המצור על צ'ינגדאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המצור על צ'ינגדאו במלחמת העולם הראשונה, היה הסגר, מלווה במספר פעולות מלחמתיות, שהחל באוגוסט 1914. לאחר מכן החל מצור על העיר והנמל, ולבסוף החלה התקפה של יפן ובריטניה, שתיהן חלק ממדינות ההסכמה, על עיר הנמל הסינית צ'ינגדאו, שהוחזקה בידי גרמניה מאז סוף המאה ה-19. ההתקפה נערכה בין ה-31 באוקטובר לשביעי בנובמבר 1914. בתום הקרב נפלה צ'ינגדאו בידי התוקפים. היה זה הניצחון הראשון של מדינות ההסכמה במלחמה.

המצור וההתקפה נוהלו באיטיות ובזהירות, "על פי הספר". היפנים נהגו במהלכם באורך רוח, תוך העזרות בעובדה שבניגוד לגרמנים, הם יכלו להצטייד כמעט כרצונם ובו בזמן הם נהנו מיתרון מספרי ומיתרון בנשק, אותם הביאו אכן לידי ביטוי. כל זאת בניגוד לאופן לחימתם במלחמת העולם השנייה.

במצור על צ'ינגדאו הפעילו היפנים לצרכים קרביים מטוסי ים שנישאו באוניה ייעודית, וכך נרשמה לראשונה בהיסטוריה התקפה אווירית מהים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ינגדאו הייתה עד לסוף המאה ה-19 כפר דייגים באזור חצי האי שנדונג, אשר מיקומו על אי שבפתח מפרץ עמוק מים, התאים ביותר להקמת נמל. ואכן, סין החלה לבנות בו בסיס ימי, אלא שהעבודות לא צברו תנופה בשל חוסר תקציב. יפן החזיקה במקום לזמן קצר אחרי מלחמת סין-יפן הראשונה והמשיכה בבניית בסיס ימי, אלא שנאלצה לוותר עליו בלחץ המעצמות האחרות.

בסוף המאה ה-19 גרמניה הצטרפה למעצמות אחרות במרוץ לרכישת מושבות בכלל, ולקריעת נתחים מסין בפרט. כמוה נהגה גם יפן, אשר עברה תהליך מודרניזציה מהיר באופן מדהים באותה תקופה, בה רכשה לעצמה מעמד של מעצמה. כתגובה על רצח שני מיסיונרים גרמנים ב-1897, נחת כוח גרמני בצ'ינגדאו והשתלט עליה, תוך אילוץ הסינים להחכיר את המובלעת לגרמניה למשך 99 שנים (בדומה למעמדה של הונג קונג במשך רוב המאה העשרים). הגרמנים בנו במקום, שהפך לעיר, נמל ימי גדול, ששימש הן כנמל האם לצי הגרמני במזרח הרחוק ובאוקיינוס השקט, הן כאחד מן הנמלים המסחריים הגדולים בסין, שתרם באופן מכריע לשגשוג העיר והאזור. במקביל, פיתחו הגרמנים במקום מערכת תקשורת מודרנית לתקופתה, מסילת ברזל, רשת דרכים מצוינות ומכרות פחם, וכן ביצרו את המקום. כנגד התקפה מן הים הוצבו במקום ארבע סוללות תותחים, זרקורים והונחו מוקשים. במידה פחותה, המקום בוצר גם כנגד התקפה יבשתית. כך מוקמו בצ'ינגדאו שתי סוללות תותחים ועוד חמישים תותחים שלא אורגנו בסוללות.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המלחמה, תפס המושל אלפרד מאייר-וולדק (Meyer-Waldeck) את תפקידו כסיוע לצי הגרמני שבמזרח הרחוק, אם כי צי זה עזב בהקדם את הנמל. לשם כך הוא הורה לכנס בצ'ינגדאו את כל כוחות הצבא הגרמניים שבסין. מדינות ההסכמה, פעלו, כמובן, כדי למנוע זאת. בהתאם להוראת המושל, עשו דרכם לנמל כל ספינות המלחמה שהצליחו להתחמק מן הטבעת של מדינות ההסכמה: שתי ספינות תותחים ומשחתת, וכן צוותים של ספינות שנעצרו בדרכן. אזרחים גרמנים עשו דרכם אף הם לצ'ינגדאו, ומלאו תפקידים שונים כאנשי מילואים במערך הגנתה. לאלה נוספה ספינת המלחמה האוסטרו - הונגרית "קייזרין אליזבת" (Kaiserin Elisabeth), שחלק מצוותה ומחימושה צורף למגינים.

