המצור על עכו (1291)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המצור על עכו (1291)
מלחמה: מלחמות ממלכת ירושלים
SiegeOfAcre1291.jpg

מרשל המסדר ההוספיטלרי נלחם עם אביריו על חומות העיר עכו בעת המצור
תאריך התחלה: 1291
קרב לפני: המצור על טריפולי (לבנון), (1289)
קרב אחרי: המצור על ארוד 1302
מקום: עכו
תוצאה: כיבוש עכו בידי הממלוכים
הצדדים הלוחמים

האימפריה הממלוכית

המסדרים הצבאיים
הקומונות הימיות מאיטליה
צלבנים מקפריסין.

מפקדים

מפקדי המסדרים הצבאיים.

כוחות
על פי אומדנים שונים כ 60,000 פרשים וכ-120,000 רגלים  800-700 פרשים ובנוסף עליהם כ 14,000 חיילים רגלים 
אבידות
לא ידוע  לא ידוע 
מפת עכו הצלבנית של המאה ה-13

המצור על עכו של שנת 1291 הביא לכיבוש העיר עכו - בירת ממלכת ירושלים הצלבנית, על ידי הממלוכים וסיום 200 שנה של מדינה צלבנית עצמאית בארץ הקודש.

כיבוש עכו היה סוף תהליך מהיר יחסית של התפוררות במהלכו כבשו הממלוכים את כל מבצרי הצלבנים במישור החוף ובגליל. בתהליך מקביל התפוררה המדינה הצלבנית מבפנים ונקרעה במאבקי כוח בין המסדרים הצבאיים, הקומונות האיטלקיות, צלבנים מקומיים, ונוצרים מקומיים. עם תום המצור פונו כל מאחזי הצלבנים בארץ ישראל ובא הקץ על ממלכת ירושלים לאחר היסטוריה סוערת ומפוארת של 200 שנה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הצלב השביעי הביא עם סיומו לעליית הממלוכים לשלטון, ולאחר התייצבות שלטונם במצרים פנה הסולטאן החדש ביברס לקצץ אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. הממשל הממלוכי החדש השתלט על המזרח התיכון מחק את פיצולי העבר ההאיובי איחד את חצרות האמירים העצמאיים, והביא לאיחוד כוחות האסלאם בדומה לצאלח א-דין. בניית מנגנון אדמיניסטרטיבי אזרחי ומנגנון צבאי יעיל איפשר לממלוכים לממש כוח זה למטרות האסטרטגיות של הסולטנות. ב-1263 כבש ביברס את הר תבור ונצרת, וב-1265 את קיסריה וארסוף. בהרסו ערי נמל קבע עיקרון ממלוכי חשוב - הוא הרס את המצודות לחלוטין ובאבניהן מילא את הנמל והוציא אותו מכלל שימוש. כך נמנעה הגשת סיוע ימי לצלבנים, וכן המסחר הימי חייב היה לעבור דרך ערי מצרים במקום דרך ערי ארץ-ישראל. ב-1266 כבש בייברס את צפת. מותו של ביברס ב-1277, קטע את שרשרת מסעות המלחמה שהפכה את ממלכת הצלבנים לקבוצה של מובלעות צלבניות הנלחמות על חייהן. יורשו קלאון כבש את טריפולי, וסימן את עכו, בירת הממלכה הצלבנית המפוררת, כמטרתו הבאה.

למרות שביתת נשק שנכרתה עם צור ובהמשך עם עכו לתקופה של עשר שנים, אין ספק כי השאלה הייתה מתי תוכרע ממלכת ירושלים. האסלאם לא יכול ולא רצה לקבל את קיום ישויות מדיניות נוצריות עצמאיות בתוך הסולטנות המצרית איסלאמית. מלחמת הקודש בצלבנים יצרו הוויה והכרה של קדושה טריטוריאלית לארץ ישראל, ועצם קיום ערים צלבניות נתפס כקיום טמא בלב הישות המוסלמית. החשש ממסע צלב חדש שינצל את ערי החוף כראשי גשר היה מוטיב קבוע במדיניות הסולטנות הממלוכית.

