המצור על עכו (1191-1189)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המצור על עכו
מערכה: מסע הצלב השלישי
Siege of Acre.jpg

המצור על עכו, כתב יד מהמאה ה-13
תאריך התחלה: 1189
תאריך סיום: 1191
משך הסכסוך: כשנתיים
מקום: עכו
תוצאה: כיבוש עכו בידי הצלבנים
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

כ-6,000 חיילי המשמר וחיילים נוספים

כ-25,000 חיילים

אבידות

חיל המשמר הושמד

לא ידוע

גי דה ליזיניאן מופיע מול חומות צור, ציור משנת 1295
ריצ'רד הראשון ופיליפ אוגוסט מקבלים את מפתחות העיר עכו - כתב יד צרפתי מהמאה ה-14
פיליפ אוגוסט מפקד על התקפה ימית נגד עכו
המצור על עכו, כתב יד צרפתי מהמאה ה-14
הגליל בתקופת צלאח א-דין. מפה מהמאה ה-18

המצור על עכו, שנערך בין השנים 1189-‏1191, היה אקורד הפתיחה של מסע הצלב השלישי ותחילת בניין הממלכה הצלבנית לאחר קרב קרני חיטין. המצור, שסימן את מעבר היוזמה הצבאית מהמוסלמים לצלבנים, החל כיוזמה פרטית של גי דה ליזיניאן שתפס עמדה שולטת מול העיר ביום 28 באוגוסט 1189 וזמן קצר לאחר מכן הפך המקום לאבן שואבת לאבירים נוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים כאשר הצבאות הנוצרים שולטים על נקודות איסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צלאח א-דין, המצור נחשב לאחד הקשים והממושכים בתולדות ממלכת הצלבנים. לאחר שהצדדים הגיעו לנקודת שבירה הגיעו לחופי עכו כוחות צבא אנגלי של ריצ'רד הראשון ("לב הארי") ושל פיליפ אוגוסט (השני) והצטרפו למערכה, ב-12 ביולי 1191, נכנעה עכו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב קרני חיטין והתפוררות ממלכת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קרני חיטין

קרב קרני חיטין התחולל ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים מממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזיניאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים. תוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. המלך וקומץ האצילים ששרדו את טבח השבויים הוגלו לדמשק. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי.

כניעת עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר יום הניצחון כבש צלאח א דין את טבריה, שנכנעה ללא קרב וביום 8 ביולי הופיע עם צבאו מול חומות עכו וקבע את אוהלו ליד תל אל פוח'אר המתנשא ממזרח לעיר. עם הופעת הצבא המוסלמי יצאו נציגי הצלבנים בעיר שנותרה ללא מגינים וביקשו לבוא במשא ומתן על כניעה, צלאח א-דין הציע לצלבנים לצאת את העיר או להשאר בה כנתינים מוסלמים. הצלבנים קיבלו את תנאי הכניעה ועזבו את העיר ללא קרב בעוד הנוצרים המקומיים נשארים בעיר. כך, החלה השמועה על נדיבותו מפליגת הלכת של צלאח א-דין שסייעה בקריעת מרקם האמון הרופף בין הצלבנים לנתיניהם המקומיים.

המוסלמים שנכנסו לעיר שביצוריה שלמים, מחסניה מלאים ובתיה עומדים ללא נזק תפסו מכל הבא ליד, וחלקם אף התבסס והתיישב בעיר. צלאח א-דין חילק למקורביו ארמונות וביצורים ואת השלטון העיר מסר לבנו אלמלך אלאפדל שהפך את הכנסייה המרכזית של העיר "כנסיית הצלב הקדוש" למסגד. לאחר מספר ימי שהות בעיר ומעכו יצאו הגדודים המוסלמיים להמשך כיבוש ארץ ישראל.

