלקו דעות מנהיגי הצבא בנוגע לטקטיקה שיש לנקוט, הצבא הצלבני לא הספיק בכוחו להקיף את העיר כולה והסביבה לא יכלה לספק את צרכי הצבא והעמידה את הצלבנים בפני סכנת רעב. הצלבנים חסרו מכונות מצור שיכלו להתמודד עם חומות העיר וביצוריה ולא היו בקרבם בעלי מקצוע שיכלו לבנות מכונות מצור. אחת ההצעות הייתה כי הצלבנים ייסוגו וימתינו עד בוא האביב והגעת תגבורות. הגנרל טטיקיוס, היועץ ונציג הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, שליווה את הצלבנים הציע כי תינקט טקטיקה של מצור מרחוק על ידי תפיסת נקודות שולטות וניתוק העיר מקווי התקשורת ומקורות האספקה שלה. רק רמון הרביעי, רוזן טולוז הציע כי הצלבנים יתקיפו את אנטיוכיה ויסתערו על ביצוריה בסיכומו של דבר החליטו מפקדי הצבא הצלבני לנסות ולצור על חומות ושערי העיר.‏[15]

המצור הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על אנטיוכיה. כתב יד משנת 1325 לערך
המצור על אנטיוכיה, מימין עולה על החומות רובר מנורמנדי ומימין גודפרי מבויון

תחילת המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 20 באוקטובר 1097 הגיע הצבא הצלבני לגשר הברזל שעל האורטנטס ובמרחק 19 קילומטר מאנטיוכיה, הגשר נכבש בהסתערות וביום 21 באוקטובר עמדו רגלי הצלבנים מול החומה הצפונית של אנטיוכיה. כאן התפצל הכוח הצלבני, בוהמון חנה מול שער פאולוס הקדוש בסמוך לקצה הצפוני ביותר של החומה, ממערב לו חנה איג דה ורמנדואה, אטיין השני, רוזן בלואה עם רוברט השני, דוכס נורמנדיה ורמון הרביעי, רוזן טולוז חנו מול שער הכלב בסמוך למקום כניסת נהר האורטנטס אל תוך העיר. גוטפריד מבויון חנה ממערב לשער הדוכס מול הקטע הצפון-מערבי של חומת העיר. מחמת מחסור בכוח אדם לא הצליחו הצלבנים להקיף את העיר ולנתק את דרכי הגישה אליה והגשר על האורונטס מחוץ לחומות העיר ממערב נותר בידי המגינים. במהלך השבועיים הראשונים של העימות לא נקטו הצדדים כל יוזמה התקפית במהלכם ניסו המגינים לעמוד על מהות הצבא הצר על העיר ותוכניות התוקפים בעוד הצלבנים ניצלו את השקט היחסי ואספו מצרכי מזון מהאזור החקלאי שסביב אנטיוכיה. בחירת מיקום המחנות של הנסיכים הצלבניים נגזרה, ככל הנראה, מהרצון להכריע את העיר בהסתערות או ניצול הזדמנות והתמקדות על השערים החשובים ביותר נעשתה מתוך מחשבה כי פריצה דרכם תמוטט את המגינים ותאפשר כניסה מהירה אל תוך העיר.

המגינים מצידם נקטו בטקטיקה של יציאות פתע מבין שערי העיר ותקיפה של מחנות הצלבנים שמפאת קרבתם לחומות היו בטווח כל הירי של המגינים. משהוברר לחיל המצב כי הצלבנים לא ייזמו מהלכים כנגד הביצורים אלא ינסו להכריע את העיר במלחמת התשה הם החלו יוצאים משערי העיר ותקפו את מערכות המצור כך נשלחו יחידות דרך שער הברזל שנותר מחוץ לתחום השליטה הצלבני ותקפו באבני קלע חיצים וארטילריה את המחנה הצלבני שחנה מול שער פאולוס הקדוש. יחידות של פרשים קלים יצאו משער הגשר שהצלבנים לא הצליחו לחסום, ותקפו את המחנה הצלבני מעבר לנהר. בנוסף לתקיפות מתוך חומות העיר נעזרו מגיני אנטיוכיה בחיילות מצב על מבצרים ששכנו על נקודות שולטות באזור העיר ונותרו בידיים מוסלמיות, ויחידות צלבניות שהתנתקו מהמחנות המרכזיים ובעיקר אלו שיצאו מאזור העיר בחיפוש אחר מזון הותקפו מהמארב על ידי כוחות שיצאו ממבצרים אלו.‏[16]

הנמל סן סימון (כיום העיר הטורקית סמנדאג על חוף הים התיכון במרחק 14 קילומטר ממערב לאנטיוכיה נתפס על ידי הצלבנים ושימש כמרכז אספקה ותגבורות שנחתו בו מאירופה, צי ראשון הגיע לנמל בדרכו מאנגליה עוד בטרם הגיעו הצלבנים לחומות אנטיוכיה, צי נוסף ובו ספינות מגנואה הגיע לנמל בנובמבר והעבירה אספקה וכוחות אל הצלבנים. על מנת למנוע מהמגינים מלהתקיף את השיירות העולות מסן סימון בנו הצלבנים מערכת ביצורים לה נתנו את השם מלרגרד (Malregard) מחוץ לשער פאולוס הקדוש.

