המצור על ליליבאום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המצור על לִילִיבֶּאוּם (Lilybaeum, כיום מָרְסָלָה, במערב סיציליה) אירע במהלך המלחמה הפונית הראשונה בין רומא לקרתגו. תשע שנים ניסו הרומאים להכריעה, מ-250 לפנה"ס ועד סופה של המלחמה, אך ללא הצלחה. העיר, שהייתה בסיס ימי קרתגי חשוב, עברה לידי רומא רק עם סיום המלחמה, ב-241 לפנה"ס, על פי תנאי השלום בין הצדדים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקיליה (סיציליה)

המלחמה בין רומא לקרתגו על השליטה בסיקיליה פרצה ב-264 לפנה"ס. לאחר תשע שנות לחימה ללא הכרעה החליטו הרומאים לפלוש עם צבאם לאפריקה ועל ידי כך לאלץ את אויביהם להסתלק מן האי כדי להיחלץ להגנת ביתם. נסיונם הראשון נכשל כישלון חרוץ (קרב בגרדס, 255 לפנה"ס) והשני הסתיים ללא השגים משמעותיים (253 לפנה"ס). וכאילו לא די בכך, בשתי הפעמים נטרף הצי הרומאי בדרכו חזרה מאפריקה לאיטליה תוך אובדן מאות אוניות על צוותיהן והחיילים שעל סיפונן. לאחר האסון הימי השני לא הקימו הרומאים צי נוסף, זולת שייטת קטנה שאיבטחה את העברת האספקה לצבא שמעבר למצר. בשנים 252-251 לפנה"ס הם הדירו את רגליהם מהזירה הימית, והלחימה בסיציליה נערכה ביבשה בלבד. על אף "ששלטו בים ללא חשש לאחר שהרומאים נטשו אותו", כדברי פוליביוס, לא ניצלו הקרתגים את יתרונם.‏[1] ואמנם, לאחר שנתיים ללא כל הכרעה נמלכו הרומאים בדעתם, הקימו צי חדש של 200 אוניות-מלחמה, ונערכו שוב להעברת המלחמה אל אפריקה. בראש חיל המשלוח הועמדו הקונסולים גאיוס אטיליוס רגולוס ולוקיוס מאנליוס וולסו. הראשון ניצח בקרב הים ליד טינדאריס (257 לפנה"ס), והשני גבר על הצי הקרתגי בקרב אקנומוס (256 לפנה"ס).

שני הקונסולים ידעו כי המעבר אל אפריקה והלחימה בה אינם בטוחים כל עוד יש לצי הקרתגי אחיזה בסיציליה עצמה. לאחר נפילת פנורמוס (253 לפנה"ס) נותרו בידי הקרתגים שני בסיסים חשובים באי, ערי הנמל ליליבאום ודרפאנה. בקיץ 250 לפנה"ס, בשנה הארבע-עשרה למלחמה, יצאו אפוא בראש צבא וצי לכבוש את ליליבאום. הקרתגים, שהכירו בחשיבותה של העיר באותה מידה, "נטשו את כל יתר הפעולות ופנו לעזרת העיר, כשהם נכונים לקבל על עצמם כל עול למען הצלתה".‏‏‏[2]

הכנות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליליבאום שוכנת על כף בקצה המערבי של האי, ובתקופה הנדונה הוקפה חומה מכל עבריה. שתיים מצלעות החומה נמתחו במקביל לקו החוף וגוננו על העיר מצד הים. שתי הצלעות הנותרות, הפונות לכיוון היבשה, היו מוקפות חפיר עמוק ורחב. הנמל נמצא מרחק-מה מצפון לעיר, והדרך ממנו אליה הוגנה ככל הנראה על ידי חומה ארוכה. שרטונות חול ורדדות היקשו על הכניסה לנמל והוסיפו להגנת העיר מצד הים.‏‏ הקרתגים הציבו בליליבאום כ-10,000 חיילים שכירים, חלקם יוונים וחלקם קלטים, בפיקודו הכולל של מצביא בשם חימילקו. בעיר הצטופפה גם אוכלוסייה רבה, שכן זמן מה קודם למצור, בסביבות שנת 250 לפנה"ס, כבשו הקרתגים את סֶלִינוֹס, החריבוה עד היסוד והעבירו את תושביה אל ליליבאום.‏[3]