שרידי הממלכה הצלבנית עברו תהליך מקביל של התפוררות פנימית, וניתוק מאירופה. שליטי אירופה הגיעו למסקנה כי ממלכת ירושלים איננה חיונית והם היו עסוקים בטיפול בבעיות פנימיות, כך שגורלה של ממלכת ירושלים נתקל באדישות. כך, בעת שממלכת ירושלים נלחמה על חייה, סחרו הקומונות האיטלקיות עם מצרים וספקו לה חומרי גלם חיוניים ללחימתה כגון עבדים, עצים וכיוצא באלה. כוחה של מדינת הצלבנים נשען בעת גסיסתה על המסדרים והקומונות וכך הפכה מדינת הצלבנים ללא יותר משורה של תחנות מסחר על חוף הים התיכון ללא הינטרלנד העשוי להצדיק ולממן את קיומה.

בתוך הטריטוריה שנותרה בשליטת הנוצרים בארץ הקודש נערכו קרבות של ממש בין הקומונות האיטלקיות ובין המסדרים הצבאיים הגדולים, ההוספיטלרים ומסדר אבירי היכל שלמה, שנהלו קרבות רחוב של ממש בעיקר ברחובות עכו. במקביל, התנהלו ויכוחים ועימותים בשאלה מי הוא אכן מלך ירושלים, סופם של דיונים בשאלה זו הותיר את ממלכת ירושלים ללא מנהיג בשעותיה הקשות ביותר.

המסדרים הצבאיים, שהיו היחידים בעלי אמצעים להגן על הממלכה, נאחזו ביאוש ונמנעו מיוזמה צבאית. כך בעת הופעת צבא מוסלמי מול מצודות וערים העדיפו הנוצרים להציל את נפשם באופן זמני ולעבור לעיר נוצרית אחרת, ולקבל את הסכם כניעה המוצע להם. כך נחתמו הסכמים של שביתות נשק שלמוסלמים כלל לא הייתה כוונה לקיימם ולנוצרים לא הייתה כל יכולת לאכפם. ביום 17 במרץ 1289 הופיע צבא ממלוכי לפני חומות העיר טריפולי, ולאחר לחימה עיקשת החלו ציי הקומונות לברוח מהעיר. ביום 26 באפריל נפלה העיר, הממלוכים ערכו טבח מחריד בתושביה והרסו אותה עד היסוד. מלך קפריסין אנרי השני, שנשא גם בתואר הריק מלך ירושלים, חתם עם הסולטאן את הסכם שביתת הנשק האחרון.‏‏‏[1]

העילה להתקפה על עכו ניתנה לסולטאן בתקרית שאירעה במהלך 1290 ובמהלכה ערכו עולי רגל נוצרים מאירופה פרעות בסוחרים מוסלמים, שהביאו מוצרי מזון לשוק בתוך העיר עכו. שלטונות העיר עכו סירבו להסגיר את הפורעים הנוצרים לידי נציגי הסולטאן וכך נתנו לקלאון עילה להכריז מלחמה כנגד עכו.‏‏‏[2]

ביצורי עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז כיבוש העיר עכו בשנת 1191 על ידי הצלבנים במסע הצלב השלישי, גדלה העיר ואיתה גדלו מערכות הביצורים. כך, בסוף המאה ה-13 הפכה עכו לאחת הערים המבוצרות ביותר בארץ ישראל. העיר חולקה באופן גס לשני חלקים - העיר העתיקה והעיר החדשה.

העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר העתיקה חופפת את עכו של טרום המצור של 1191 והעיר הצלבנית של המאה ה-12 שצורתה כמרובע. בקצה הדרומי של העיר ישב הנמל שהיה מוגן על ידי חומות שנבנו על גבי שוברי הגלים ובקצה מגדל מבוצר. שרשרת קישרה את המגדלור של העיר הידוע גם כמגדל הזבובים. בסמוך לנמל שכנו רובעי הקומונות האיטלקיות, כל אחד מהם מוקף בחומה מבוצר ומחוזק במגדלים. בצד הדרומי מערבי של העיר העתיקה - בצמוד לים היה רובע שלם בשליטת הטמפלרים, רובע זה הוקף חומה ובצידה הצפוני מגדל. במרכז הרובע נבנה מגדל עוז - ארמון מבוצר מרכזם של אבירי המסדר. מגדל עוז נוסף ברובע שימש כמשכנו של מפקד המסדר. על שפת הים ישב מגדל נוסף שנבנה על ידי צאלח א-דין ובו נשמר אוצרו של המסדר.