המאבק על המזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת חודש דצמבר עם בוא החורף החלה האספקה להדלדל במחנה הצלבני, האספקה שהביאו הצלבנים איתם נגמרה, ורעב תפס את מקומה של תאוות הכיבוש, במהלך חודשי החורף הקשה הקדישו הצלבנים את עיקר מרצם לחיפוש אחר מזון. תיאורי הרעב והשתקפותם במחקרים העוסקים במצור יוצרים את הרושם כי מחדלים וכשלונות של המערכת הלוגיסטית הצלבנית הביאו את המחנה אל עברי פי-פחת, מחקר מודרני של ההיסטוריון הבריטי תומאס אסברידג' בוחן מחדש את העובדות ומעלה תמונה שונה. על פי המחקר, המחסור במזון הכה בצלבנים למרות מאמציהם להבטיח אספקה סדירה והפעלת מערך לוגיסטי יעיל יחסית. מאמציהם החלו עם איסוף האספקה למצור במהלך המסע דרך אנטוליה ויצירת קשרים וקווי אספקה עם מקורות ארמניים, עם הקמת מערכת המצור נתפס נמל סן-סימון והפך לבסיס קשר של אספקה דרך הים והחל מדצמבר יכלו הצלבנים להשתמש בנמל לטקיה ששוכן כ 60 קילומר דרומית מאנטיוכיה דרכו נוצר קשר עם קפריסין שהיה באותה תקופה מרכז מסחר ביזנטי.‏[17] עם זאת מגבלות היכולת הימית של ימי הביניים מנעו תנועת אוניות יעילה ורציפה במהלך חודשי החורף. הצלבנים השקיעו מאמץ ניכר לתפוס את השטח סביב אנטיוכיה לטהר אותו מכיסי התנגדות מוסלמים ולהפוך את האזור למקור מזון. אטיין השני, רוזן בלואה כתב לאשתו במרץ 1098 כי הצלבנים הצליחו לכבוש ולהחזיק 165 ערים ומבצרים, תהליך זה הונע לא רק על ידי הצורך למצוא מזון אלא גם ביוזמה של אצילים ואבירים צלבנים לצאת מתחומי המצור ולמצוא ביזה ונחלות. תהליך זה שתחליתו ביוזמות פרטיות וללא הכוונה יצר למעשה את הבסיס ונתן את הבסיס הגאוגרפי לנסיכות אנטיוכיה העתידה לקום.

במקביל הגיעה למחנה אספקה שנשלחה על ידי נסיכים ארמניים ונזירים ממנזרים בצפון סוריה, אך בדצמבר הגיע הרעב לממדים שאילצו את הצלבנים לצאת בכוח גדול תחת פיקודו של בוהמונד ורוברט מפלנדריה, הצלבנים נתקלו, להפתעתם, ביום 31 בדצמבר באזור ג'בל סומק בצבאו של דוקוק מדמשק שעשה את דרכו להסיר את המצור מעל אנטיוכיה. הצבא המוסלמי לא הצליח לנצל את יתרון ההפתעה ונפוץ לכל עבר תחת לחץ התקפת הפרשים הצלבנים, הקרב נסתיים ללא הכרעה - הצלבנים שספגו אבידות ואיבדו את שללם נאלצו לחזור לאנטיוכיה והצבא של דמשק נסוג מבלי שניסה להסיר את המצור. מגיני העיר ניצלו את יציאת הצבא של בוהמון ויצאו דרך שער הגשר ומשם עברו את הנהר אל המחנה הצרפתי, לאחר ההתנגשות הראשונה נסוגו המגינים אל העיר בעוד הצלבנים רודפים אחריהם. בהתנגשות שנייה בתוך שער העיר עמדו הצלבנים מול כוחות עודפים ונסוגו בבהלה ואבידות.‏[18]

ההיסטוריון הארמני בן התקופה מתיה מאדסה מספר‏[19]:

"הנסיכים של הרי הטאורוס שלחו את כל האספקה הנחוצה למפקדי הפרנקים. כך גם הנזירים של ההרים השחורים עזרו להם ושלחו דברי אספקה, וכל הנוצרים נהגו בנדיבות לב כלפי הפרנקים. ולמרות זאת בגלל המחסור במזון, תמותה ומחלה שנפלו על המחנה הצלבני מתו אחד מתוך חמשה וכל השאר הרגישו כי הם אבודים ומרוחקים מארץ מולדתם"

חלק מהצלבנים לא עמדו בתלאות וברעב והחלו נוטשים את המחנה ובהם גם דמויות בולטות כמו פטר הנזיר, על מנת לעצור את העריקה והדרדרות המורל שלח בוהמון פרשים אחרי העריקים והחזיר את חלקם, בבושה, אל המחנה.‏[20] בסוף חודש ינואר עזב הגנרל הביזנטי טטיקיוס ואנשיו עמו את המחנה הצלבני. הגרסאות על אירוע זה חלוקות בעוד ההיסטוריונים הצלבנים מציירים תמונה של בגידה והתנערות ביזנטית כוללת ממחויבותם למסע הצלב וההבטחות לבוא לעזרת הצלבנים מתארים היסטוריונים מודרניים את המהלך כתחבולה של בוהמון, על פי גרסה זו הודיע בוהמון לנציג הביזנטי כי חיו בסכנה וייעץ לו לברוח ואז העליל עליו שהוא בוגד פחדן, מתוך מטרה כי העלמות נציג האימפריה הביזנטית תחזק את תביעתו של בוהמון לשליטה בעיר עם כיבושה.‏[21]

ומספר ההיסטוריון האלמוני של עלילות הפרנקים[22]:

"וכך נותרנו במצב של צורך קשה... הטורקים הטרידו אותנו מצד אחד ורעב עינה אותנו מהצד השני, ולא היה מי שיעזור לנו או יספק את מחסורנו. החיילים הפשוטים ברחו לקפריסין, אסיה הקטנה, ואל ההרים. אנחנו לא העזנו לרדת לים מחשש מכנופיות הטורקים ולא נותרה דרך פתוחה לפנינו בשום מקום"