פוליביוס מספר, כי שני הקונסולים יצאו מאיטליה בראש צי המונה 200 אוניות מלחמה (קווינקוורמות), העלו אותן על חופה של ליליבאום והתחברו עם חיל היבשה. צוותה של קווינקוורמה רומית מנה באותה תקופה כ-375 איש (282 חותרים, כ-20 מלחים וכ-75 חיילי צי), כך שמספר האנשים בצי היה בסביבות 75,000 איש. דיודורוס מרחיק לכת וכותב על צי המונה 240 אוניות מלחמה, 60 אוניות משא מונעות במשוטים ועוד מספר רב של ספינות משא קטנות יותר – מספר מוגזם לכל הדעות. אפשר, כדעת חוקרים אחדים, שהצי הרומי היה קטן הרבה יותר - 120 קווינקוורמות ובהן כ-33,000 איש. אשר לגודל הצבא שהגיע מפנורמוס, אורוסיוס מדבר על 4 לגיונות (כ-18,000 איש), מספר לא בלתי הגיוני, אם מביאים בחשבון שמשימתו העיקרית של חיל היבשה הייתה הפלישה לאפריקה.‏[4]

תחילת המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומאים הקימו שני מחנות, משני צדי העיר, ובין המחנות, לרוחבו של הכף מחוף אחד למשנהו, חפרו תעלה מוגנת בחומה ובדייק. היה זה השלב הראשון בלחימה נגד עיר בצורה – הטלת הסגר (obsidio) לניתוק הנצורים ממקורות אספקה ותגבורת. במלאכת המצור השתתפו לא רק חיילי הצבא וחיילי הצי, אלא גם המלחים והחותרים. ההתקפה החלה על המגדל הדרומי, הפונה לעבר אפריקה. לאחר שמילאו את החפיר והקימו לרגליו סוללת-עפר, קרבו את מכונות המצור והחלו הולמים בו באילי ניגוח. תוך כדי כך הוסיפו להאריך את הסוללה והסתערו במכונותיהם גם על המגדלים האחרים הסמוכים אליו.

הלחימה נמשכה יומם ולילה תחת מטר של אבנים וחצים, שנורו ממטולים וקטפולטות שעל החומות. חיילים קרתגים הגיחו מדי יום מן העיר וניסו להעלות באש את מכונות המצור. לחימה עזה התנהלה גם מתחת לפני הקרקע. כדי לסכל את הנסיונות לבקע את החומה, חפרו הקרתגים מינהרות מן הכיוון הנגדי לתוך הסוללות, במטרה למוטט את מגדלי הלחימה ומכונות המצור. למרות ההתנגדות העזה של אנשי חימילקו והאבידות הרבות הצליחו הרומאים להרוס או לערער כמה ממגדלי החומה. רוחם של הנצורים נפלה, וכשנדמה היה כי נגזר גורלה של העיר ליפול, החליטו כמה ממנהיגי החיילים השכירים לבגוד באדוניהם ולהסגירה לידי הרומאים. למזלם של הקרתגים נחשפה המזימה מבעוד מועד, והם נחלצו ממפלה גדולה.‏‏‏[5]

פריצת ההסגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שאין זה אפשרי להטיל הסגר מן הים באמצעות אוניות משוט, היה נמלה של ליליבאום מקור הצלתה החשוב ביותר. שבועות אחדים לאחר תחילת המצור נשלחו מקרתגו 50 אוניות ועליהן אספקה, מזון ותגבורת של 10,000 חיילים. מפקד חיל המשלוח, חניבעל בן חמילקרת, עגן את אוניותיו באיי אייגוסאי, והמתין למזג אוויר מתאים שיאפשר לו לפרוץ אל הנמל במפתיע. כשהחלה מנשבת רוח גבית טובה, השיט את אוניותיו היישר לתוך הנמל, לנוכח עיניהם המשתאות של אויביו. הרומאים, שחששו כי אם יתקיפו ייסחפו אוניותיהם עם הרוח לתוך הנמל ויילכדו, לא עשו דבר.‏‏‏[6]