עמידת צור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צור

העיר צור נותרה עומדת בשלטון צלבני לאחר שקונרד ממונפראטו הופיע בה ואירגן את הגנתה, על פי הסיפור יצא קונרד המכונה "המרקיז" מקונסטנטינופול לעכו בעת שאביו גיום ממונפראטו נשבה בקרב קרני חיטין. במזל לא נפל לידי המוסלמים בעכו ומצא עצמו בצור. העיר הייתה במצב של ייאוש ומלאה פליטים שמספרם הלך וגדל עם התקדמות צבאות צלאח א-דין וכניעת מבצרי ממלכת ירושלים. קונרד תפס את מצודת העיר ואת השלטון והחליט להתגונן מההתקפות המוסלמיות, ביצורי העיר חוזקו והעיר התכוננה למצור.

ביום 12 בנובמבר הגיעו צבאות צלאח א-דין ושמו את העיר במצור. העיר עמדה בכל ניסיונות התקיפה מהיבשה וגם הצי המוסלמי שהגיע מאשקלון לא הצליח להביא את העיר לכלל כניעה. עם כניסת החורף החלו התנאים במחנה המוסלמי להיות קשים בעוד העיר סובלת מרעב אך לא מראה סימני כניעה.

ביום 30 בדצמבר 1187, יצאו מנמל צור ספינות צלבניות שמשכו חלק מהצי המצרי אל מלכודת בנמל העיר, הספינות שנתפסו שלל שימשו את הצלבנים לפזר את שארית הצי המוסלמי שברח לכוון ביירות. התקפת נגד מוסלמית מכיוון היבשה נתקלה בתגובה צלבנית שהדפה את המוסלמים באבדות קשות. תבוסה זו הביאה להתפוררות המחנה המוסלמי ולהסרת המצור על העיר.

למרות שבטווח הקצר המשיך המצור המוסלמי על מבצרים נוצריים בלבנון, ועבר הירדן ומסע מלחמה מחודש בשנת 1188 חיסל את נסיכויות הצפון הצלבניות, הצלת העיר צור סימנה את תחילת המהפך ושמרה על האחיזה בארץ ישראל שתאפשר את כיבושה מחדש של עכו ותחילתו של מסע הצלב השלישי. עמידת העיר גם איפשרה לשליטה קונרד ממונפראטו לתבוע, ולקבל בסיכומו של דבר, את כתר ממלכת ירושלים.

שובו של גי דה ליזיניאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי דה ליזיניאן, מי שנשא - עדיין את התואר מלך ירושלים משביו בדמשק, אשתו המלכה סיבילה, מלכת ירושלים חזרה והפצירה בצלאח א-דין שיעמוד בהבטחתו שניתנה בעת המצור על אשקלון בשנת 1187 עד שנתרצה.

המלך המשוחרר עשה את דרכו לטריפולי מלווה במפקד מסדר הטמפלרים, אחיו של המלך אמלריך דה ליזיניאן וגיום ממונפראטו. מכאן יצא בראש גדוד צלבני קטן אל צור - בעבר בתחום שלטון ממלכת ירושלים ככל הנראה להתבסס ולתפוס את כס המלכות - מחדש. בהגיעו לעיר הוברר כי מעמדו כמלך התערער קשות לאחר קרב קרני חיטין וקונרד ממונפראטו סגר בפניו את שערי העיר והודיע לגי דה ליזיניאן כי מעתה הוא - קונרד - אדון העיר.

באביב אותה שנה יצא גי דה ליזיניאן לכוון עכו עם גדוד קטן מפליטי טריפולי, מלווה בצי סיציליאני ועליו 200 אבירים וצי פיזאני שלווה אותם לאורך החוף. אל הכוח הקטן הצטרפו אבירים מהמסדרים הצבאיים, בהגיעם אל אזור נחל בצת הגיע הידיעה על תנועתם לצלאח א-דין שהיה צר על מבצר הבופור. כאן עשה צלאח א-דין משגה טקטי ונמנע מליירט את הכוח הצלבני הקטן מתוך מחשבה כי בעת ריכוזם לפני עכו ייקל על המוסלמים להשמיד אותם.‏‏‏[1]

ביום 26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני שכלל ככל הנראה 600 פרשים וכ-7000 חיילים רגלים למישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר עליה.‏‏‏[2]

המצור על עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הטקטיקה והאסטרטגיה הצלבנית בארץ ישראל; צבא ממלכת ירושלים; צבאו של צלאח א-דין