על רקע זה יזם בינואר איש הדת ושליחו של האפיפיור אדמר דה לה פואי מהלך של טקסים דתיים ותהלוכות של חזרה בתשובה וכפרת עוונות, הכמרים שליוו את המסע ערכו מיסות, תפילות ושירת מזמורים. בשיאו של תהליך ההתנערות הדתית גורשו כל הנשים מתוך המחנה בטענה כי נוכחותן הביאה לאווירת זימה במחנה שהביאה להסתרת פני האל מהצלבנים, אלו מבין הצלבנים שהואשמו בניאוף עמדו בפני טקסים ציבוריים של השפלה ועונש הם הופשטו וקיבלו מנה של מלקות בפני הצבא הצלבני. מבלי לגרוע מאמונתם המתחדשת של המשתתפים בטקסי ההיטהרות, השפעתם החיובית ניכרה בתנערות מאווירה של דיכאון פטליזם ועייפות שפשו בקרב הצלבנים והפכו אותם לכוח לא יעיל.‏[23]

קרב מול צבא חאלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת חודש פברואר נכנס לזירת העימות צבא מוסלמי של העיר חאלב בפיקודו של רידואן. הצבא המוסלמי שמקורות בני התקופה טוענים כי מנה 12,000 חיילים (פרשים ורגלים) תפס את מבצר חרים מידי חיל המצב הצלבני הקטן, והחל צועד לכוון אנטיוכיה, מולו שלחו הצלבנים כוח של 700 אבירים תחת פיקודם של בוהמון, רוברט מפלנדריה ואטיין מבלואה, מול חומות העיר נותרו כ 300 אבירים - חלקם ללא סוסים וכל כוח הרגלים. הצלבנים שהיו נחותים במספרים 1 ל 10 מול הצבא המוסלמי בחרו בטקטיקה של תנועה מהירה שימוש בגורם ההפתעה וטקטיקות של הלם.‏[24]

הצבא הצלבני הקטן, שלא היה כבול על ידי חיל רגלים איטי יצא ממחנה המצור באנטיוכיה בלילה של ה8 בפברואר ונע במהירות אל שדה הקרב שנבחר בקפידה באזור גשר הברזל. על פי המקורות הנוצריים הצלבנים בחרו שטח בו יאבד יתרון המספרי של הצבא המוסלמי וימנעו מכוחותיו לבצע תמרוני איגוף על ידי בחירת תא שטח הגובל בנהר האורונטס מחד ואגם אנטיוכיה מצד שני, הצלבנים שחששחו כי התקפה אחת ישירה על הצבא המוסלמי תאפשר לאויבהם לספוג את ההלם הראשוני ולהביא את יתרונם המספרי לידי ביטוי בקרב התשה, חילקו את צבאם ל-6 גדודים כאשר אחד מהם נמצא בעתודה.‏[25]

הצבאות נפגשו ביום ה-9 בפברואר. עיקר הכוח הצלבני תקף את כוח החלוץ המוסלמי, לקרב שהתפתח הצטרף כלל הצבא של חאלב והלחץ של הכוחות העודפים הביא לנסיגה צלבנית. בשלב זה תקף גדוד העתודה הצלבני בפיקודו של בוהמון את המוסלמים מהאגף, ההימור הצלבני השתלם במלואו - בהתקפת פתע מחצו הפרשים הצלבנים את המבנה המוסלמי, שברו את רוח האויבהם והביאו אותם לנסיגה מבוהלת משדה הקרב. את הקרב מתאר הכותב האנונימי של "עלילות הפרנקים":

"בוהמון, מוגן מכל צדדיו על ידי צלבים, תקף את הלוחמים הטורקים, כאריה מורעב שלא אכל יומיים או שלושה המזנק ממרבצו בצמאון דם... ההתקפה שלו היתה עזה כל-כך שקצות הדגל שלו התנפנפו מעל ראשי הטורקים. שאר הלוחמים, משראו את דגלו של בוהמון מתנוסס לתפארת הפסיקו את נסיגתם מיד, וכל אנשינו תקפו את הטורקים שהיו מופתעים וברחו. אנשינו רדפו אחריהם והרגו בהם עד שהגיעו לשער הברזל"[26]

הידוק המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך החלק הראשון של המצור על אנטיוכיה לא הצליחו הצלבנים לסגור את קווי האספקה והתקשורת של העיר והמצור היה חלקי בלבד, בעוד 3 השערים העיקריים של העיר היו חסומים על ידי הצלבנים היו שער ג'ורג הקדוש ושער הברזל פתוחים לתנועה חופשית ולמרות נסיונות של הצלבנים להגביל את תנועת המוסלמים האספקה לא חדלה להגיע למגינים, גרוע מכך קווי האספקה של הצלבנים ובעיקר הקשר עם נמל סן-סימון היו חשופים לתקיפות מצד יחידות מוסלמיות.

בתחילת חודש מרץ 1098 הגיע צי אנגלי לנמל סן-סימון ועמו אספקה חומרים ומומחים לבניית מכונות מצור, כוח גדול של צלבנים ליווה את התגבורת במסע שארך 3 ימים מהנמל אל המחנה הצלבני לרגלי אנטיוכיה, במהלך המסע, ביום 7 במרץ, נפלה השיירה למארב שטמנו מגיני העיר שיצאו משער הגשר. קרבות קשים התנהלו בין כוח הליווי הצלבני כוח חילוץ צלבני שיצא ממחנה המצור וחיל המצב שנלכד בין הנהר וחומות העיר ונטבח. ביום ה 10 במרץ החלו הצלבנים לבצר מסגד נטוש ששלט על התנועה משער הגשר. חפיר כפול נחפר וחומה פשוטה עשויה אבנים נבנתה ובה 2 מגדלים, העבודה נסתיימה ביום 14 במרץ והמבצר הקטן זכה לשם לה מהומרי (La Mahomerie) על שמה של אימו של ישו וניתן תחת פיקודו של ריימון מטולוז. חיל המצב שתנועתו דרך השער הוגבלה יצא להתקפה על המבצר הקטן בסוף חודש מרץ אך ההתקפה נהדפה כאשר כוחות צלבנים ממחנה גודפרי מבויון תקפו את המוסלמים מהאגף. בשבוע הראשון של אפריל בנה טנקרד מצד מול שער סנט ג'ורג על בסיס מנזר שעמד במקום ולכד שיירת אספקה סורית שעשתה את דרכה אל תוך העיר. כך נותרה אנטיוכיה עם נתיב אספקה אחד - שער הברזל אליו הגישה הייתה קשה ומוגבלת.