לאחר כמה שבועות של מלחמה, כשהגיע למסקנה שלא יתוגבר יותר עקב ההסגר שהוטל על צ'ינגדאו על ידי מדינות ההסכמה, החל מאייר-וולדק להכין את צ'ינגדאו למצור. ההכנות כללו הנחת מוקשים ימיים ויבשתיים, אימון הכוחות, שמנו 3,625 חיילים, חיזוק הביצורים וכיוצא בזה. הנצורים נהנו משפע של אספקה. לעומת זאת, פרוץ המלחמה קדם להגעתה המתוכננת של תחמושת נוספת, ולכן בהמשך, סבלו הנצורים ממחסור-מה בתחמושת לקראת ימיה האחרונים של הלחימה.

פעולות איבה ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולות האיבה החלו ב-22 באוגוסט 1914, כאשר המשחתת הגרמנית S-90, אחת מספינות המלחמה שכונסו בצ'ינגדאו עם פרוץ פעולות האיבה, נתקלה בכוח של שלוש משחתות בריטיות. אחת מהן, המשחתת הבריטית "קנת'" (Kenneth), פנתה לרדוף אחרי S-90. למרות עליונות הספינה הבריטית בחימוש ובמהירות, הצליחה המשחתת הגרמנית לפגוע פעמיים בזו הבריטית, ואף לחמוק אל תחום הגנת סוללות החוף, שאילצו את הבריטים להסתלק.

תחילת ההסגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפנים הכריזו מלחמה על גרמניה ב-23 באוגוסט, לאחר שגרמניה לא נענתה לאולטימטום יפני מאמצע אוגוסט להסיג את ספינותיה ממים יפניים וסיניים וכן להעביר ליפן את הבסיס בצ'ינגדאו "למען השלום באזור". ב-27 באוגוסט החלו היפנים בהטלת הסגר ימי על צ'ינגדאו, ולצורך זה תפסו מספר איים הסמוכים לחוף כנקודות תצפית. בנוסף, החלו גם במשיית מוקשים גרמניים מן הים באזורים הסמוכים לנמל. כיוון שלא היו בטוחים לחלוטין שפלגת הסיירות הגרמנית עזבה את הנמל, וגם כיוון שהעומס שהמלחמה הטילה על צייה במקומות אחרים לא היה רב, היפנים הקצו לצורך ההסגר כוח גדול בהרבה מן הדרוש: חמש ספינות מערכה, שלוש סיירות, שמונה סיירות קלות, 24 משחתות, ארבע ספינות תותחים, 13 ספינות טורפדו (ששימשו למשיית מוקשים). כללית, כל פעולות המלחמה היפניות היו זהירות, עם מקדמי ביטחון גבוהים, ומכוונים כך שאבדותיהם יהיו קטנות ככל האפשר. שלושה ימים אחר כך פקדה סופת טייפון את האזור, השקט בדרך כלל בסתיו, והטילה לחוף את המשחתת היפנית "שירוטאיה". את המלאכה של השמדת המשחתת השלימה ספינת התותחים הגרמנית "יגואר" (Jaguar), אחת מאלה שכונסו בצ'ינגדאו בתחילת המלחמה, שהגיחה לצורך כך מן הנמל, בהגנת סוללות החוף.