ביצורי העיר עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר עכו הייתה מוקפת בחומות מצידה הצפוני והמזרחי המתחברות במגדל גדול ממדים שנקרא המגדל הארור על ידי הצלבנים (לטינית:Turris Maledicta) ומגדל הקרבות על ידי המגינים המוסלמים, ומוקפות בחפיר יבש. העיר ישבה על חוף הים ולה נמל המוגן על ידי מצודה הידועה בשם מגדל הזבובים. ‏‏‏[3]

עמדות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחל נעמן תוחם את מישור עכו מדרום ואליו היו צמודות דיונות חול במרכז מישור עכו עומדות מספר גבעות ששימשו כעמדות לצדדים הניצים, תל עכו - עמדתם המבוצרת של הצלבנים, מתנשא לגובה של כ 30 מטר מעל פני הים עמד מרחק של 1200 מטר מחומת העיר ונקרא בפי הצלבנים "הגבעה" (לטינית: Toron) בעוד המוסלמים קוראים למקום בכינוי הגנאי "תל הניצלבים" ומזרחה ממנו תל כיסן מקום מפקדתו של צלאח א-דין, אך למעשה נא צלאח א-דין ממפקדות בתל ח'רובה ( כ 12 קילומטר מזרחית לעכו), תל אל-עיאדיה (צפונית לח'רובה ובמרחק 8 קילומטר מעכו) ולעתים אף ישב בשפרעם, מחנות צבא וריכוזים צבאיים מוסלמיים היו גם באכזיב ובחיפה.

בתחילת המערכה התמקמו הכוחות המוסלמים בתל ח'רובה אגפו הימני מגיע לתל אל-עיאדיה והשמאלי לנעמן, כאשר הבסיס הלוגיסטי נקבע בציפורי, בשלב זה הצלבנים על ה"טורון" לא היוו איום של ממש על העיר ומגיניה לא טרחו לסגור את שערי העיר, הצבא המוסלמי שקיפאון אחזם סגרו על העמדה הצלבנית אך לא ניסו להתקיפה ישירות או לנתק את העמדה הצלבנית מחוף הים ולמנוע אספקה ותגבורות. כך בנו הצלבנים צפונית לחומות העיר במפרצון קטן ורדוד מזח הידוע בשם מזח המרקיז - על שם המרקיז קונרד ממונפראטו. עם התקרבות אוניות נוצריות לחוף היה גדוד צלבני יוצא מתל עכו אל המזח ופורק את מטענן, בחלק מהמקרים היו הצלבנים מעלים את הספינות לחוף ומפרקים אותם כחומר גלם לביצורים או מכונות מצור.

אופי הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי השטח היו מרכיב בהכתבת אופי הלחימה אך אלו הושפעו - מחזורית בעיקר מעונות השנה. בעונות הלחימה המסורתיות האביב והקיץ היה במחנה הצלבני מתמלא בעולי רגל מאירופה שהגיעו להלחם בעכו ויזמו התקפות וקרבות שהשתוללו סמוך לחומות העיר, בעוד מכונות המצור השונות תוקפות, לעתים ללא הפסקה, את ביצורי העיר. עונות הלחימה איפשרו לגדודים מוסלמיים להגיע מכל רחבי האימפריה האיובית ולהשתתף בלחימה. בעונת החורף, בעת שגשמים מלאו את אפיק הנעמן בזרימת מים ומישור עכו הפך בוצי הייתה הלחימה משתתקת.

בהיותה עיר נמל היה ללוחמה ימית מקום מרכזי בקרבות, הן כאמצעי אספקה עיקרי אם לא יחיד לצרים (שהיו מנותקים מבסיסיהם על ידי צבאו של צלאח א-דין) שקיבלו דרך הים את כל אספקתם כולל נשק ותחמושת והן לחיל המצב של עכו.

במספר קרבות ימיים בסמוך לחופים הייתה ידו של הצי הנוצרי בדרך כלל על העליונה והמצור על נמל עכו בדרך כלל הצליח למנוע כניסת אספקה לעיר.

מהלך המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

1189[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 31 באוגוסט 1189 זמן קצר לאחר התבססות המחנה הצלבני על גבעת "טורון" יצאו הלוחמים הנוצרים במתקפת פתע אל חומות העיר כשהם נעזרים בסולמות בלבד, ההתקפה נהדפה אך הצלבנים הבהירו את רצינות כוונותיהם.