משא ומתן עם הפטימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חודש אפריל הופיעה משלחת מצרית משליטיה הפטמים במחנה הצלבני ובידה הצעה לברית משותפת. הברית כוונה נגד מי שהפטמים ראו כאויב המשותף, הסלג'וקים, וכללה הצעה לחלק את סוריה וארץ ישראל בין המצרים לצלבנים. ההצעה נבעה מאי הבנה מצרית לגבי מהות מסע הצלב - הצלבנים נדמו לפטימים כשכירי חרב של האימפריה הביזנטית וההצעה הייתה בהתאם - ייקחו הצלבנים את סוריה, אזור השפעה מסורתי של הביזנטים, והמצרים יחזיקו בארץ ישראל, הצעתם נדחתה על הסף. הפטימים לא יצאו בידיים ריקות ובעוד הצלבנים מותשים מול חומות אנטיוכיה והמפקד הסלג'וקי של ירושלים מנותק ממקור כוחו בצפון, כבשו הפאטמים את ירושלים. בחודש אוגוסט 1098, לאחר מצור של ארבעים יום, נפלה ירושלים הסלג'וקית לידי הצבא המצרי ושליטי העיר בני ארתק נמלטו צפונה והמצרים ביססו את שלטונם בדרום ארץ ישראל בעוד צפון הארץ נותר בתוהו שלטוני.‏[27]

כיבוש אנטיוכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלבנים נכנסים לאנטיוכיה, בעזרתו של פיירוז
בוהמון עולה בסולם על חומות אנטיוכיה. תחריט של גוסטב דורה
בגידתו של פירוז. כתב יד משנת 1335
הצלבנים הורגים בתושבי אנטיוכיה. כתב יד מהמאה ה-13

בסוף חודש מאי נודע לצלבנים כי כרבוגא מושל מוסול עולה על אנטיוכיה בראש צבא גדול. החשש היה כי הצבא המוסלמי ילכוד את הצלבנים כאשר חומות העיר וחיל המצב בגבם ולרגע נראה היה כי שעתו האחרונה של מסע הצלב הראשון הגיעה. כרבוגא, בדרכו לקרב עם הצלבנים עשה מספר טעויות קריטיות, טעות ראשונה הייתה מתן פסק זמן לצלבנים כאשר סטה מנתיבו ובמקום לנסות ולצעוד ישירות אל אנטיוכיה הפנה תחילה את צבאו לרוזנות אדסה שעל פי חישוביו סיכנה את העורף של מוסול. בלדווין מאדסה וצבא הרוזנות היו קטנים מידי מכדי להיות איום כלשהו על האימפריה הסלג'וקית אך הצליחו לעכב את צבאו של כרבוגא במשך 3 שבועות במהלכן נכשלו המוסלמים בנסיונם לכבוש את אדסה.‏[28]

בפרק הזמן הקצר שנותר הצליח בוהמון ליצור קשר עם אדם בשם פירוז, דמות מסתורית ואחד מקציני חיל המצב של אנטיוכיה. כל שידוע על אדם זה הוא כי הוא היה אמן שהתמחה בעשיית שריונות, ממוצא ארמני שהמיר את דתו לאסלאם ובעת המצור התמנה לפקד על אחד ממגדלי העיר שנקרא על ידי הצלבנים מגדל שני האחיות - ככל הנראה בחומה הדרום מזרחית של אנטיוכיה במרחק מה משער ג'ורג הקדוש (כלומר חלק יחסית לא פעיל של החזית). ככל הנראה הוא היה מוכן לבגוד באדונו יאגי סיאן על רקע של עלבון או טינה שמקורה - על פי אחד המקורות הצלבניים - נעוץ בכך שיאגי סיאן החרים את רכושו. מקור צלבני אחר טוען כי פירוז הונע להכניס את הצלבנים לעיר לאחר שראה חזיונות של הצלב, על מיתרים אלו פרט בוהמון ואף הוסיף תשלום פרס כספי שככל הנראה הכריע את הכף.‏[29] בצעד מחושב פנה בוהמון לשאר נסיכי הצלבנים ציין כי ביכולתו להיכנס לעיר ודרש כי בתמורה לכך תועבר אנטיוכיה לידיו כשליט העיר הצלבני, תחת איום כליה מול הצבא המוסלמי של כרבוגא ולמרות התנגדותו של ריימון מטולוז, קיבלו שאר המנהיגים הצלבניים את דרישתו של בוהמון.