התגבורת והאספקה עוררו בנצורים תקוות מחודשות, ואיפשרו לחימילקו להיערך להתקפה רבתי על מכונות המצור והצבא שלמרגלות החומות. בבוקר שלמחרת הגיחו עשרים אלף חייליו מן העיר, ותקפו בו זמנית את הסוללות למלוא אורכה של החומה. לאחר לחימה עקובת דם, תוך אבידות כבדות לשני הצדדים, נסוגו הקרתגים בלי להשיג את מטרתם. עוד באותו לילה יצא חניבעל עם חמישים אוניותיו בלי שהרומאים יבחינו בו והפליג אל דרפאנה.

זמן מה לאחר מכן, כאשר התעורר שוב הצורך לדעת מה מצב הנצורים, התנדב לפרוץ לנמל מפקד אוניית-מלחמה קרתגי נוסף – חניבעל המכונה "הרודי" (איש רודוס). הוא יצא באונייתו הפרטית מקרתגו, וכמו קודמו עגן באחד מאיי אייגוסאי, ממתין לשעת כושר. בבוקר שלמחרת התעוררה שוב הרוח המתאימה, והוא שט היישר לתוך הנמל תחת אפם של הרומאים. המפקד הרומי הציב עשר מאוניותיו המהירות ביותר משני צדי פתח הנמל, מוכנות להסתער וללכוד את האונייה הקרתגית מיד עם צאתה. אך גם הפעם הוכיח חניבעל "הרודי" את תעוזתו. הוא חלף במהירות על פני האוניות הרומיות כשהוא מותיר אותן משותקות תנועה, ולאחר שהתקדם מרחק קצר עצר את אונייתו, ובמשוטים פרושים לצדדים במצב הכן התריס נגד אויביו. הרומאים, שלא יכלו לאונייתו המהירה, לא נענו לתיגר ולא רדפו אחריו.

בעקבות הצלחת "הרודי" פרצו את ההסגר אוניות נוספות, שמפקדיהן הכירו את תנאי המקום. הרומאים ניסו לחסום את פתח הנמל בסוללות עפר, אבנים וקורות עצים מעוגנות, אך הרוח והגלים פירקו את מכשולי השיט ופיזרו אותם לכל עבר. התמזל מזלם של הרומאים וארבע-חתרית קרתגית שפרצה לנמל עלתה על שרטון ביציאה ממנו. הם מיהרו ללכוד אותה, העלו על סיפונה את הטובים שבחיילי הצי והציבו אותה בפתח הנמל. בעזרת אונייה זו עלה בידיהם ללכוד את "הרודי" באחת מגיחותיו הליליות. עתה, כשבידיהם שתי אוניות מובחרות ומהירות-שוט, הצליחו למנוע נסיונות נוספים לפרוץ את ההסגר.‏‏‏[7]