עד ספטמבר 1189 גדל המחנה הצלבני, צי מדנמרק, וצי פלמי ואחריהם גדודים של צלבנים מאנגליה וגרמניה ולאחר מכן גדודים מצפון איטליה, אספקת הצבא נעשתה על ידי קונרד ממונפראטו באוניות מצור.

בשלב זה נתהדק המצור הצלבני על העיר, ומסביב התהדק המצור המוסלמי על הצבא הצלבני. האיסטרטגיה המוסלמית גרסה תגובות להתקפות הנוצריות - ומתן היוזמה לצבא הצלבני. כך כל התקפה על חומות העיר גררה איתות עשן מתוך העיר והתקפה מוסלמית מבסיסיהם אל כוון גבעת "טורון", מתקפות צלבניות אל בסיסי המוסלמים גררה יציאה מן החומות של כוח חיל המצב.

עד מהרה הביאה אסטרטגיה זו להתפתחות מצור, כאשר העיר מוקפת בחפיר וביצורים צלבנים משני הכוונים - אחד מול העיר ואחד מול צבאו של צלאח א-דין.

ביום 14 בספטמבר נטלו המוסלמים את היוזמה וכוח חזק בפיקוד אחיו של צלאח א-דין של תקי א-דין יצר מתל על עיאדיה ותקף את גבעת "טורון", עמדות הצלבנים הסמוכות לגבעה נפרצו והדרך המובילה צפונה אל כוון אכזיב נתפסה על ידי המוסלמים, מיד הועברו לעיר אספקה ולוחמים.

הקרבות באזור זה שעתיד היה להיקרא "מון מיזאר" בעכו הצלבנית נמשכו מספר ימים אך החזית התייצבה, והמחנה המוסלמי שינה את מיקומו ומשקלו בשדה המערכה על מנת לנצל את הצלחה. כך מנעו המסלמים אפשרות להתקפה ישירה על החומות ואיימו באופן ישיר על עורף הביצורים הצלבניים.

ביום 4 באוקטובר פתחו הצלבנים בהתקפה מאסיבית על נקודות תורפה בקו ההגנה המוסלמי בצפון העיר, אגרוף ברזל של פרשים צלבניים בעיקר מהמסדרים הצבאיים מוגן על ידי קשתים רגליים מוטטה את חייליו של תקיא-דין ותפסה מחדש את גבעת "מון מיזאר" משם המשיכה ההתקפה הצלבנית אל האגף הימני המוסלמי והביאה אותו לכלל נסיגה, הצבא הצלבני התקדם במהירות שהפתיע את המוסלמים אל כוון תל אלעיאדיה, אז נפתחו הקווים הצלבניים והאבירים שטפו את הביצורים המוסלמיים.

ברגע מכריע זה החלו החיילים הצלבנים לבזוז את המחנה המוסלמי ושוק המזון שפעל סמוך אליו, המחנה המוסלמי ובעיקר האגף השמאלי שלא נכנס כלל למגע יזם התקפת נגד שהביאה את הצלבנים לכלל נסיגת בהלה, כוח מחיל המצב של העיר יצא להתקיף את הנסוגים שחזרו מוכים ובאבידות כבדות לגבעת "טורון". ‏‏‏[4]

המוסלמים, לא הצליחו לנצל את המומנטום, לא הצליחו לסלק את הצלבנים מעמדותיהם החדשות ב"מון מיזאר" ומפקדי הכוחות של צלאח א-דין סירבו לחדש את הקרבות.

ביום 31 באוקטובר הופיע צי מוסלמי בן 50 ספינות מול נמל עכו ופרץ את טבעת המצור הימי והציל את העיר מרעב. צי נוסף ממצרים הצליח לפרוץ, שוב את המצור במהלך חודש דצמבר.

1190[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורף שנת 1190 תפס את הצלבנים במגורים ארעיים החשופים לפגעי מזג האוויר שבנוסף לכך הביא לניתוק עורק האספקה הסדירה, בעוד חיל המצב של עכו פטור מהתמודדות עם הגשם והקור ועם עתודות אספקה. במהלך חמשת חודשי החורף הושבתה הלחימה בשדה.