נחיתת היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני בספטמבר החלו היפנים, בפיקודו של לייטננט גנרל מיטסואומי קאמיו, בהנחתת כוחות בלונגקואו שבצפון חצי האי. אתר זה הועדף על אתרים קרובים יותר לנמל כדי להימנע מאפשרות של שיבוש הנחיתה על ידי הגרמנים. תחילה תפסו את המקום ארבע פלוגות רגלים ופלוגה מסייעת, מצוידת במקלעים, מתוגברת במלחים. המקום נמצא ריק מגרמנים, ובהמשך עלה על החוף כוח הנדסה שבנה במקום מזח צף ושני רציפים תוך יממה. בעזרת אלה נחת במקום רגימנט פרשים ורגימנט רגלים, אלא שסופה אדירה, שתבעה אלפי קורבנות מן התושבים המקומיים, שיבשה את המשך הנחיתה. כיוון שכך, המפקד היפני פקד על החיילים שכבר נחתו להתקדם בכוחם-הם, על אף שהסופה שיבשה גם את נחיתת האספקה, והם נאלצו להתקיים מהשטח. סין, שמחתה על חילול ריבונותה, לא עשתה דבר מעבר לכך, והשלטונות המקומיים, לנוכח האסון, אף נעזרו בסיוע שניתן על ידי היפנים. הפוגה שחלה בסופה איפשרה לבסוף את תיגבור הכוח היפני, והתגבורת עשתה דרכה אל פנים הארץ בשביעי לספטמבר. אלא שלאחר ההפוגה בסופה חלה שוב הכבדה בתנאי מזג האוויר, וזו הובילה לבסוף להחלטה שלא להמשיך להנחית כוחות נוספים באותה נקודה, ואף לנטשה כליל, כאשר אחרוני הנוחתים קבלו פקודה לחזור ולעלות על האוניות. במקום זאת, מה-18 בספטמבר נחתו היפנים במפרץ לאו שן, הקרוב יותר לצ'ינגדאו, לאחר שהמקום, שנמצא ריק, הופגז קודם מהים כסיוע לנחיתה. היפנים מיהרו לבנות במקום מזח, ותוך כמה ימים הפך המפרץ לאתר נחיתה מבוסס ומאובטח, אם כי ב-26 וב-28 בספטמבר הצליחו ספינות גרמניות להתקרב ולהפגיזו. עוד קודם לכן גילה סיור אווירי שעיקר הצי הגרמני עזב את צ'ינגדאו, וכך יכול היה הצי היפני לשחרר מן המשימה מספר ספינות קרב, שהכבדות שביניהן הפכו לעודפות לנוכח הידיעה. לעומת זאת, הצטרפו לנוחתים גדוד בריטי סדיר ושתי פלוגות מהודו, וזאת לאחר שהקמת יחידה על בסיס מתנדבים בריטים שהתגוררו במזרח הרחוק איפשרה את הפנייתם. אלה נחתו בלאו שן החל מה-24 לחודש.

בסופו של דבר נהנו היפנים מעדיפות של כ-7 ל-1 במספר החיילים. כן נהנו מיתרון מודיעיני, שחלקו נבע מכך שהאוכלוסייה הסינית המקומית נטתה לצידם יותר מאשר לצד הגרמנים, וזאת כאשר שני הצדדים העסיקו מקומיים בתפקידי עזר שונים. בנוסף, היפנים לכדו רשת ריגול סינית שהופעלה על ידי הגרמנית, והזינו אותה ב"ידיעות" כרצונם.

היתקלויות ראשונות ביבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 בספטמבר נתקלו לראשונה כוחות קרקעיים יפניים בגרמנים, כאשר כוח פרשים יפני חצה את גבול המובלעת הגרמנית בצ'ימו. הכוח הגרמני בצ'ימו הופתע מהופעת היפנים ונמלט לאחר התכתשות קצרה. ביום המחרת תפסו היפנים את קיאוטסצ'ואו, ובכך ניתקו את קו הרכבת של שנדונג. במקביל, וכהסחה, הפגיזו משחתות יפניות את צ'ינגדאו מכיוון הים. לנוכח ההתפתחויות, תיגבר המפקד הגרמני את הכוחות שחסמו בהרים את דרכי הגישה היבשתיות אל עיר הנמל, וזאת בתקווה לעכב את התקדמות היפנים. ב-18 לחודש חברו כוחות הרגלים היפניים, אשר יצאו מנקודת הנחיתה הראשונה, מותשים ורעבים (שכן נשלחו לדרכם ללא אספקה, כאמור) לכוחות הפרשים שבצ'ימו, שבה נסלל במהרה מסלול תעופה. זה פעל החל מה-21 בספטמבר, ואם כי שלושת המטוסים היפניים שפעלו ממנו, לא הצליחו להשמיד את המטוס הגרמני הבודד, הרי בעצם קיומם ופעולתם הגבילו בהרבה את יכולת פעולתו.