צפונית משם שכן רובע בשליטתו של מסדר ההוספיטלרים, חומתו הצפונית של הרובע היא חלק מביצורי העיר מהמאה ה-12, שברבות הזמן הפכו לחגורת ביצורים פנימיים. שני שערים בחומה זו חיברו את הרובע לעיר החדשה. בתוך הרובע בלטו שלושה בנינים גדולים - מגדל העוז, כנסייה ובית חולים בניהול המסדר. המסדר הטבטוני החזיק ברובע משלו בצמוד לחומה המזרחית של העיר. מצודת העיר, שהייתה מבצר עצמאי, נבנתה במרכז החומה הצפונית של העיר העתיקה. במצודה זו, שעם הרחבת העיר צפונה איבדה את חשיבותה האסטרטגית, התגורר מפקד חיל המצב המלכותי - שריד לימים של שלטון מרכזי. במרכז העיר ישבה הקתדרלה - כנסיית הצלב הקדוש - אחת מ-38 כנסיות צלבניות ומקומיות בעכו.

חומות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומות העיר העתיקה הקיפו את העיר רק מצידה הפונה אל היבשה. בחומה זו נקבעו מגדלים גבוהים בצד המזרחי של החומה - בה היא גם חומת העיר החיצונית הייתה החומה כפולה הנמשכת גם ומגינה על העיר החדשה. מאחר שמחומה זו לא נותרו שרידים של ממש ניתן רק להניח כי החומה החיצונית הייתה נמוכה מהחומה הפנימית וכי כל מגדל היה בעל שטח אש ותצפית עצמאי - על פי ככלי בניית המבצרים הצלבניים. מערך זה היה מחולק לקטעים הנתונים לאחריות אחד מהגופים או הקבוצות שבעיר. כך היו קטעי חומה בהשגחת המסדרים הצבאיים, הקומונות האיטלקיות. ‏‏‏[3]

העיר החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר החדשה נצמדה לעיר העתיקה מצפון, מחוץ לחומות העיר העתיקה וצורתה כמשולש. שטח זה החל להיות מיושב בצפיפות לאחר תום המצור על עכו בשנת 1191 ואז גם נקבע שמו - מון מיזאר (צרפתית: Mont Musard) כאן ישבו הקהילות של הנוצרים המקומיים וגם הקהילה יהודית הקטנה של עכו. גם בשטח זה היו למסדרים הצבאיים מאחזים והחשוב שבהם היתב מצודת ההוספיטלרים שבה אכסניה לעולי רגל ומקום מגוריו של מרשל המסדר.

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הצלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת המצור שהו בעיר בן 800 ל 700 פרשים ובנוסף עליהם כ 14,000 חיילים רגלים בחלקם צלבנים - עולי רגל מאירופה. ובסך הכל שהו בעיר כ 40,000 תושבים. הצלבנים נהנו מעליונות מוחלטת בים בזכות צייהם של הקומונות האיטלקיות אך בקרבות יבשתיים סבלו מנחיתות מספרית מוחלטת מול הצבא הממלוכי שגייס את כל כוחותיו ממצרים ודמשק לצורך המצור.

הצבא הממלוכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות הממלוכיות לקרב החלו בקיץ של 1290 באיסוף עצים מכל יערות האזור - מלבנון עד ארץ ישראל לצורך בנין מכונות המצור ובמשך ארבעה חודשים נמשכו עבודות הכריתה באזור קיסריה ועתלית ‏‏אפילו מותו הפתאומי של הסולטאן קלאון לא עצר את ההכנות והגיוס הכללי מכל מדינות המזרח התיכון ‏‏‏[4] שהלכה וקיבלה את האופי של מלחמת קודש לגירוש סופי של הצלבנים מארץ הקודש.