כישלון המצור ומפלת הצי בדרפאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפה מחודשת של הקרתגים עלתה לרומאים באבידות ונזקים עצומים. רוח חזקה, שנשבה היישר מן החומות אל מגדלי הלחימה, המחסות הניידים ושאר מכונות המצור, ליבתה את האש שהעלו בהם החיילים הקרתגים המסתערים, וכל מאמצי הרומאים להצילם משריפה עלו בתוהו. תוך כדי כך הגיע זמנם של הקונסולים להתחלף. פובליוס קלאודיוס פולכר, הקונסול של שנת 249/248 לפנה"ס, שקיבל את הפיקוד על הצבא והצי בסיקיליה יחד עם עמיתו לוקיוס יוניוס פולוס, הפסיק את הפעולות להבקעת החומות, והורה להדק את ההסגר סביב העיר ולהניח לזמן לעשות את שלו. במקום זאת החליט לכבוש בהפתעה את הבסיס הימי הנוסף של הקרתגים בדרפאנה. מאחר שרבים מצוותי האוניות נהרגו או נפצעו בפעולות המצור, נאספו באיטליה עשרת אלפים חותרים ומלחים ונשלחו אל ליליבאום למלא את מקומם. פולכר יצא בראש הצי להתקפה על עיר הנמל, אך הוכה על ידי אדרבעל בקרב דרפאנה. 93 אוניות נפלו לידי האויב, מרביתן על צוותיהן. אחרי הניצחון בדרפאנה פשטו 30 אוניות קרתגיות בפיקוד חניבעל בן חמילקרת על מצבורי הדגן והאספקה של הצבא הרומאי בפנורמוס, והעבירו את השלל אל הנצורים בליליבאום.‏‏[8]

אובדן אוניות האספקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו זמן היה פולוס, הקונסול השני, עסוק בהעברת דגן ואספקה לחיילים המטילים הסגר על ליליבאום וליחידות הצבא האחרות באי. הוא יצא מאיטליה בראש שיירה של 800 אוניות משא, מלוות ב-60 אוניות מלחמה, הגיע אל סירקוסאי ובה קבע את בסיסו. מאחר שחלק מהאוניות עדיין לא הגיעו לנמל והוא לא רצה לאבד זמן, שלח לפניו עם הקוואיסטורים אל ליליבאום כמחצית מאוניות האספקה ומספר קטן של אוניות מלחמה. כפי הנראה לא ידע עדיין על מפלת הצי המלחמתי בקרב דרפאנה, אחרת אין זה ברור מדוע יצאו אוניות המשא בלא ליווי הולם.

אדרבעל ניצל את הניצחון בדרפאנה ושיגר אל ליליבאום את קרתאלו בראש 100 אוניות-מלחמה – 30 מהן נפלו לידי הקרתגים בקרב דרפאנה – כשמשימתו להשמיד את אוניות המלחמה הרומיות שנותרו לשמור על הנמל. קרתאלו תקף עם שחר, חלק מהאוניות הצליח ללכוד ואחרות העלה באש. חימילקו, מפקד הקרתגים הנצורים, ניצל את המהומה שקמה עקב כך במחנה הרומאים, הגיח למחרת עם חייליו השכירים ותקף מן היבשה.

בינתיים הלכו והתקרבו אל ליליבאום אוניות האספקה שנשלחו מסירקוסאי לפני עיקר הצי. קרתאלו הסתער לעברן מן המארב, אך אוניות המלחמה הרומיות נמנעו מלהיכנס לקרב בשל נחיתותם המספרית. במקום זאת תפסו מחסה במפרצון סמוך. החיילים הרומיים עלו על החוף ונערכו להדוף את התקפת האוניות הקרתגיות בירי קטפולטות ובליסטראות מן היבשה. התלקח קרב, שבסופו – לדברי דיודורוס - הצליחו הקרתגים להטביע 50 אוניות משא ו-17 אוניות מלחמה רומיות ולהסב נזקים ל-13 אוניות מלחמה אחרות.‏‏‏[9]

אובדן הצי ליד קמארינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולוס, שלא ידע דבר על שאירע לאלו שהפליגו לפניו, יצא מסירקוסאי עם עיקר הצי ושאר אוניות האספקה ושט לאורך החוף הדרומי אל ליליבאום. כשראה את הצי הקרתגי בפיקוד קרתאלו יוצא לקראתו, נמנע מלהיכנס עימו לקרב ועגן את אוניותיו ליד חוף סלעי ומסוכן ליד קמארינה, "בחושבו שעדיף לסבול כל אשר יקרה ובלבד שלא ימסור במו ידיו את צבאו לאויבים."‏‏‏[10] איתרע מזלם של הרומאים ופרצה סערה עזה שהשמידה את שני חלקי הצי. הצי הקרתגי, שאנשיו הכירו את טבע המקום, הצליח להימלט מבעוד מועד וניצל. דיודורוס מספר, כי באסון אבדו כל אוניות המשא הרומיות ומבין 103 אוניות מלחמה רק שתיים ניצלו.‏‏‏[11]