צ'ינגדאו במצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש מוצבי החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 לחודש חברו כוחות יפניים, שיצאו מנקודת הנחיתה החדשה, עם כוחות שיצאו מצ'ימו. לאחר היתקלות עם מוצב חוץ גרמני במעבר הוטונג, שחייליו נסוגו לאחר קרב ממושך, נסגרה טבעת המצור על צ'ינגדאו. יום לאחר מכן פרצו היפנים את קו ההגנה החיצוני שבהרים מסביב לצ'ינגדאו באתר מרחצאות בשם בית מקלנבורג (Mecklenburg). מכאן ואילך, היפנים התקדמו בטורים קטנים, לרוב בגודל של פלוגה, והגרמנים במוצבי החוץ, אשר חששו מניתוק, אפילו יצליחו לעצור את הטור שלפניהם, ואשר לא יכולים היו לאבד כך חיילים לנוכח מיעוט כוחם, נטשו אחת לאחת את עמדות ההגנה ההרריות החיצוניות של צ'ינגדאו והתכנסו יותר ויותר כלפי העיר. בינתיים, מחישובים פוליטיים של מעמדם בסין, ולנוכח העדר התנגדות, השתלטו היפנים על מסילת הברזל של חצי האי שנדונג. ב-24 לחודש, כדי לשבש מעט את התקדמות היפנים, ערכו הגרמנים פשיטה בכוח של כ-130 חיילים המסתייעים בארבע מכונות ירייה, ובה כבשו עמדה יפנית ליד צ'ימו, אך לבסוף הם נהדפו, והיפנים המשיכו בהתקדמותם, תוך השתלטות על עמדות הגרמנים כמעט בלי אבידות לעצמם.

גבעת פרינץ היינריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת המפתח של מערך ההגנה הגרמני בגבעות העוטפות את צ'ינגדאו הייתה גבעת פרינץ היינריך (Prinz Heinrich). הגבעה המיתמרת מעל הגבעות הסמוכות שלטה על סביבתה וסיפקה תצפית יוצאת מן הכלל, שנוצלה לטיווח הארטילריה הגרמנית. לכאורה יכולה הייתה להחזיק מעמד גם אם היפנים יעקפו אותה, כיוון שהגישה אליה הייתה קשה ביותר, וכמעט בלתי אפשרית לנוכח מגינים נחושים. אלה מנו כשישים איש, מצוידים היטב גם לאפשרות שינותקו לזמן רב. בלילה אור ל-28 לחודש, בעיצומה של סופה קשה, יצאה פלוגה יפנית שנעזרה במחלקת הנדסה להתגברות על מכשולים בדרך, לכיבוש הגבעה. הכוח הצליח להעפיל על הגבעה למרות החשכה, הסופה וקשיי הדרך, שעליהם הצליח להתגבר כוח ההנדסה. בהמשך הכוח הגיע להסתעפות שבילים שממנה לא ידעו היפנים להיכן להמשיך. לבסוף השאירו מחלקה כדי שתמשיך בכיוון הפחות סביר, ורוב הכוח המשיך הלאה בכיוון הסביר יותר. התוקפים נתקלו באש גרמנית עליה לא הצליחו להתגבר, פעם אחר פעם, ושגרמה להם אבידות כבדות. אלא שהמחלקה שהופרשה מהכוח העיקרי התקדמה בחסות הקרב שהתחולל באותה עת והפתיעה את הגרמנים מכיוון לא צפוי. המפקד הגרמני הציע להיכנע, בתנאי שיורשה לחזור עם חייליו לצ'ינגדאו. היפנים דחו את הצעתו ושבו את 54 החיילים הגרמנים שעל הגבעה. ששה אחרים נהרגו בקרב, והיפנים איבדו 24 חיילים הרוגים. כעת נהנו היפנים מן הגבעה, עם כל יתרונותיה.

הטבעת נסגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל, פתחו התוקפים בהפגזה כבדה על צ'ינגדאו. הספינות של מדינות המרכז, אשר התרכזו בנמל, כאמור, ניסו לסייע למגינים, אך ספגו פגיעות, ולבסוף נסוגו.

היפנים, שהשתלטו על קו ההגנה הגרמני השני, בנו בסיס ימי נוסף, קרוב יותר לצ'ינגדאו, במפרץ שצ'יקו. עד מהרה פונו מהמפרץ מוקשים, במחיר שתי שולות מוקשים שאבדו, נבנה מזח ונסללו אליו דרך ומסילת רכבת צרה. הרכבת, מונעת על ידי קטרים קטנים, אשר התקשתה לעשות דרכה במקומות תלולים, עם משקל כבד, נעזרה בכ-1,500 חיילים ובכ-10,000 פועלים סינים לתוספת כוח. בסופו של דבר הוביל קו הרכבת 150 טונות אספקה ליום ב-300 קרונות. בנוסף לרכבת, גררו פועלים סיניים כ-800 עגלות אספקה בדרך שנסללה. בעוד שאתר הנחיתה הוסיף לשמש לאספקה רגילה, שימש הבסיס החדש לצורך צבירת ארטילריית מצור ותחמושת עבורה.

