המרקיז דה סאד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פורטרט של המרקיז דה סאד

דונאטיין אלפונס פרנסואה דה סאדצרפתית: Donatien Alphonse François de Sade), הידוע כ"המרקיז דה-סאד" (2 ביוני 1740 - 2 בדצמבר 1814), היה אריסטוקרט צרפתי, מהפכן, פילוסוף וסופר שנודע בעיקר בזכות סגנון חייו ותפישת עולמו הליברטינית. עבודתו כוללת רומאנים, סיפורים קצרים, מחזות ופרגמנטים פוליטיים, חלקם פורסמו בימי חייו תחת שם בדוי. הידועות שבעבודותיו עסקו בנושאים ארוטיים, ושילבו רעיונות פילוסופיים-ראציונאליסטיים עם פורנוגרפיה. עבודות אלה כללו תיאורים מפורטים של פנטזיות מיניות בשילוב אלימות וקריאת תיגר על הכנסייה הקתולית. סאד נכלא במשך תקופות שונות בחייו במתקני כליאה שונים ובבתי חולים לחולי נפש ברחבי צרפת.

המונח סאדיזם - הפקת הנאה מגרימת סבל לזולת, קרוי על שמו.

שנות חייו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה סאד נולד ב־Condé palace שבפריז לרוזן דה סאד ומארי אלינור מאייה דה כארמן (Marie Elénore Maillé de Carman). דה סאד חונך על ידי דודו. כשהתבגר, פנה לקריירה צבאית והשתתף במלחמת שבע השנים. ב־1763 נישא לרֵנֵה-פְּ‏לאז'י דֵה מוֹ‏נטְרֵיי, בתו של שופט עשיר. לזוג נולדו שלושה ילדים. כשאביו מת, בינואר 1767 הוא קיבל את התואר "הרוזן דה סאד" אך לעולם לא הציג את עצמו כך, אלא כמרקיז דה סאד.

שערוריות ומאסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר החתונה, החל לחיות חיים ליברטיניים, מלאי פרשיות שערוריתיות, ומקרים חוזרים ונשנים של התעללות בפרוצות ובמשרתיו, משני המינים, מאוחר יותר גם בעידוד אשתו. כמו כן הוא ניהל רומן עם אחות אשתו. הוא ישב בסדרת מאסרים וקיבל גזר דין מוות ב־1772 אך קיבל חנינה. ב־1777 נאסר שוב בכלא וינסֵן (Vincennes), שם הוא פגש באסיר אונורֵה מיראבו (Honoré Mirabeau) שכתב גם הוא תכנים אירוטיים. למרות זאת שניהם תיעבו זה את זה. ב־1784, אחרי ניסיון בריחה כושל, הועבר דה סאד לבסטיליה שבפריז.

ב־2 ביולי 1789, צרח מתא כלאו אל ההמון בחוץ כי "הם רוצחים כאן את האסירים!" וגרם למהומה קלה. יומיים לאחר מכן הועבר למוסד לחולי נפש בשרנטון (Charenton-Saint-Maurice), (כיום סן-מוריס). שליד פריז. הוא שוחרר משרנטון ב־1790 ואשתו קיבלה גט זמן קצר לאחר מכן.

כתביו של סאד[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מהדפסה הולנדית של הספר "ז'ולייט"

חלק נכבד מעבודתו עשה סאד בבסטיליה ובמוסד לחולי נפש בשרנטון. בעודו בחיים, זכו כתביו להצלחה. ב־1782 הוא סיים את "דיאלוג בין כומר ושכיב מרע" שבו ביטא את האתאיזם בכך שרעיונותיו הליברטיניים שכנעו את הכומר. הנובלה "120 הימים של סדום" נכתבה ב־1785 ותיארה מגוון רחב של סטיות מיניות שבוצעו על ידי קבוצה של בני נוער משועבדים. ב־1787 כתב את "ייסוריה של המידה הטובה", גרסה מוקדמת ל"ז'וסטין" שפורסמה ב־1791. היא מתארת את תלאותיה של נערה שמאמינה בטובו של אלוהים למרות ההוכחות הסותרות. המשך הנובלה, "ז'ולייט" (1798), מתארת את הרפתקאותיה של אחותה של ז'וסטין. ז'ולייט בוחרת לדחות את חינוך הכנסייה ומאמצת את הפילוסופיה ההדוניסטית. ב"אלין ווולקור" (Aline and Valcour) (1795) הוא מציג ממלכה אפריקנית ברוטאלית כנגד אי אוטופי נוסח גן-עדן. עבודותיו הנוספות הן Flourvil et Courval ו"פשעי האהבה" (Les Crimes de l'amour) (1800). כמו כן כתב מספר מחזות.