במרץ 1190 הצליח קונרד ממונפראטו להגיע מצור לעכו עם ספינות אספקה. הצלבנים מחליטים על שינוי הטקטיקה ולהתמקד בהרעשה ארטילרית על החומות, מילוי החפיר וכריית מנהרות. במהלך חודשי החורף נבנו על ידי הצלבנים 3 מגדלי מצור מאסיביים שגבהם כ 30 מטר, המכוסים בעורות ספוגי חומץ להגנה מפני אש יוונית. בסוף חודש אפריל החלה ההתקפה הצלבנית על חומות העיר, תחילה הצליחו הצלבנים למלא את החפיר ולאחר הפגזה ארטילרית הגיעו מגדלי המצור אל החומות ולחימה פראית התלקחה עליהן. התקפת נגד נואשת של צלאח א-דין עוצרת את ההתקפה הצלבנית, קרבות ממשיכים באזור החומה עד חודש מאי. אז מצליחים מגיני העיר להצית ולהעלות באש את המגדלים באמצעות חומר דליק מיוחד שהוכן על ידי טכנאי מיוחד שהגיע מדמשק.‏‏‏[5] במקביל החל צלאח א-דין לקרב את גדודי צבאו אל כוון עכו וביום 19 במאי משגר התקפה עזה על הקווים הצלבניים, ההתקפות ההסניות וחסרות המחץ נהדפות.

אפיסת הכוחות אליה הגיעו הצדדים, והידיעות על התקרבות המחנה הגרמני הגדול בפיקוד פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פרידריך ברברוסה) הביאו את המערכה לקיפאון, על רקע התסכול והקשיים במחנה יצא גדוד של חיילים רגלים ממחנה הנוצרים ללא פיקוד ופרץ את דרכו אל כוון צפון דרך הקווים המוסלמים אל כוון אכזיב - מרכז לוגיסטי מוסלמי. כאן לא יכלו החיילים הנוצרים מלעצור בעצמם והחלו לבזוז את המחנה, החיילים המוסלמים התארגנו להתקפת נגד שהדפה את הצלבנים והביאה להרג של רובם. משיצאו אבירים צלבנים לחלץ את שרידי הגדוד יצא חיל המצב משערי העיר ונכנס אל תוך מערכת הביצורים הצלבניים משם נהדף בקושי.

במהלך ספטמבר הגיע למחנה הצלבני אנרי השני, רוזן שמפאן, מי שעתיד להיות מלך ירושלים, ותפס את הפיקוד הצבאי במחנה. בשלב זה נדחק גי דה ליזיניאן לצד, למרות גבורתו בקרב הוא היה חסר מעמד בעכו. מספר מכונות מצור מוקמות בעמל רב ובהן איל ניגוח אדיר מדים וכלי ארטירליה חדשים אך במהלך הקרבות הם מותקפים באש יוונית ונשרפים, בשלב זה מעביר צלאח א-דין את מפקדתו אחורה אל שפרעם, הוא מתקשה לספק את צרכי העיר ואיננו מעז להתקיף את ביצורי הצלבנים.

בשלב זה הציעו הפיזאנים לשנות כוון התקפה ולנסות לפרוץ לעיר מתוך הים אל הנמל. לצורך ההתקפה נבנה מגדל צף המצויד במכונות מצור שתקף את מגדל הזבובים ששלט על נמל עכו, ספינה אחרת הועמסה בחומרי תבערה ונשלחה אל תוך הנמל וספינה שלישית עם חיל נחיתה התקרבה לחוף. ההתקפה נסתימה בכישלון מוחלט משעלה המגדל הצף באש ושתי האוניות האחרות טבעו.‏‏‏[6]

ביום 1 באוקטובר מתה סיבילה, מלכת ירושלים ועמה מתו שתי בנותיה מבעלה גי דה ליזיניאן, ב-27 בדצמבר נישאה איזבל הראשונה, מלכת ירושלים לקונרד ממונפראטו, כך התערערה עוד יותר אחיזתו של דה ליזיניאן בכתר של ממלכת ירושלים.‏‏‏[7]