בלילה שבין ב-2 ביוני וה-3 ביוני על פי תיאום מראש עם פירוז יצא כוח מהמחנה הצלבני, צעד אל מול פני חיל המצב וחומות העיר ומשם נעלם מהעין. אותו כוח חזר בחסות החשיכה לנקודה שסוכמה מראש עם פירוז ומשם עלה כוח נבחר על חומות העיר על גבי סולם חבלים ששולשל מעל החומות על ידי הבוגד, שערי העיר נפתחו לפני הגדוד הצלבני שבחסות החשיכה ואפקט ההפתעה מוטט את רוח ההתנגדות של חיל המצב, חלק מהחיילים המוסלמים הצליח להמלט אל מצודת העיר והותיר את האוכלוסייה האזרחית חסרת הישע מול הצלבנים צמאי הדם, הנוצרים שנתרו בעיר בעת המצור הצטרפו לצלבנים הם השתלטו על שערי העיר הנותרים, פתחו אותם והצטרפו למסע ההרג. הצלבנים לא הצליחו למנוע מחיל המצב מלברוח אל תוך מצודת העיר וזו נותרה בידי שרידי חיל המצב בפיקודו של בנו של יאגי סאן שמס א-דאולה. שליט העיר לשעבר הצליח לצאת אל מחוץ לעיר מלווה במספר שומרי ראש אך במהלך הבריחה נפל מסוסו וננטש על ידי מלוויו, לאחר זמן מה הוא נתגלה על ידי קצב ארמני שערף את ראשו והביא אותו כמתנה לשליט העיר החדשים. ההיסטוריון האנונימי של עלילות הפרנקים מספר: "כאשר עלה השחר, הדגלים שלנו התנוססו על פסגת הגבעה הדרומית של אנטיוכיה. מוכי פחד למראה חיילנו על הגבעה ברחו תושבי העיר חלקם דרך השערים וחלקם קפצו מהחומות. האל זרע בהם תוהו שאיש מהם לא עמד ונלחם"

ההיסטוריון כריסטופר טיירמן מסכם פרק זה בסאגה של המאבק על אנטיוכיה כך: "נפילת אנטיוכיה משקפת התעצמות המשמעת ונחישות בקרב הצבא הצלבני יותר מאשר עליונות צבאית או טכנולוגית... הרושם שמותיר המצור על אנטיוכיה הוא של פשיטת רגל רעיונית כיצד להביא את המאבק לכלל פתרון, יותר מאמץ הושקע בשמירה על מסגרת הצבא. אך אומץ לב ולעתים גבורה מעידים כי הצלבנים החזיקו באמונה במטרת מסע הצלב."

המצור השני על אנטיוכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרבוגא צר על אנטיוכיה. כתב יד משנת 1337

במהלך האביב של שנת 1098 אסף כרבוגא האתבג (המושל הצבאי) של מוסול קואליציה של גדודים מרחבי עיראק וסוריה ובולט בהיעדרו היה רידואן מחאלב שחשש מכרבוגא יותר מהצלבנים. הצבא ההולך וגדל צעד אל עבר אנטיוכיה במטרה מוצהרת לשחרר את העיר מעול המצור הצלבני, שלא במוצהר ניצל כרבוגא את ההפרה של שיווי המשקל הפוליטי בצפון סוריה שגרם מסע הצלב הראשון וקיווה ליצור מבנה פוליטי חדש תחת חסותו ושלטונו הישיר שיהיה לכאורה קשור ונאמן לח'ליף הסלג'וקי בבגדד ברכיארק , במסגרת זו היה כיבוש אנטיוכיה אמור להיות גולת הכותרת אך רק חלק מתוכנית גדולה יותר שבה מחזיר כרבוגא את סוריה לתחומי ההגמוניה הסלג'וקית.‏[30]

סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.‏[31] מולם עמד צבא צלבני מותש עם מספר קטן של סוסים ( כ 150 לפי דברי היסטוריונים בני התקופה) בעיר שמשאביה נדלדלו בעת המצור ומחסני המזון בה ריקים לחלוטין.

ביום 4 ביוני הופיעו גדודי החלוץ של הצבא המוסלמי אל מול חומות אנטיוכיה, עם הופעתם נטשו הצלבנים את המצודות מלרגרד ומגדלו של טנקרד. ביום 5 ביוני חצה הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי את גשר הברזל תקף והרג את חיל המצב הצלבני הקטן שהגן על המעבר. תחילה הקים כרבוגא את המחנה הראשי ומפקדתו במרחק 3 קילומטרים מצפון לעיר והפנה את תשומת לבו למצד הצלבני לה מהומרי בו שכן עדיין חיל מצב צלבני בן כ-500 לוחמים בפיקודו של רובר מנורמנדי, במשך שלושה ימים עמדו הצלבנים בפני גלי התקפות בלתי פוסקים ובלילה שבין 8 ביוני וה9 ביוני נסוגו המגינים אל תוך חומות העיר והמצד נשרף.

כרבוגא העביר את מפקדתו בסמוך למצודת העיר ולאחר משא ומתן קצר וחד צדדי הועבר הפיקוד על המצודה לידי אחד מנאמניו של כרבוגא אחמד איבן מרוואן מתוך הבנה כי עם כיבוש העיר היא תעבור לידי כרבוגא. כוחות מוסלמים חסמו את הגישה לשערי העיר וביום 10 ביוני יצאה התקפה משולבת ראשונה במהלכה יצא חיל המצב מהמצודה ובמקביל תקף כרבוגא את חומות העיר ההתקפה נמשכה 4 ימים ללא הפסקה ונהדפה בקשיים ואבידות קשות, המורל של הצלבנים הגיע לשפל המדרגה ולוחמים רבים ערקו מהעיר כשהם יורדים מחומות העיר נאחזים בחבל, על כך הם זכו לכינוי הבוז "רקדני החבל הבוגדניים" (לטינית: furtivi funambuli) בשלב זה, כאשר הצלבנים נמצאים בשפל המדרגה הובילה סדרת אירועים למהפך אותו מתאר כריסטופר טיירמן "ממשבר זה נולד חזון שהגדיר ואפיין את שארית הדרך של מסע הצלב - עד לכיבוש ירושלים"‏[32]

באירוע ראשון, נזיר אלמוני מפרובנס בשם סטפן מואלאנס סיפר על סדרת חזיונות שבהן הופיעו מרים הבתולה בנה ישו ופטרוס הקדוש - הפטרון של העיר אנטיוכיה, והבטיחו לו כי תמיכתם והצלתם של הצלבנים מובטחת אם ינקטו צעדים של חרטה, כפרת עוונות ותפילות. אדמאר דה לה פויי שליחו אל האפיפיור ינצל את ההזדמנות לסיבוב נוסף של טקסי היטהרות דתיים שהרימו את רוחם של הצלבנים.