יצירתו של סאד, הנחשבת כתרומה הגדולה ביותר לאמנות היא "הפילוסופיה של חדר המיתה". המחזה תמציתי, שנון ומושך ובו דמויות סאד-יות המיושמות באפקטיביות רבה.

בעבודותיו של דה סאד מקרי אונס ומעשי סטיות מינית המתוארים בדקדקנות, שרבים מהם כוללים אלימות שעוברת את גבולות האפשר. הליברטיניות של סאד ותיאוריו הסוטים ביותר מתרכזים יותר בפילוסופיה הראציונליסטית שמאחורי המעשים, יותר מאשר במעשים עצמם.

בחזרה לחופשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך היותו חופשי (1790 ואילך), הוא פגש את מארי קונסטנס קאנה (Marie-Constance Quesnet), שחקנית ואם במשפחה חד-הורית ממעמד הפועלים; הם נשארו יחד עד סוף חייו. הוא הסתדר במצב הפוליטי החדש ואף השיג מספר משרות ציבוריות למרות שושלתו האצילית. הוא אף נבחר לוועדה הלאומית, שם ייצג את השמאל הקיצוני.

לאחר מכן הואשם במתינות ("moderatism"), נאסר למשך יותר משנה, ובקושי חמק מהגיליוטינה. פרשה זו חיזקה את השנאה שלו לטיראניות ובעיקר לגזר-דין מוות. על הרקע הזה כתב את העלון "צרפתים! עוד מאמץ נוסף אם תרצו להיות רפובליקנים!" שבו דיבר זכות על צורה אוטופית של סוציאליזם. שם טען כי חוקים נגד גניבות הם מגוחכים: הם מגינים על הגנבים המקוריים - העשירים - במקום על העניים שלא נותר להם דבר אלא לגנוב. הוא גם טען כי למדינה אין זכות להוציא את הרצח מחוץ לחוק, כל עוד היא מוציאה להורג אסירים או יוצאת למלחמה.

מאסר נוסף בשרנטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1801 ציווה נפוליאון לאסור את המחבר האנונימי של "ז'וסטין" ללא משפט. דה סאד נעצר במבצר Bicetre. בזכות התערבות משפחתו, הוכרז כחולה נפש ב־1803 והועבר שוב לשרנטון. הותר לקונסטנס, אשתו, לגור איתו שם. מנהל המוסד הליברלי, האב דה קוּ‏למִייֵה, איפשר לו להעמיד מספר ממחזותיו בהשתתפות אסירים נוספים, כדי שיוצגו בפני הקהל הפריזאי.

דה סאד החל בשרנטון רומן עם ילדה בת 14, מדלן לֵקלֵרְק. הרומן הלז נמשך כ־4 שנים, עד מותו של סאד בשרנטון ב־1814. בנו הבכור שרף את כל כתביו שלא פורסמו; בין כתבים אלו נכלל החיבור רחב היריעה "ימי פְלורבֵּ‏ל". דה סאד נקבר בשרנטון; גולגלתו הוצאה לאחר מכן מהקבר עבור חקירה מדעית, ובהתאם לבקשתו נמחה כל סימן לקברו.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון דה בובואר וסופרים נוספים ניסו כעבור זמן-מה לאתר סימנים של פילוסופיית חופש קיצונית בכתביו של סאד, שקדמו את האקזיסטנציאליזם בכ־150 שנה. הסוריאליסטים העריצו אותו וראו בו את מבשרם וגיום אפולינר קרא לו "הנפש החופשיה ביותר עד היום".

מכתביו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]