המרדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הַמרָדָה היא עבירה של ארגון פעילות או הטפה נגד הסדר החברתי הקיים או השלטון החוקי במדינה.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבירת ההמרדה מופיעה בסעיפים 133-139 של חוק העונשין בפרק העוסק בפגיעות בסדרי המשטר והחברה. סעיף 133 קובע מאסר חמש שנים למי ש"עושה מעשה לשם המרדה, או מנסה, מכין עצמו או קושר קשר עם חברו לעשות מעשה כאמור". סעיף 134 מטיל את אותו עונש על מי שמדפיס או משעתק חומר ממריד. סעיף 136 מגדיר המרדה כ:

(1) להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין;

(2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין;

(3) לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ;

(4) לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין.

סעיף 138 מגדיר ביקורת ותעמולה חוקיות אשר אינן נחשבות להמרדה:

(1) להוכיח שהממשלה הוטעתה או טעתה במעשה שעשתה;

(2) להוקיע טעויות או פגמים בדיני המדינה או בסדריה, או במוסד ממוסדותיהם שהוקמו כדין, או בסדרי השלטון והמשפט, והכל כדי להביא לידי תיקון הטעויות או הפגמים;

(3) לשכנע את אזרחי המדינה או יושביה שינסו להביא בדרכים כשרות לשינוי דבר שיסודו בדין;

(4) להוקיע, מתוך מגמה לסלק, דברים המעוררים או העלולים לעורר מדנים או רגשי עוינות בין חלקים שונים של האוכלוסין.

סעיף 135 קובע אישום על העברה חייב להיות מוגש תוך שנה מיום שהעבירה נעברה. בעבר תקופת ההתיישנות הייתה 6 חודשים, אולם הוא הורחב על ידי הכנסת בשנת תשס"ג, בהתאם להצעתו של אופיר פינס[1].

הגשת כתב אישום על המרדה דורשת אישור מוקדם של היועץ המשפטי לממשלה[2].

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי נמנעה המדינה מלהגיש כתבי אישום על עבירת המרדה. מדיניות זאת השתנתה בשנות ה-90 של המאה ה-20‏[3].

היקף עבירת ההמרדה נדון על ידי בית המשפט העליון בדיון על פרסום של בנימין זאב כהנא שקרא להפציץ את אום אל פאחם בתגובה על הפיגוע של ליל הקילשונים שבוצע בידי ערבים ישראליים. בערעור בבית המשפט העליון זוכה כהנא מאשמת המרדה ברב דעות‏[4] אולם בדיון נוסף הוא הורשע על ידי חמישה שופטים, כנגד דעתם החולקת של אהרן ברק ויעקב טירקל[5]. בפסק הדין נדונו שני נושאים עיקריים:

  • בניגוד לדיון הראשון בו סברו השופטים אהרן ברק ואליעזר גולדברג שעבירת ההמרדה מוגבלת להגנה על מבנה המשטר הדמוקרטי ויציבותו, בדיון הנוסף סברו רוב השופטים שהעבירה נועדה להגן גם על ערכים אחרים של החברה.
  • רוב השופטים (אהרן ברק, תיאודור אור, שלמה לוין ויעקב טירקל) סברו שכדי להרשיע בהמרדה יש צורך שלמעשה ההמרדה יהיה פוטנציאל להצליח.

מקרה נוסף בו עלה נושא ההמרדה לדיון בפני בית המשפט העליון היה בשאלה האם דבק קלון במשה פייגלין אשר הורשע בהמרדה במסגרת פעילותו בזו ארצנו. בסוגיה זו סברו השופטים טובה שטרסברג-כהן, אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה ודורית ביניש שיש בעבירה קלון, בעוד השופטים יעקב טירקל, דליה דורנר ואדמונד לוי סברו שבפייגלין לא דבק קלון‏[6][7].

בעבירת המרדה הורשע גם אדם שתכנן לזרוק ראש של חזיר להר הבית בעת תפילה‏[8] וכן הורשעו גם שי מלכה ואריאל ונגרובר שארגנו פעילות נגד תוכנית ההתנתקות. בתחילה הם זוכו בבית המשפט השלום בטענה של הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית, אולם הזיכוי בוטל על ידי בית המשפט המחוזי‏[9].