ההכנות למצור כללו, בנוסף, בניית עמדות בטון לארטילריה כבדה, וכן קו חפירות במקביל לקו ההגנה הגרמני, ובמרחק קילומטר או שניים ממנו.

הגרמנים ניסו לשבש את הכנות היפנים באמצעות סוללות התותחים שברשותם, אלא שהם נעדרו תצפיות נאותות. המטוס היחיד שברשותם עמד בסכנה מתמדת ממטוסי היפנים ומאש נגד מטוסית, עד שטייסו סירב לבסוף להמריא. בלון תצפית הופל עד מהרה וכאמור, גבעת פרינץ היינריך אבדה. ולפיכך, האש שירו, כ-1,500 פגזים ליום, הייתה בלתי יעילה, יחסית.

בשני לאוקטובר יצאו שלוש פלוגות גרמניות לפשיטה. האחת מצאה חפירות בלתי מאוישות ונסוגה. שתי האחרות נתקלו באש יפנית קטלנית ונסוגו, בהשאירן ששה שבויים ו-29 הרוגים. ניסיון פשיטה נוסף ב-22 לחודש נכשל כיוון שהכוח נתגלה עוד טרם הגיעו ליעדו.

הבריטים הצטרפו לצרים על צ'ינדאו, ולרוע מזלם סבלו פגיעות משני הצדדים. הארטילריה הגרמנית ניסתה לפגוע בהם ככל האפשר, במחשבה שבכך התותחנים עשויים להקל על מולדתם, בהיות הבריטים פוטנציאל לתגבור מדינות ההסכמה גם בחזיתות אחרות. היפנים לא הגיבו בעוצמה על ניסיונות פגיעה אלה, וזאת כדי שלא לגלות את מיקום תותחיהם. בנוסף, היפנים התקשו לעתים להבדיל בינם לבין הגרמנים, ורק כושר צליפה ירוד מנע אבדות כבדות יותר לבריטים. לבסוף ניאותו הבריטים ללבוש מדים הדומים לאלה של היפנים. היחסים בין הבריטים ליפנים, ביבשה, אך לא בים, היו מלאי חיכוכים וחריקות גם בלא תקריות מן הסוג המתואר, הן כיוון שהבריטים התייחסו אל היפנים כאל נחותים, הן בשל שיטות שונות של לחימה וניהולה, והן עקב תקנים שונים של אוכל וסניטציה. בואן של שתי הפלוגות מהודו, בשני לאוקטובר, סיבך עוד את הבעיות.

ציי מדינות ההסכמה גיבו את המצור בהפגזות מן הים, שנענו בהפגזות של סוללות החוף הגרמניות. ניסיונות לפגוע באלה האחרונות על ידי התקרבות וירי סלקטיבי ומבוקר בשישי ובעשירי באוקטובר, נכשלו. ניסיון נוסף נכשל כאשר הגרמנים פגעו ב-14 באוקטובר באוניית המערכה הבריטית "טריומף" (Triumph) ואילצוה לסגת לצורך תיקונים.

ביום המחרת הכתה סופת טייפון בצ'ינגדאו ובסביבותיה. 25 חיילים יפנים טבעו בשיטפונות, עמדות תותחים וחפירות ניזוקו, קו הרכבת נשטף וההכנות למצור שובשו במידה ניכרת.

ב-17 בחודש, עם חשכה, הגיחה המשחתת הגרמנית S-90 והצליחה להטביע את הסיירת היפנית הקלה "טאקאצ'יהו". מ-256 אנשי צוות הסיירת שרדו רק שלושה. S-90 מצאה מקלט בנמל סיני, ולמעצמות המרכז נותרו בצ'ינגדאו רק הספינות "יגואר" ו"קייזרין אליזבט".

השלמת ההכנות להסתערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 באוקטובר הושלמה הצבת ארטילריית המצור. לכל תותח סופקו 1,200 פגזים מתוך חישוב של 80 פגזים לתותח ליום. אמנם ההפגזה תוכננה לשבעה ימים אך נעשו הכנות למקרה של התמשכות המצור עד 15 יום. בינתיים נאסר על כל התותחים לירות כדי לא לגלות את מיקומם לגרמנים. בנוסף, הוכנו קבוצות הסתערות המצוידות ברובי רימונים ובמוטות במבוק מלאי חומר נפץ לפריצת גדרות תיל.

מצד הים, החלו היפנים והבריטים, שנעזרו בהשתפרות מזג האוויר, בהפגזה שיטתית של סוללות החוף הגרמניות ובמהלך ה-29 וה-30 לחודש הן הלכו ונהרסו.