בחודש מרץ 1291 החלו גדודים מוסלמים להאסף במישור עכו, גדודים יצאו מדמשק נושאים איתם מכונות מצור ואחריהם גדודים מערים אחרות בסוריה עוברים בדמשק ופונים משם אל כוון עכו תחת פיקודו של הסולטאן הממלוכי החדש ח'ליל בן קלאון. המחנה הממלוכי שנאסף מול חומות העיר עכו היה מהגדולים שנאספו מול עכו בפרט ובימי הביניים בפרט והאומדנים על גודלו משתנים, מקורות נוצריים שונים הם היחידים הנותנים אמדן שנע בין שישים אלף לשש מאות אלף חיילים, בספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל ‏‏‏[5], מציין כי על פי מקור נוצרי אמין מנה הצבא הממלוכי 60,000 פרשים ו 150,000 רגלים ועימם 72 או 92 מכונות מצור מכל הסוגים ‏‏‏[6].

מהלך המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצור עכו

לאחר התמקמות, בניית האוהלים והרכבת מכונות המצור החלה ביום 15 באפריל ההפגזה של ביצורי עכו , מלכתחילה לא התכוונו הממלוכים לצור על העיר להרעיבה הן לאור העובדה שבעיר היו מאגרי מזון אדירים ולאור העובדה כי מצד הים לא נתקיים הסגר על נמל עכו. בתקופת ההרעשה לא סגרו הצלבנים את שערי העיר מתוך מטרה להקל על גיחות פתע מתוך העיר, לפזר את המאמץ המלחמתי לכל אורך החזית ולמנוע מהממלוכים את היוזמה בבחירת גזרות התקפה.

מאחר ובעיר לא היה מפקד מקובל על כל הצדדים נתכנסו נציגי כל הכוחות והפלגים הצלבניים וקבעו סדרי שמירה על מגדלי העיר ושעריה ורוטציה של מפקד עליון לעיר.

במהלך המצור ערכו הצלבנים שתי גיחות פתע אל מחוץ לחומות העיר מתוך תקווה לערער את תוכניות ההתקפה הממלוכיות.

התקפה ראשונה יצאה מצפון במקום הקרוב לחוף הים במקום בו החומה הייתה באחריות הטמפלרים ומולם צבאות חמת, ביום 15 באפריל יצא גדוד צלבני אל הקווים הממלוכים וחדר עמוק אל תוך המחנה כאשר ספינות צלבניות מחפות על ההתקדמות מצד הים. במהלך הקרב הסתבכו רגלי הסוסים הצלבנים בחבלים הקושרים את יתדות האוהלים המוסלמים והפרשים הצלבנים נסוגו אל העיר.

התקפה שנייה יצאה משער אנטוניוס הקדוש אל כוון מרכז המערכה המוסלמית תוך ניצול לילה חסר ירח, ההתקפה איבדה את אלמנט ההפתעה ונהדפה.

במשך חודש המצור הראשון נערכה הפגזה מתמדת של חומות העיר מצפון לדרום וכן על המגדל הארור במרכז החומה הפנימית ופעולות כרייה אל מתחת לחומות נמשכו על מנת לנסות ולמוטט את הביצורים, משימה בעייתית ביותר מול עיר חוף, מי תהום מלוחים נמצאים בעומק נמוך כך שכל מנהרה הנחפרת עלולה להתמלא במי-ים.

ביום 4 במאי נחתו בעכו חיילים צלבניים מקפריסין בראשות מלכם אנרי השני שניסה לחדש את המשא ומתן עם הסולטאן המצרי אך נתקל בקיר אטום - הסולטאן לא היה מוכן אלא למשא ומתן על הסכם כניעה, דרש את מפתחות העיר והציע כי הצלבנים יעזבו את עכו עם רכושם.

עם תום המשא ומתן התחדשו פעולות ההפגזה ולאחר עשרה ימים נפרץ פתח בסמוך למגדל הידוע בשמו מגדל המלך או המגדל החדש. על קטע זה של החומה שמרו חיילים מקפריסין בפיקודו של אדון צור אמאלריך. ההתקפה המוסלמית בקטע זה נפרסה על פני חזית רחבה ומשאיבדו הקפריסאים כל תקווה הם נסוגו תוך שהם משלחים אש בביצורים ושורפים את הגשר המקשר עם הקו השני של הביצורים. חמשה ימים לאחר מכן ביום 12 במאי הצליחו המוסלמים למוטט את מגדל המלך אל תוך החפיר ולקנות אחיזה בקו החומות החיצוני של עכו.