ביום 11 בנובמבר יצא צבא צלבני לתקוף את חיפה ולפשוט על מחסני האספקה במקום, הצלבנים הגיעו לעין אפק וחנו על תל כורדאני שם היו חשופים להטרדות כל הלילה, עם בוקר התברר לצלבנים כי הם מוקפים מכל עבר בלוחמים מוסלמים ובעיקר בפרשים טורקים, הנוצרים החלו בנסיגה מסודרת עד לנעמן, שם פוזרו המוסלמים בהתקפה נועזת של ז'ופרוא דה ליזיניאן.

האירוע החשוב האחרון של שנת 1190 התרחש ביום 27 בדצמבר כצי של 25 אוניות אספקה חדר לעיר והציל את תושביה מחרפת רעב.

1191[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש עכו
הוצאה להורג של חיילים מוסלמים

חורף שנת 1191 היה הקשה ביותר בתקופת המצור, במשך ארבעה חודשים קשים נפלו במחנה הנוצרי צלבנים רבים ממחלות, חשיפה ורעב. חיילים פשוטים וחסרי אמצעים אף ערקו לצד המוסלמי בקבלם עליהם את עול האסלאם. בעת קשה זו נוסד למרגלות העיר אחד ההמסדרים הצבאיים החשובים - מסדר האבירים הטבטוני. עד אז היה המסדר חלק ממסדר ההוספיטלרים, בעכו ייסד המסדר בית חולים בתוך ספינה שנגררה על החוף והחלו לפעול כמסדר עצמאי. ‏‏‏[8]

המצב במחנה המוסלמי לא היה מזהיר אף הוא וייאוש שאחז בו מנע ריענון של חיל המצב בעיר. ביום 5 בינואר התמוטט חלק מהחומה של העיר אך הצלבנים לא הצליחו לנצל את האירוע הן מחמת תשישותם והן מאחר שהגשם הפך את כל שדה המערכה לביצה טובענית המקשה על תנועה.‏[9]

באביב של שנת 1191 התארגנו הצדדים הלוחמים להמשך הלחימה, בשלב זה כבר הופיעו לפני חומות העיר ביום 20 באפריל כוחות צרפתיים בפיקודו של פיליפ אוגוסט - סנוניות ראשונות של מסע הצלב השלישי, וב-8 ביוני נחת בשדה המערכה של עכו. בשל בזה, בטרם התחדשו הקרבות עקובי הדם כבר הדלדלו השורות המוסלמיות, וניכר כי היאוש פשט בשורותיהם, בחודש האחרון לקרבות, מול ריצרד לב הארי ניכר היה כי הפיקוד התפורר וללחימה אין תוכנית או כוון. ‏‏‏[10]

תחילה ניסה המלך הצרפתי פיליפ אוגוסט להכריע את המצור בסדרת התקפות עזות על ביצורי העיר, שלוש התקפות שנערכו בחודש יוני נהדפו בקושי אך במקביל המשיכה הארטילריה הצלבנית להפגיז את חומות העיר שבקיעים, סדקים ואף הרס מאסיבי ניכר בהן. ההתקפות נערכו מאחרי חומות עפר מהודק שהפכו את האש היוונית לחסרת תועלת.

ביום 8 ביוני נחת הצבא האנגלי בעכו, ביום 2 ביולי חלקים מהמגדל הארור מתמוטטים, התקפה ראשונה על הפרצה נהדפת, התקפות נוספות נערכות מיום 5 ביולי עד ליום 7 ביולי אך ללא הצלחה. התקפה נוספת ביום 11 ביולי הביאה את המגינים לייאוש מוחלט ולסכם כניעה שעליו מוסכם ביום למחרת. ‏‏‏[11]

על פי הסכם הכניעה הפכו כל תושבי עכו לשבויים ורכושם לשלל, על פי ההסכם אמור היה צלאח א-דין לפדות את השבויים המוסלמים, להחזיר את שבויי המלחמה הנוצרים ואת הצלב האמיתי. ‏‏‏[12]

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבושה של עכו התברר, בדיעבד, כשיאו של מסע הצלב השלישי והגדול שבהישגיו. כיבוש העיר אף פתח את התקופה השנייה בתולדות ממלכת ירושלים כאשר הפכה עכו למעשה לבירת הממלכה. מדינת הצלבנים שיש הקוראים לה ממלכת עכו התקיימה מאה שנים נוספות עד שעכו עצמה תיכבש בשנת 1291 על ידי הממלוכים.

