המקוקים הברבריים של גיברלטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקוק ברברי יושב על מעקה. ברקע ניתן לראות את צוק גיברלטר
תיירים מביטים על מקוק ברברי

אוכלוסיית המקוק הברברי בגיברלטר היא אוכלוסיית המקוקים הברבריים המשמעותית האחרונה באירופה. האוכלוסייה מונה כ-230 פרטים בשש קבוצות השוכנות בצוק גיברלטר, אם כי לעתים הקופים נודדים לעיירה וגורמים שם לנזקים קלים ברכוש‏[1]. כיוון שהם חסרי זנב הם מכונים על ידי המקומיים "קופי אדם ברבריים" או "קופי אדם של הסלע", למרות העובדה שהם לא נכללים במשפחה זו. המקוק הברברי נחשב באופן לא רשמי לחיה הלאומית של גיברלטר.

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהמדענים סוברים שהמקוקים הברבריים הראשונים הובאו לגיברלטר מצפון אפריקה על ידי המורים (ששלטו בדרום איבריה, כולל ספרד ופורטוגל, בין 711 ל-1492), ככל הנראה על מנת לשמש חיות מחמד. מנגד, משערים כי המקוקים המקוריים הם שריד לאוכלוסיות קופים שהתפשטו ברחבי דרום אירופה במהלך הפליוקן, לפני כחמישה וחצי מיליון שנים.

ידוע כי האוכלוסייה קיימת עוד לפני תחילת השלטון הבריטי באזור ב-1704. לדוגמה, משורר ספרדי בשם אז'אלה כתב ב-1782:

Cquote2.svg

לא פלישות המורים, הספרדים או האנגלים, לא תותחים או פצצות יכלו להם.

Cquote3.svg
– ‏[2]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקוקים הברבריים נחשבים לאטרקציה תיירותית בגיברלטר. אחת הקבוצות הפופולריות במושבה היא זו השוכנת באזור שער המלכה במאורת הקופים, היכן שהתיירים יכולים להתקרב עד למרחק נגיעה מהמקוקים. המקוקים עשויים להתקרב אל האנשים ואף לטפס עליהם כיוון שהם רגילים לאינטרקציה עם האדם. עם זאת, הם עדיין עשויים לתקוף במקרה שמבהילים או מרגיזים אותם‏[3].

האינטרקציה הגבוהה שלהם עם בני אדם גרמה בשלב מסוים לערעור המבנה החברתי שלהם, כיוון שהם פיתחו יחסי תלות עם האדם. אחד הביטויים לכך היה נטייה גוברת להיכנס לתוך העיירה, וגרימת נזקים לרכוש אישי כגון מבנים, ביגוד וכלי רכב. כתוצאה מכך הוחלט על ידי הממשל המקומי לאסור על האכלתם. כל מי שנתפס כשהוא עובר על חוק זה עשוי להקנס בסכום של עד 500 לירות שטרלינג[4].

טיפול צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרג'נט אלפרד הולמס (אחד מהחיילים שהוקצו לנושא) משקיף על העיירה גיברלטר ביחד עם שני מקוקים ברבריים
נקבת מקוק ברברי מאכילה את הגור שלה באזור מדרגות הים התיכון

אוכלוסיית המקוקים הברבריים הייתה באחריותו של הצבא הבריטי ומאוחר יותר של הרגימנט המלכותי של גיברלטר בין 1915 ל-1991, שפיקח על אוכלוסייה שבהתחלה מנתה קבוצה אחת. הצבא מינה קצין מיוחד לפיקוח על רווחת המקוקים, ואף הקצה תקציב לצורך אספקת פירות, ירקות ואגוזים. כל לידה של מקוק ברברי זכתה לתשומת לב, וחלקם אף זכו להיקרא על שם אישים חשובים כגון קצינים בכירים. מקוקים חולים או פצועים נלקחו לבית החולים של הצי המלכותי וזכו שם לטיפול. בעקבות עזיבתו של חיל המצב הבריטי עבר הטיפול במקוקים לאחריותה של ממשלת גיברלטר.

הטיפול הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקוקים מטופלים על ידי החברה הגיברלטרית לאורניתולוגיה והיסטוריה של הטבע (GONHS), והשירותים הווטרינריים מסופקים על ידי הקליניקה הווטרינרית של גיברלטר (GVC). המקוקים מקבלים אספקה יומית של מים מתוקים וירקות, פירות וזרעים כתוספת למשאבי המזון הטבעיים (עלים, זיתים, שורשים, זרעים ופרחים). הרשויות לוכדות את המקוקים באופן סדיר על מנת לבדוק את בריאותם. כמו כן, הן מנהלות רשומות לתיעוד גודל הגוף, המשקל ומדדים אחרים של המקוקים. לבסוף, הרשויות דואגות לכך שעל כל פרט ייחקק מספר ויוכנס לו מיקרו-שבב כאמצעי זיהוי. אמצעי זיהוי נוספים כוללים הסתמכות על סימנים ייחודיים כגון צלקות וכתמי גוף. כל המקוקים מצולמים, ותצלומים אלה נכללים בקטלוג רשמי ביחד עם פרטי מידע על המקוק המופיע בהם. עבודת הקיטלוג מבוצעת ידי ה-GONHS, ומחקרים משותפים מתבצעים ביחד עם המכון המדעי של אוניברסיטת ראבאט-אגדאל (מרוקו), אוניברסיטת נוטרה דאם (אינדיאנה, ארצות הברית), אוניברסיטת וינה (אוסטריה), מרכז הפרימטים של גרמניה ואוניברסיטת ציריך (שווייץ).

אחת לשנה נערך מפקד אוכלוסין לצורך עדכון המידע וניטור קצב הריבוי של האוכלוסייה כולה. לעתים ננקטים צעדים של הגבלת גודל האוכלוסייה כיוון שהריבוי הטבעי של המקוקים גורם לצפיפות גדולה מדי בגלל בית הגידול הקטן שבו הם נמצאים‏[5].

אגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת אגדה ידועה שלפיה כל זמן שבו המקוקים הברבריים יתקיימו בגיברלטר המקום יהיה נתון לשליטה בריטית. ב-1942, תוך כדי מלחמת העולם השנייה, ירד מספר המקוקים הברבריים לשבעה בלבד, וכתוצאה מכך הורה וינסטון צ'רצ'יל (שהאמין באגדה זו) להגדיל את מספרם באמצעות ייבוא של פרטים ממרוקו ומאלג'יריה[5].

קיימת אגדה נוספת שלפיה גיברלטר מחובר לאפריקה באמצעות מעבר תת-ימי המתחיל במערת סנט מייקל התחתונה וחולף מתחת למיצר גיברלטר. לפי אגדה זו המקוקים הברבריים הגיעו לצוק גיבלרטר ממרוקו דרך מעבר זה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבה באתר הדיילי מייל
  2. ^ Gibraltar Ornithological & Natural History Society (GONHS) Nature News' magazine, page 14
  3. ^ מידע באתר gibraltar.gi
  4. ^ כתבה באתר גיבלרטר ניוז אונליין
  5. ^ 5.0 5.1 מידע באתר ה-GONHS