ביום 16 במאי החלו הגדודים הממלוכים בהתקפה מאסיבית על חומות העיר כאשר משקל ההתקפה מופנה לאזור שהובקע תוך שהם משתקים את ההגנה הצלבנית וחודרים אל השטח בין שתי החומות. משם חדרו המוסלמים אל שער המגדל הארור ומשלא נתקלו בכל התנגדות פרצו אל תוך העיר ואל הרובע של המסדר הטבטוני.

גדודים אחרים התקדמו בשטח בין שתי החומות אל מול מצודת העיר ונתקלו בהתקפת נגד של אבירי המסדרים במהלכה נפצע מפקד מסדר הטמפלרים פצעי מוות והועבר למות בארמון המסדר. אירוע זה מוטט את כל ההגנה הצלבנית והממלוכים חדרו אל תוך העיר העתיקה של עכו. התפוררות הגנה הצלבנית הובילה לנטישה של עמדות ההגנה ובריחה חסרת סדר אל כוון הנמל בעוד הגדודים הממלוכים מתחילים להרוג בתושבי העיר. באותה עת עגנו בנמל מספר מועט של ספינות שיכלו לאסוף את הפליטים ולהמלט מהטבח. מספר ההרוגים בקרבות הרחוב איננו ידוע אך החרב לא פסחה מעל הקהילה היהודית הקטנה שישבה בעיר החדשה, שגורלה היה כגורל הנוצרים המקומיים והצלבנים.

הפליטים שברחו אל חוף הים נאלצו לשחד מפקדים של ספינות שיאספו אותם לחוף מבטחים, כך על פי הסיפורים אסף מפקד טמפלרי רוג'ר דה פלור לספינתו אצילים ועשירים מהעיר ובנה לעצמו הון גדול. ההיסטוריון הצלבני לודולף ‏‏‏[7] סיפר: " יותר מחמש מאות נשים ובתולות אצילות, בנות למלכים ונסיכים ירדו אל חוף הים כאשר העיר עמדה ליפול. איתן הן לקחו תכשיטים, קישוטי זהב ואבנים יקרות שערכן לא יסולא בפז וצעקו בקול רם בחפשן יורד ים שיקח את אוצרותיהן והציעו עצמן אפילו במערומיהן למי שמוכן לקחת אותן לחוף מבטחים"

הצבא הממלוכי המשיך בהתקדמותו בתוך העיר עד שנעצר מול המבצר הטמפלרי הצמוד לנמל. כאן המשיכו להשתולל קרבות קשים במשך 10 ימים, לאחר משא ומתן על כניעה רצחו הטמפלרים את החיילים הממלוכיים שנכנסו למצודה על פי ההסכם - והקרבות נמשכו תוך שהממלוכים חופרים מתחת לחומת המצודה. בסערת הקרבות ותחת מעטה חשיכה הצליח ראש המסדר לברוח לצידון ועימו רוב אוצרות המסדר. ביום 28 במאי נפער פתח גדול בחומות המצודה הטמפלרית, וזמן קצר לאחר מכן התמוטט המבנה כולו על מגיניו והתוקפים הממלוכיים ‏‏‏[8]. עם נפילת מצודת הטמפלרים ביום 28 במאי 1291 הסתיים המצור על עכו.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפילת עכו סימנה את קץ ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, לאחר נפילת העיר והרס ביצוריה יצאו גדודים ממלוכים לשאר מבצרי הצלבנים לאורך מישור החוף וחוף לבנון ובזמן קצר יחסית, ובהתנגדות סמלית נפלו או פונו שאר המבצרים והערים מחמת הייאוש וחוסר התקווה שאחזה במגינים.

העיר צור נכנעה בפני חיל חלוץ ממלוכי שנשלח לבדוק את השטח לפני פעולה צבאית ממוקדת, מגיני העיר, משגילו כי עכו נפלה וכי הצבא הממלוכי בדרך לכיבוש עירם נטשו אותה וברחו לקפריסין.