כיבוש העיר והנמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפגזות בטרם ההסתערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 באוקטובר פתחו למעלה ממאה תותחי המצור לראשונה באש. לכל תותח הוקצה מטרה ראשית אחת ומטרה משנית אחת. גם הצי פתח בהפגזה עזה, שנמשכה גם בימים הבאים, ושכרסמה בביצורי החוף, עד שהאחרון שבהם הושמד בחמישי לנובמבר. האש של תותחי המצור נמשכה אף היא גם בימים הקרובים, כאשר בחסותה, לסירוגין, בלילה אחד היפנים קידמו בכמה מאות מטרים את מחפורותיהם, ובלילה שאחריו חפרו קו מקביל לזה של הגרמנים, וחוזר חלילה.

ניסיון של הבריטים, שהיו בנחיתות טופוגרפית, לחקות את התקדמות היפנים, לא צלח, והם נסוגו בסופגם 26 אבדות, כולל שמונה הרוגים. ההפגזה עברה בהדרגה גם לרציפים ולמאגרי דלק, ובהמשך כרסמה בביצורים, שהחלו להיהרס ולהינטש, ובגדרות התיל, וכן הרסה את תחנת הכוח. הגרמנים, לנוכח מצוקת מצבם, הורידו את הצוותים משתי אוניות המלחמה, כדי שיצטרפו למגינים.

ברביעי בנובמבר כבשו היפנים את תחנת השאיבה של העיר מידי הגרמנים, ולקחו 21 שבויים.

ההסתערות והכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה אור לשישי לנובמבר, כאשר ביצורי הגרמנים פוצפצו, למעשה, חפרו היפנים את מחפורות ההסתערות הסופיות, במרחק של כמה מאות מטרים מן הקו הגרמני. הקו כלל חמישה ביצורים הממוספרים 1 עד 5. פלוגה יפנית שניסתה לכבוש את ביצור מס' 4, נהדפה. הגרמנים טעו לחשוב שזו ההתקפה העיקרית וביקשו תגבורת, למרות שעמדו בהצלחה אל מול ההתקפה. בביצור מס' 3 לא הצליחו תחילה היפנים, בכוח של פלוגה, להתגבר על הגרמנים. פלוגה נוספת הצטרפה למתקיפים וביצור גרמני ראשון נפל לידי היפנים. התקפת נגד גרמנית על עמדת חוץ יפנית נהדפה. ביצור מס' 2 שנאגף, ואחר כך נעקף, נפל אף הוא לידי היפנים. כוחות יפניים שתקפו שוב את ביצור מס' 4 נתקלו בתגבורת הגרמנית שזרמה לשם בעקבות ההתקפה הקודמת עליו. היפנים הזעיקו אף הם תגבורות ולאחר כשלוש שעות הביצור נפל ובין שני הביצורים האגפיים הגרמניים, 1 ו-5, נפער חור גדול שדרכו זרמו היפנים. עמדות מפתח בעיר נכבשו, לא לפני שמפקד גרמני עם חרב שלופה ערך דו-קרב עם מפקד פלוגה יפני ששלף מצידו חרב סמוראים, אשר הוכחה כיעילה יותר. עד מהרה נכנעו הגרמנים בביצורים 1 ו-5, וכן מפקד העיר, מאייר-וולדק. בשביעי לחודש נכנסו צבאות יפניים ובריטיים לעיר.

בעשירי לחודש, לאחר תום הקרב, אבדה ממוקשים ספינת טורפדו יפנית.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים סבלו 463 אבדות, מהם 199 הרוגים וכן 3,600 שבויים. לצבא יפן היו 1,900 אבדות, מהם 415 הרוגים. הצי היפני איבד כאמור סיירת קלה, משחתת, ספינת טורפדו ושתי שולות מוקשים. כן איבד הצי כ-400 איש, מהם כ-300 הרוגים. לצבא הבריטי היו 74 אבדות, מהן 13 הרוגים. לצי בריטי היו תשע אבדות, מהן שלושה הרוגים.

היפני העבירו לאחר הקרב את צ'ינגדאו לסינים, אך שמרו בידיהם את מסילת הרכבת של שנדונג. חיל המצב של אותה מסילה שימש תשתית למעורבות גוברת והולכת של היפנים בענייני סין בין שתי מלחמות העולם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שילוני, בן-עמי, יפן המודרנית, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 2002. עמ' 159.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]