כיבוש העיר הביא לקדמת הבמה את הצורך לארגן מחדש את העיר ואת ממלכת הצלבנים מחדש והעלה אל פני השטח מחלוקות ישנות שמקורם בממלכת ירושלים של לפני קרב קרני חיטין ומחלוקות חדשות שמקורן באירופה. כך עבר פיקוד הכוח הצלבני לידי מלכי אירופה ואלו נתפלגו ביניהם על שאלות בסיסיות - תהליך שהלך והתחזק בממלכת ירושלים השנייה: איבוד כוחם של אבירי הארץ ומתן ההכרעה על גורל המדינה הצלבנית לגורמי חוץ.

בהתערבות פיליפ אוגוסט, מלך צרפת הוחזרו הנכסים בעיר לידי בעליהם הוותיקים (אלו שיכלו להוכיח את בעלותם). כך הוחזרו נכסים לקומונות האיטלקיות ולמסדרים הצבאיים והמסגדים חזרו להיות כנסיות.‏‏‏[13]

בגלל הצפיפות בעיר נאלצו נוצרים מקומיים וחלק מהצלבנים להתגורר באזור מון מיזאר מחוץ לחומות העיר.

ביום 31 ביולי עזב המלך הצרפתי את חופי הארץ למרות מחאות הצלבנים והשאיר את ריצ'רד לב הארי כשליט ומפקד עליון. ביום 20 באוגוסט משנתעכבו תשלומי פדיון השבויים המובטח ומשהחזיר צלאח א-דין רק חלק משבויי המלחמה הנוצרים הוציא ריצ'רד לב הארי את האסירים המוסלמיים אל מחוץ לעכו (אל אזור חורבת עוצה) והוציא אותם להורג.‏[14]

יומיים לאחר מכן, יצא הצבא הצלבני מעכו דרומה למסע של כיבוש מחדש של ארץ הקודש. מסע זה עתיד להמשך שנה - עד לנובמבר 1192 מתוך מטרה מוצהרת של כיבוש ירושלים אותה לא ישיג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏David Nicolle, Christa Hook. The Third Crusade 1191: Richard the Lionheart, Saladin and the Struggle for Jerusalem. Osprey Publishing 2006 ISBN 1841768685, 9781841768687‏ p. 46‏
  2. ^ ‏‏Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221‏ p. 83.‏
  3. ^ http://www.logoi.com/notes/crusades/siege_acre.html‏
  4. ^ http://www.ahrtp.com/MedievalWarfareOnLine/crusade3.htm‏
  5. ^ http://members.iinet.net.au/~rmine/acre.html‏
  6. ^ http://web.archive.org/web/20031226020259/www.deremilitari.org/RESOURCES/SOURCES/ctit1.htm‏
  7. ^ ‏Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221‏ p. 84. ‏‏‏
  8. ^ ‏Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221‏ p. 84. ‏‏‏
  9. ^ Beha Ed-Din, What Befell Sultan Yusuf, chapter XCI, in The Palestine Pilgrims' Text Society Vol XIII, London
  10. ^ ‏David Nicolle, Christa Hook. The Third Crusade 1191: Richard the Lionheart, Saladin and the Struggle for Jerusalem. Osprey Publishing 2006 ISBN 1841768685, 9781841768687‏ p. 51‏
  11. ^ http://hamblinwj.byu.edu/class/335crus/CRUS02/CR23Third/Acre.pdf
  12. ^ http://www.fordham.edu/halsall/source/1191acre.html‏
  13. ^ http://crusades.boisestate.edu/3rd/09.shtml‏
  14. ^ ‏Rickard, J (12 November 2001), Siege of Acre, August 1189-12 July 1191, http://www.historyofwar.org/scripts/fluffy/fcp.pl?words=battle+acre&submit=Site+Search&d=/battles_acre.html