נפילת העיר לידי הרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות שרשרת הפורענויות הללו הדירו הרומאים את רגליהם מן הזירה הימית ולא הקימו צי חדש במקום זה שאבד. הם הוסיפו אומנם להטיל הסגר יבשתי על ליליבאום, אך הוא לא היה יעיל. מאחר שחסרו צי מלחמתי, לא יכלו למנוע מן הקרתגים לספק את צורכי הנצורים דרך הים. תושבי העיר שיקמו את חומותיה ההרוסות והחזיקו מעמד עד סופה של המלחמה.

בחורף שנת 243/242 לפנה"ס, לאחר חמש שנות לחימה ללא הכרעה, הקימו הרומאים מחדש את הצי המלחמתי. הם הבינו כי לא יוכלו לנצח את הקרתגים כל עוד הם שולטים בים ומשיטים ללא הפרעה תגבורות ואספקה אל כוחותיהם הנלחמים בסיקיליה. ואומנם, לאחר השמדת הצי הקרתגי בקרב אייגוסה (241 לפנה"ס) לא נותרה לקרתגים כל ברירה אלא להיכנע. על פי חוזה השלום נדרשו הקרתגים לפנות את סיקיליה כולה, וליליבאום עברה לידי הרומאים.‏‏

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1922-1925. Digitized copy in: LacusCurtius.
  • Diodorus. Translated by C.H. Oldfather. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1933-1957.
  • Walbank, F.W., A Historical Commentary on Polybius. Oxford, Oxford University Press, 1957.
  • Freeman, E.A., The History of Sicily. Oxford, Oxford University Press, 1894. Digitized copy in: Internet Archive.
  • Morrison, J.S., Greek and Roman Oared Warships, 399-30 B.C.. Oxford, Oxbow Books, 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 39 (בתרגום ב' שימרון).
  2. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 41 (בתרגום ב' שימרון).‏
  3. ^ על הטופוגרפיה של ליליבאום: Polybius, 1.42.7; Diodorus, 22.10; Freeman, Vol. iv, pp.94-101.‏ על מספר הנצורים ומגיניהם: Polybius, 1.42.11, 43.4, 48.3; Diodorus, 24.1.1.
  4. ^ ‏Polybius, 1.41.3-4; Diodorus, 24.1.1; Orosius, 4.10.2; אורוסיוס, כמו פוליביוס, כותב על 200 אוניות; על גודל הצוות בקווינקוורמה: Morrison, GROW, App. D, p. 345; על דעות החוקרים בעניין גודל הצי והצבא הרומיים: Walbank, p. 107.
  5. ^ Polybius, 1.42-43; Diodorus, 24.1.1 .‏
  6. ^ ‏אין מדובר בחניבעל, המצביא המפורסם. חמילקרת, אבי חניבעל המדובר כאן, היה אחד ממפקדי הצי הקרתגי בקרב אקנומוס (256 לפנה"ס).‏
  7. ^ Polybius, 1.44-47; Diodorus, 24.1.2 .‏
  8. ^ Polybius, 1.48-51; Diodorus, 24.1.3-6.
  9. ^ ‏Polybius, 1.52-3 ; Diodorus, 24.7-8 .‏
  10. ^ ‏פוליביוס, ספר ראשון, 54 (בתרגום ב' שימרון).
  11. ^ ‏Polybius, 1.54; Diodorus, 24.1.7-9 .‏
המלחמה הפונית הראשונה

קרב מסאנה - קרב אקרגס - קרב ליפארה - קרב מילאי - קרב טינדאריס - קרב אקנומוס - קרב אדיס - קרב בגרדס - קרב הרמאיון - קרב פנורמוס - קרב דרפאנה - המצור על ליליבאום - קרב אייגוסה