גילוי הרומח הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי הרומח הקדוש. כתב יד מהמאה ה-15

אירוע דרמתי אירע במקביל כאשר נזיר בשם פייר ברתלמי אף הוא מפרובנס סיפר כי במהלך החודשים שקדמו לכיבוש העיר הופיע בפניו אנדראס הקדוש (אחיו הצעיר של פטרוס הקדוש) והצביע על מקום המצאו של הרומח הקדוש שהוא - על פי המסורת הנוצרית - רומח שדקר את ישו בזמן שהיה תלוי על הצלב. מנהיגי מסע הצלב ובראשם אנשי הכנסייה הבכירים הביעו ספק בנזיר וחזיונותיו בין היתר בגלל העובדה שרומח קדוש הוצג בפניהם בעת ביקורם בקונסטנטינופול, עם זאת הצורך בנס ועזרה משמים בשילוב עם תמיכתו של רימון מטולוז הביאו את מנהיגי הצלבנים לחפור ביום 14 ביוני ברצפת קתדרלת פטרוס הקדוש, בשעות הערב מצא פייר ברתלמי בעצמו שבר של חפץ מתכתי עליו הוכרז כי הוא - אכן - שריד של הרומח הקדוש, מציאת השריד הקדוש אכן חוללה נס ומצב הרוח הצלבני הפך מפחד וייאוש להתרוממות רוח. רבות נכתב על ההשפעה של מציאת הרומח הקדוש על השתלשלות האירועים וקרב אנטיוכיה ובאופן כללי רואים בו כנקודת המפנה שדחפה את הצלבנים לעבור למתקפה. בראיה אחרת, ההיסטוריון יהושע פראוור מייחס לאירוע את השתפרות ההרגשה הכללית והתמעטות מספר הנמלטים מהעיר, כריסטופר טיירמן מציין כי ההקשר בין מציאת הרומח לניצחון הצלבני נעשה רק לאחר שנתברר היקף הניצחון ומעמיד את האירוע בהקשרו התרבותי: "האמת האובייקטיבית של חזיונות אלו או האותנטיות של הרומח הקדוש אין רלוונטיות. החזיונות התאימו תבניות מחשבה של התקופה, האיקונוגרפיה הוויזואלית של השליחים השמימיים ושואבת ממקור של אמנות ימי הביניים. תומאס אסברידג' מנתק במחקרו את הקשר הישיר בין גילוי הרומח לקרב אנטיוכיה ומצביע על העובדה כי שבועיים של רעב ומצוקה מפרידים בין 2 האירועים. לדבריו העלמות האופציה של התערבות תגבורת ביזנטית וכישלון משא ומתן עם כרבוגא הם שדחפו את הצלבנים לפתרון של קרב פנים אל פנים מול הצבא המוסלמי.

האימפריה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המצור על אנטיוכיה עלתה שאלת התגבורת שלא הגיע מצד האימפריה הביזנטית. השאלה התחדדה ביתר שאת לאחר שנציג הקיסר עזב את המחנה ופעם נוספת עם כניסת העימות לשלב המצור השני. לאורך המסע ובמהלך המצור היה הצבא הביזנטי פעיל בעיקר בניצול ההזדמנויות שיצר מסע הצלב באסיה הקטנה ותפיסת מבצרים וערים מידי שליטים סלג'וקים שנותקו ממרכזי הכוח הסלג'וקי, בתחילת אפריל 1098 שלח אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית צי גדול תחת פיקודו של גיסו יוחנן דוקאס למסע לאורך חוף הלבנט על מנת לאסוף אל חיק האימפריה הביזנטית ערי נמל, ובהן אפסוס, סמירנה ומשם במסע יבשתי אל הייראפוליס ועצר בעיר פילומליום שם הוא נפגש עם אלכסיוס בחדש מרץ ובחודש יוני צעד הצבא הביזנטי לכוון דרום מערב והחזיר ללא התנגדות את האזור לתחום ההשפעה והשלטון הביזנטי.

ההיסטוריונית הביזנטית אנה קוֹמְנֶנֶה מחברת ה"אלכסיאדה" תיעדה את ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית במאה ה-11 בה נתנה נקודת המבט ייחודית על מסע הצלב בראשון. היא מספרת כי, בשלב זה, אביה הקיסר אלכסיוס היה מוכן לצעוד על אנטיוכיה, בסמוך ליום ה20 ביוני הופיע קבוצת פליטים צלבנים - עריקים משדה הקרב של אנטיוכיה ובהם אטיין השני, רוזן בלואה שברח מאנטיוכיה ביום ה2 ביוני שעות מספר לפני כיבוש העיר מחשש לחייו לאחר שהבין כי צבאו של כרבוגה עולה על הצלבנים. העריקים נפגשו עם הקיסר וספרו לו כי הצלבנים נלחמים מול הצבא המוסלמי וככל הנראה הפסידו את המערכה והקיץ הקץ על מסע הצלב בכלל. ההיסטוריון תומאס אסברידג' מציין כי סביר להניח כי אלכסיוס לא תכנן כלל להלחם מול הצבא המוסלמי שצר על אנטיוכיה, על פי צעדיו ניתן להגדיר בבירור את תוכניתו והיא להמשיך ולאסוף את פירות מלחמת הצלבנים מבלי לסכן את הצבא הביזנטי.‏[33] משקיבל את הידיעות על כישלון הצלבנים באנטיוכיה לא נותר לו אלא להבטיח את כיבושיו ואת הטריטוריות הביזנטיות מבלי להיכנס לעימות מיותר עם צבא מוסלמי גדול, הצבא הביזנטי נסוג תוך נקיטת טקטיקה של אדמה חרוכה על מנת למנוע מצבא מוסלמי שכבש לכאורה את אנטיוכיה מלבוא בעקבות הביזנטים.