חודש לאחר כיבוש עכו יצא כוח ממלוכי גדול לכוון צידון, חיל המצב שהורכב בעיקר מאבירים טמפלרים בפיקוד ראש המסדר נסוג אל מבצר הים ונלחם בגדודים הממלוכים. מפקד המסדר, השאיר את האבירים ללחום על האי בעוד הוא בורח לקפריסין עם אוצרו של המסדר (שהוברח קודם לכם מעכו) תוך שהוא מבטיח לחזור עם תגבורת. משהוברר כי המגינים הושארו לנפשם וכל תגבורת לא תגיע הצליחו הטמפלרים לחמוק מהמצור בחסות החשיכה דרך הים אל המבצר הצלבני טרטוס, במהלך צבאי מאוחר יותר נפל מבצר עוז זה - מהחזקים שבידי הטמפלרים ביום 3 באוגוסט לאחר מצור קצר, חיל המצב של טרטוס נסוג לאי הקטן ארוד.

העיר הבאה בתור לעבור לידי הסולטאן הממלוכי הייתה בירות שנפלה ללא קרב וחיל המצב הצלבני הקטן ברח אל כוון קפריסין, גם כאן הרסו הממלוכים את ביצורי העיר והפכו את הכנסייה למסגד.

ביום 31 ביולי הופיעו גדודים ממלוכיים בחיפה הצלבנית ולאחר קרב קצר ברחו הצלבנים אל מבצר עתלית.

במפתיע, לאחר נפילתה של עכו וחיפה לא פנו הממלוכים לעתלית, האבירים שאיישו את המבצר באותה תקופה היטיבו להבין כי ממלכת ירושלים הגיעה אל קיצה ובליל ה-14 באוגוסט 1291, עזבה את המעגן המבוצר בעתלית ספינה ועליה אחרוני האבירים הטמפלרים, אחרוני הצלבנים בארץ ישראל. אולם בניגוד למצופה, נטישתו של המבצר לא הביאה לכיבושו המיידי בידי המוסלמים. רק שישה שבועות לאחר בריחתם של אחרוני הצלבנים הבחינו המוסלמים, שלא שהו בקרבת מקום, כי המבצר ננטש. לאחר גילוי זה הגיע למקום כוח צבאי גדול אשר הרס את שערי המבצר ומוטט את מגדליו.

המבצר הצלבני האחרון על האי ארוד המשיך לשמש את המסדרים הצבאיים ואמור היה לשמש כראש גשר במסע צלב הנשען על ברית עם המונגולים של החאן אבגא חאן שבאותה תקופה נכנסו לעימות צבאי מחודש עם הממלוכים, בשנת 1302 יצאו הממלוכים בראש צי אל האי ארוד ולאחר הנחיתה על חופי האי הטילו מצור על המצודה הצלבנית. ביום 26 בספטמבר כשהם בסכנת מוות מרעב וללא תגבורות נכנעו האבירים הטמפלרים מחיל המצב, חלקם נרצחו באי והשאר נלקחו לקהיר שם נמקו בכלא המוסלמי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, Norman P. Zacour, Marshall Whithed Baldwin‏. A History of the Crusades: The Later Crusades, 1189-1311‏. Univ of Wisconsin Press 2005. ISBN 0299048446, 9780299048440‏ p 594‏
  2. ^ ‏שם, שם‏
  3. ^ ‏Brepols Publishers, Université de Caen.. Château-Gaillard: études de castellologie médiévale, XVIII : actes du colloque international tenu à Gilleleje, Danemark, 24-30 août 1996 Publications du CRAHM, 1998 ISBN 290268505X, 9782902685059 p 187‏
  4. ^ ‏David Nicolle, Graham Turner, Christa Hook. Acre 1291: Bloody Sunset of the Crusader States. Published by Osprey Publishing, 2005 ISBN 1841768626, 9781841768625 p 30‏
  5. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963‏ עמוד 529
  6. ^ ‏Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, Norman P. Zacour, Marshall Whithed Baldwin‏. A History of the Crusades: The Later Crusades, 1189-1311‏. Univ of Wisconsin Press 2005. ISBN 0299048446, 9780299048440‏ p 595‏
  7. ^ http://www.fordham.edu/halsall/source/1291acre.html‏
  8. ^ ‏Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, Norman P. Zacour, Marshall Whithed Baldwin‏. A History of the Crusades: The Later Crusades, 1189-1311‏. Univ of Wisconsin Press 2005. ISBN 0299048446, 9780299048440‏ p 598‏