המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי
המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי היא יחידה במשרד החוץ המארגנת סיוע של מדינת ישראל למדינות מתפתחות ברחבי העולם. הסיוע ניתן באמצעות הדרכה והכשרה בתחומי החקלאות, הרפואה, החינוך והרווחה והוא ממומן דרך שיתוף פעולה עם מדינות וגופים רב-לאומיים כמו ארגון מדינות אמריקה, הבנק הבין-אמריקני לפיתוח, תוכנית האו"ם לפיתוח, אונסק"ו וארגון המזון והחקלאות (FAO).
מעבר לשיקולים הומניטריים, הסיוע תורם לקשירת יחסי ידידות עם המדינות המסתייעות. דוד בן-גוריון ראה בפעילות הסיוע של המרכז "מנוף להידוק היחסים המקובלים בין מדינות ואף לצקת בהם תוכן מעשי ומדיני שיוסיף ממד חדש ליחסים הרשמיים". בעבר, ניתנה חשיבות גדולה לחבירה בדרך זו אל מדינות אפריקה ואסיה. כאשר מדינות אלה (שרק השתחררו מהקולוניאליזם בארצם) הצטרפו אל האו"ם, ישראל נהנתה מביצור מסוים במעמדה ונמנעה מבדידות בזירה הבינלאומית.[1]
תוכן עניינים |
[עריכה] פעילויות המרכז ותוצאותיהם
פעילותו של המרכז בולטת במיוחד בתחום הרפואה. המרכז הכשיר במשך השנים רופאים, אחיות ומיילדות רבים במדינות אפריקה, בהם הרופאים והאחיות הראשונים בכמה מן המדינות. כמו כן, הוא פועל להקמת בתי חולים, לביצוע ניתוחים באזורים נחשלים על ידי צוותים ישראליים, וכן הוא פועל להפצת ידע רפואי בתחומים שונים כמו מניעת מחלות וניהול של בנק דם.
המחלקה מקיימת השתלמויות ותכניות הדרכה בתחומים שונים בארץ וקורסים ניידים בחו"ל דרך ובסיוע מוסדות ומכונים אקדמיים וחברתיים. מספר בוגרי ההשתלמויות מהקמת המחלקה ב- 1957 ועד 2003 עמד על כ- 80,000 משתלמים בארץ, ועוד כ- 120,000 משתלמים במסגרת בחו"ל. כמה מן הפרויקטים המתקיימים הם: חוות הדגמה חקלאיות, פרויקטים בנושא בריאות ויזמות בעסקים קטנים. בתחום ההשתלמויות נעשה ניסיון להכשיר נשים רבות ככל האפשר ממדינות מתפתחות בתחומי גידול ילדים, הוראת קרוא וכתוב ואף להקנות להן יכולת לפתח מקורות הכנסה.
מאידך, הסיוע הביא גם לתוצאה בלתי צפויה ולא רצויה. בשנות השישים המרכז עשה מאמץ להקמת תנועות נוער בנוסח הגדנ"ע במדינות אפריקה ואסיה. בניסיון לאמץ את המודל הישראלי, ראו מנהיגי המדינות בתנועות הנוער כלי לחינוך לאומי שיביא את בני הנוער הכפריים שגילו עד אז נאמנות גדולה יותר לשבטם מאשר למדינה להפוך לאזרחים הנאמנים למדינה. אולם, הצלחת תנועות הנוער הייתה לעתים בעוכרי הדמוקרטיה ובניגוד למטרה שאליה כיוון המרכז לשיתוף פעולה. באחדות מהמדינות תנועות אלו הפכו במהרה לכלי שרת בידי מפלגת השלטון ושימשו ככוח לחץ להשלטת סדר באזורים שבהם התעוררה התנגדות לשלטון. אף על פי כן, לפעולות סיוע אלה היו גם יתרונות משניים, במחנות התנועה זכו אלפי בני נוער להכשרה טכנית וללמידת קרוא וכתוב.[2]
באי אילו מקרים אף נדחה הסיוע על ידי אזרחי המדינה המקבלת, תופעה זו הייתה נפוצה במיוחד בתחום הסיוע החקלאי. המרכז התקשה לשכנע את אזרחי המדינות שמיאנו לקבל עזרה מחמת אמונות תפלות, שמרנות, פחד משינוי, או חשדנות. בהתאם לכך, רואה המרכז חשיבות רבה בהכשרה של אנשים מקומיים, שנתפשים בסביבתם כאנשים אמינים יותר מאשר זרים, כמי שעשויים להשפיע ולהחדיר את הידע שלמדו ביתר הצלחה.[3]
[עריכה] הפעילות כיום
בשיאה, בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, היה לישראל שם עולמי כמודל לפיתוח כלכלי וכאחד מהמדינות המובילות, ביחס לגודלה, בשיגור מומחים טכניים למדינות אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה. לשם כך, היה המרכז לשיתוף פעולה בין לאומי של משרד החוץ – מש"ב (הגוף הממשלתי האחראי לתוכנית הסיוע ) המחלקה הגדולה ביותר במשרד החוץ הישראלי[4].
פעילותו של המרכז לסיוע בינלאומי הצטמצמה בשנים האחרונות, ובעיקר במדינות אפריקה. אפשר לייחס זאת לניתוק היחסים של כמה מן המדינות עם מדינת ישראל, אם בעקבות מלחמת יום הכיפורים או מאינטרסים שונים אחרים. מאידך, הצטמצמה הפעילות גם מפני שהסתיים הצורך בה בתחומים או באזורים מסוימים או מפני שגורמי סיוע אחרים ממלאים את אותו התפקיד כעת.[5]
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מש"ב – סוכנות הסיוע הלאומית של ישראל, משרד החוץ, אתר משרד החוץ
- Haim Divon, MASHAV in Africa, Israel and Africa, Tel Aviv University, in pages 16-25
- עליזה ענבל, עלייתי ונפילתו של תקציב סיוע החוץ של ישראל 1958-2008, אוניברסיטת תל אביב