משא ומתן עם כרבוגא[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי כל המקורות צלבניים בבני התקופה נשלחו ביום 24 ביוני פטר הנזיר עם בן לוויה למחנה של כרבוגא בהצעה לסיום המצור. על פי המקורות הללו פטר הנזיר דרש מכרבוגא לסגת מעל אנטיוכיה והבטיח לו כי הצלבנים יאפשרו לו לסגת בשלום מבלי שיאונה לו או לרכושו כל רע. מקורות לטיניים מאוחרים מוסיפים כי להצעה הצלבנית נוספה האפשרות לסיים את העימות בקרב בין 100 לוחמים צלבנים ל-100 לוחמים מוסלמים. במחקרו מציע תומאס אסברידג' אפשרות שלישית המתבססת על מקורות ארמניים ומוסלמים לפיה הציעו הצלבנים הצעה מציאותית יותר, הצעה זו כללה נסיגה צלבנית מהעיר ללא קרב והעברת השלטון באנטיוכיה לידי כרבוגא ללא התנגדות. הצעות אלו נדחו על הסף על ידי כרבוגא, הוא דרש כניעה ללא תנאי או מלחמה עד הסוף.‏[34]

קרב אנטיוכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלבנים פורצים משערי העיר ותוקפים את הצבא המוסלמי, אדמר דה לה פואי מחזיק את הרומח הקדוש
קרב אנטיוכיה, כתב יד משנת 1337.

עם הגב לקיר ללא סיכוי לתגבורת מבחוץ החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו בקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון כמפקד העליון של הקרב, הוא חילק את הצבא שעמד לרשותו: כוח בן 200 חיילים בפיקודו של ריימון מטולוז שנותר בעיר למנוע מחיל המצב במצודה מלצאת ולתקוף את הצלבנים מאחור, כוח של קשתים שתפקידו לפרוץ את טבעת המצור על חומות העיר, 4 גדודים נועדו לפרוץ מהעיר ולתקוף את הצבא המוסלמי: גדוד צפון צרפתי בפיקוד רובר מנורמנדי ורובר מפלנדריה, גדוד גרמני בפיקוד גודפרי מבויון, גדוד דרום- צרפתי בפיקוד אדמר דה לה פואי וגדוד נורמני בפיקוד בוהמון ששימש כעתודה. הצבא הצלבני כלל יחידת פרשים קטנה יחסית - מאחר שרוב הסוסים מתו או נשחטו למאכל בעת המצור, ובניגוד לטקטיקה הפרנקית הרגילה היה רוב הכוח הצלבני מושתת על חיל רגלים. למרות נתוני הפתיחה הקשים ובעיקר עליונות מספרית מוסלמית עמדו לצד הצלבנים מספר גורמים טקטיים אותם הם ניצלו בצורה הטובה ביותר: הצבא המוסלמי היה פרוס לאורך חומות אנטיוכיה והתקשה לרכז כוחות וחמור מזה הצבא המוסלמי היה מפולג מאד וכרבוגא הצליח להביא את האמירים המוסלמיים שתחת פיקודו למרדנות, על פי מקורות מוסלמים של התקופה שררה במחנה המוסלמי אווירה רעה ונכונות לערוק משדה הקרב ברגע האמת.

ביום 28 ביוני יצא הצבא הצלבני מתוך שער הגשר, בחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית וזמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובה.

הצלבנים פרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב, בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם, ברגע משבר זה התגלה עומק המשבר והפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, כרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון והרגו את הלא לוחמים שנמצאו במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל במצב שבמצודה וכל העיר עברה לידי הצלבנים.

לאחר המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב אנטיוכיה וכיבוש העיר לא נותר בסוריה רבתי כוח מוסלמי שיכול לעצור את תנופת מסע הצלב הראשון והדרך לירושלים הייתה פתוחה. הישגי מסע הצלב החלו לקרום עור וגידים בהקמת רוזנות אדסה והמשיך בכיבוש אנטיוכיה, בכך הייתה מעין הכרזה על עליית כוח חדש במזרח. הדמות המרכזית היה בוהמון הנורמני שראה בעצמו כשליטה של העיר, הוא דחק את התביעה הביזנטית כי אנטיוכיה תימסר לידי האימפריה ודרש את העיר לעצמו. מולו עמד ריימון מטולוז שמתוך איבה לבוהמון היה מוכן לקחת על עצמו את ההגנה של האינטרסים הביזנטיים, הוא אף הרחיק לכת ומשהרגיש כי השליטה באנטיוכיה נשמטת מידיו שלח משלחת לקונסטנטינופול לדרוש מהקיסר לבוא ולקבל את העיר לידיו, מסיבות לא ברורות לא ניצל הקיסר אלכסיוס הזדמנות זו ותשובתו הגיע באיחור של שנה - לאחר שבוהמון ביסס את אחיזתו בעיר.‏[35]

בשיא המאבק תפסו המנהיגים הצלבנים הניצים רבעים בעיר, נציג האפיפיור אדמר מפויי מת ביום 1 באוגוסט מהתפרצות של מחלה בעיר - ככל הנראה טיפוס הבטן ובמחנה הצלבני לא נותר מנהיג עם יכולת להכריע את הסכסוך. במועצת מנהיגי הצלבנים היו הכוחות שקולים אך אם התארכות הסכסוך נטתה הכף לטובת בוהמון שניחן בחוש פוליטי מצוין קנה את אהדתם של הצלבנים בעוד שריימון, שלא היה מנהיג פופולרי החל להפסיד את המערכה על העיר.