באופן כללי, מקובל בנושא ההמרדה, כמו בעבירות אחרות המגבילות את חופש הביטוי שיש לעשות שימוש מצומצם בעבירת ההמרדה‏[10]. כך למשל זוכו מחמת הספק אנשים שתלו בשפרעם שלטים עם הכיתוב "ישמח צדיק כי חזה נקם" שקראו למיצוי הדין עם מבצעי הלינץ' בעדן נתן זאדה, לאור חשיבות עקרון חופש הביטוי[11][12] וזוכה פעיל הימין טירן פולק לאחר שהשופטת קבעה שהתבטאותו לא עולה כדי המרדה‏[13].

כתבי אישום על המרדה הוגשו גם כנגד ערבים‏[14].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד עבירת ההמרדה הוטחה ביקורת. למשל, השופט אליעזר ריבלין כתב על "אי הנוחות הטבועה בעבירות ההמרדה" ו"ספק אם עבירת ההמרדה אצלנו מעניקה משקל מספיק לחופש הביטוי"‏[6]. השופט אהרן ברק כתב‏[15]:

Cquote2.svg

ניסוחה של העבירה עמום מדי וגבולותיה רחבים מדי. היא משקפת תפיסת עולם שאינה דמוקרטית. היא תואמת שלטון מנדטורי, שאינו שלטונו של העם, על ידי העם, למען העם. היא אינה מעניקה משקל מספיק לחופש הביטוי.

Cquote3.svg
– ע"פ 6696/96, אהרון ברק, 19 בפברואר, 1997

מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים כתבו ניר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה הקורא לבטל את סעיף ההמרדה ולהמירו באיסורים מוגבלים קונקרטיים‏[16].

לעומת זאת, השופטת אילה פרוקצ'יה כתבה על הקלון שדבק במי שהורשע בהמרדה‏[7]:

Cquote2.svg

הפרת חוק שתכליתה לפגוע ביסודות השיטה הדמוקרטית, והמכוונת לפגוע בשלטון החוק, בשלום הציבור וביציבות השלטונית במסגרת תשתית ממשל דמוקרטי היא עבירה שיש עמה קלון. מעשה המבקש להכתיב מהלכי שלטון באמצעי המרדה הנוגדים את החוק סותר את גרעינו העמוק של הרעיון הדמוקרטי וההליך הדמוקרטי. ההליך הדמוקרטי איננו רק שיטת ממשל. הוא מבטא מערכת נורמטיבית-ערכית כוללת. פגיעה בהליך זה אגב הפרת חוק חותרת, איפוא, לא רק תחת שיטת הממשל אלא פוגעת בתשתית המוסרית-ערכית המונחת ביסודה. מעשה הפרה כזה נגוע על כן בפגם מוסרי-ערכי המגיע כדי "קלון".

Cquote3.svg
– בג"ץ 1768/05, אילה פרוקצ'יה, 22 במאי, 2005

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הצעת חוק העונשין, 15 ביולי 2002
  2. ^ אישור מוקדם להגשת כתב אישום, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה
  3. ^ חופש הביטוי והזכות להפגין, האגודה לזכויות האזרח בישראל, 7 בינואר 1996
  4. ^ ע"פ 6696/96
  5. ^ דנ"פ 1789/98
  6. ^ 6.0 6.1 בג"ץ 11243/02
  7. ^ 7.0 7.1 בג"ץ 1768/05, סעיף 4
  8. ^ ע"פ 3338/99
  9. ^ ע"פ 40649/07
  10. ^ פ 001831/06, מדינת ישראל נגד נעם פדרמן, סעיף 28
  11. ^ יאיר שפירא, חוק אחד לכולם, בשבע, 31 בדצמבר 2009, עמוד 12
  12. ^ ת"פ (חיפה) 1232-06, פסק דין מ-6 באוקטובר 2008
  13. ^ רותי אברהם, "לא הייתה המרדה נגד ברק, אלא מניפולציה", חדשות מחלקה ראשונה, 27 באפריל 2007
  14. ^ בית משפט השלום בב"ש זיכה ארבעה אזרחים ערבים שהואשמו בעבירות המרדה ותמיכה בארגון טרור בעקבות התבטאויות במהלך הפגנות יום האדמה בשנת 2002, הודעה לעיתונות של עדאלה, 28 בינואר 2005
  15. ^ ע"פ 6696/96, כהנא נגד מדינת ישראל, סעיף 15 לפסק דינו של השופט ברק
  16. ^ פרופ' מרדכי קרמניצר, חאלד גנאים, הסתה, לא המרדה, ניר עמדה 7, המכון הישראלי לדמוקרטיה, נובמבר 1997