סכסוכים ופלגנות אלו והתפוררות הפיקוד הצלבני הביא לעצירת המומנטום של מסע הצלב והמחנה הצלבני התעכב 10 חודשים בסוריה עד שפנה לכבוש את ירושלים. התסיסה במחנה הצלבני החלה עם שכבת החיילים הרגלים - בני המעמדות הנמוכים, האידאולוגיה הנוצרית על פיה העניים הם אלו שירשו את מלכות השמיים‏[36] במחנה קם גדוד אנשיו הטיפו לחיים בחוסר כל. עליהם כתב פרופסור יהושע פראוור‏[37]: "...במוחותיהם המשולהבים ציפייה משיחית ובלבותיהם אכזריות שניערה מעליה כל רגש אנושי. לאחר קרב הם הופכים לאוכלי-אדם הטורפים את גוויות המוסלמים!"

רמון הרביעי, רוזן טולוז - בתסכולו - פנה להרפתקה צבאית ויצא לכבוש לעצמו נחלה משלו. הוא שכנע את רובר מנורמנדי ואת טנקרד להישבע לו אמונים ולצעוד לצדו לכיוון דרום בדרכם לאמירות טריפולי מתוך תקווה לכבוש לעצמו נחלה שוות ערך לנחלתו של בוהמון.

תוכניותיו של רמון עלו על שרטון כאשר ב-14 בפברואר 1099 הטיל מצור על מבצר ערקה שמדרום לאנטיוכיה. המצור ומריבות חוזרות בין מנהיגי המסע הקרינו על האווירה המתוחה במחנה והתפשטו גם לאנשי הכמורה הנלווים ללוחמים ולהמון פשוטי העם שהוו את רוב הכוח הלוחם. הצלבנים נאלצו להפסיק את המצור ובלחץ הלוחמים ושאר הצלבנים החליטו רמון וגוטפריד מבויון - שלא לקח חלק במריבות הטריטוריאליות של שאר הנסיכים - לצעוד לכוון ירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: מסעי הצלב
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973. - המחבר זכה בפרס ישראל; במהדורתו בצרפתית זכה הספר בפרס "האקדמיה הצרפתית".
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985.
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  • Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
  • Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130. The Boydell Press, 2000.
  • Kenneth M. Setton, ed., A History of the Crusades, Vols. II and V. Madison, 1969–1989.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Roger, Randall (1997), Latin Siege Warfare in the Twelfth Century, Oxford University Press, ISBN 9780198206897 page 25
  2. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 125.
  3. ^ Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 309
  4. ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 pp 135-136
  5. ^ Tudebodus, Petrus, Historia de Hierosolymitano itinere Trans. with introd. and notes by John H. Hill and Laurita L. Hill., Philadelphia, 1974 (Memoirs of the American Philosophical Society, 101), ISBN 0-87169-101-9.
  6. ^ Fulcher of Chartres, 'Chronicle', tr. M. E. McGinty, in The First Crusade: the Chronicle of Fulcher of Chartres and other source materials, ed. e. Peters (2nd. ed. 1998), p. 47-101.
  7. ^ Raymond d'Aguilers, Historia Francorum qui ceperunt Iherusalem tr. John Hugh Hill, Laurita L. Hill. Philadelphia: American Philosophical Society, 1968
  8. ^ Tyerman, Christopher, God's war: a new history of the Crusades, (Harvard University Press, 2006), page 87
  9. ^ Roger, Randall (1997), Latin Siege Warfare in the Twelfth Century, Oxford University Press, ISBN 9780198206897 page 29
  10. ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 158)
  11. ^ Kennedy, Hugh (1994), Crusader Castles, Cambridge University Press, page 519 ISBN 0-521-42068-7
  12. ^ Riley-Smith, Jonathan (1986), The First Crusade and the Idea of Crusading, University of Pennsylvania, ISBN 9780485112917 pp 60-63
  13. ^ France, John (1996), Victory in the East: A Military History of the First Crusade, Cambridge University Press, ISBN 9780521589871 page 200
  14. ^ Runciman, Steven (1951), The History of the Crusades Volume I: The First Crusade and the Foundation of the Kingdom of Jerusalem, Cambridge University Press pp 214-215
  15. ^ Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 310
  16. ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 pp 164-165
  17. ^ Ring, Trudy; Salkin, Robert M.; La Boda, Sharon (1994), International Dictionary of Historic Places, Taylor & Francis, ISBN 1-884964-03-6, 9781884964039. page 453
  18. ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 p 173
  19. ^ מצוטט על ידי תומאס אסברידג' ב Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 170
  20. ^ Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press page 313
  21. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 123.
  22. ^ מצוטט על ידי תומאס אסברידג' ב Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 180
  23. ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 138
  24. ^ Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 314
  25. ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 184
  26. ^ מצוטט על ידי תומאס אסברידג' Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 185
  27. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 130
  28. ^ הושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 122
  29. ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 pp 200-201
  30. ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, page 143
  31. ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 204
  32. ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 page 143
  33. ^ 228 Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page
  34. ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 pp 231-230
  35. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 כרך ראשון עמוד 124
  36. ^ ראה בערך הברית החדשה
  37. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 127