המשתה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המשתה הוא דיאלוג סוקרטי שנכתב על ידי אפלטון.

אפלטון

הדיאלוג מתרחש בביתו של אחד מחבריו של סוקרטס, אגאתון, שהוא במקצועו מחזאי אשר זכה בפרס על המחזה הטוב ביותר באתונה. בשל הזכייה מזמין אגאתון את כל חבריו למשתה על-מנת לשמוח בשמחתו. החברים, חמישה במספר, מגיעים לאגאתון ובמהלך המשתה מציעים הצעה לקיום תחרות נאומים אודות טיב ה-"ארוס". החברים נענים להצעה. שני הנאומים המרכזיים, שרוב ההתייחסות מכוונת אליהם, הם הנאומים של אריסטופאנס וסוקרטס.

נאום אריסטופאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטופאנס טוען כי הבנת האהבה (הארוס) קשורה בהבנת החיים שלנו, ולכן הוא פונה לעסוק בהבהרת טיב החיים. לפי אריסטופאנס החיים האנושיים הם חיים פגומים בהם יש אלמנט מתמיד של חוסר חיבור בין אנשים, אשר בא לידי ביטוי בהשתוקקות הדדית האחד לשני - הן הגופנית והן הרגשית.
לפי סיפורו של אריסטופאנס היו בעבר בני האדם דמויות כדוריות, אשר להן 4 רגליים, 4 ידיים, שני ראשים, 4 עיניים וכדומה - כלומר: שני אנשים מחוברים, אשר היו בעלי עוצמה כפולה וכוח תבוני רב. בשל חטא הגאווה והעוצמה הרבה הפריד אותם זאוס לשני אנשים נפרדים, וכך נוצרו יצורים הדומים יותר לבני האדם. מן הראוי להזכיר שרבייה של אותם יצורים כדוריים קדומים הייתה שונה מזאת שיש היום - רבייה הדומה לזו של צמחים. שני היצורים התגעגעו זה לזה וכשמצאו האחד את השני עסקו בפעילות האהבה עד שזנחו כל פעולה אחרת, כולל ההזנה עד שמתו. זאת הייתה השתוקקות שלא אפשרה לעולם כלל להתקיים, אשר הביאה את השניים למצב של תשוקה ומוות. בשלב מאוחר יותר זאוס הביא את המיניות לשני החצאים, וכך נוצרה תשוקה מינית שמגיעה לשובע בשלב מסוים, ומאפשרת לקיים את שלבי החיים אחריה.
אריסטופאנס חוזר ומדגיש כי שני החצאים רוצים להיות יחד, אך הם אינם יודעים מדוע ואינם יודעים מה הם צריכים כדי להשלים את החסר. אריסטופאנס מדגיש כי זהו לא רק מין. ההשתוקקות הזאת למשהו בלתי ידוע, לאותו ארוס עילאי, היא דבר הטבוע בבני האדם מימי קדם. ההשתוקקות הזאת היא היא הרצון של בני האדם לחזור לאחדות שקיימו לפני ההפרדות - הארוס כהשתוקקות לשלמות.

נאום סוקרטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Plato-raphael.jpg
הדיאלוגים האפלטוניים
הדיאלוגים המוקדמים:
פרוטגורסאיאוןהיפיאס
לכסכארמידסליסיס
אפולוגיהקריטוןאותיפרון
הדיאלוגים התיכוניים:
קרטילוסאותידמוסגורגיאס
מנכסנוסמנוןפיידון
המשתההמדינהפיידרוס
פרמנידסתאיטיטוס
הדיאלוגים המאוחרים:
קליטופוןטימיאוסקריטיאס
סופיסטןפילבוסמדינאי
פיידרוסאלקיבידיאס ב'פרוטגורס

האלנכוס על אגאתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלנכוס הוא מתודה סוקראטית להוכיח את טעות בן-שיחו של סוקרטס. את השיטה הזאת מפעיל סוקרטס על אגאתון, מארחו. טרם נאומו אמר אגאתון כי ארוס הוא האל היפה ביותר מכל האלים והמושלם מביניהם. סוקרטס לא מסכים עם אמירה זו. סוקרטס טוען כי כשמדברים על ארוס מדברים על יחסיות בין שני דברים. ארוס הוא מטבעו אהבה של משהו. כשמשהו אוהב מישהו אחר הוא משתוקק אליו, ולכן ארוס הוא סוג מסוים של השתוקקות. השתוקקות מכוונת למה שחסר למשתוקק. אהבה מכוונת לדברים יפים. מכאן היא המסקנה שארוס (האל) הוא חסר יופי, היות שהוא משתוקק לדברים יפים, וגם חסר אותם. אזי כיצד הוא יהיה התגלמות היופי, אך גם יהיה חסר אותם? - מכאן שיש בדברי אגאתון סתירה.

הצגת הדיאלוג עם דיוטימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוטימה היא דמות מיתולוגית שעד היום יש ויכוח אקדמי - פילוסופי והיסטורי - לגבי קיומה. דיוטימה מתארת כי ארוס הוא המאחד בין העולם האלוהי לעולם המציאותי, וכי תפקידו לקשר בין עולם המציאות לעולם האדאות. תפקידו של ארוס בעולם הוא להביא אושר, אשר מתקשר בקשר ישיר לאהבה. לפי דיוטימה, כשיהיה לנו טוב, אזי הדבר יביא לנו אושר ושמחה. בעלות על הטוב = בעלות על האושר. אנו מבינים מדוע אנחנו רוצים דברים טובים, אך אנו לא מבינים מדוע אנו רוצים דברים יפים שמתקשרים גם הם לאושר. מסקנה המרכזית של דיוטימה: הארוס הוא הרצון שיהיה לי טוב, ושהטוב יהיה לי לנצחי. כיצד אני אוכל לקיים את הדברים לתמיד? לפי דיוטימה אני אוכל לעשות זאת על ידי קיום היופי שבהם. הנוכחות של דברים יפים גורמת לאל-מוות, ובעזרתם אפשר להוליד. סוקרטס מפרש את רעיון ההולדה (תינוק, יצירה, רעיון) במובן יותר מצומצם כהולדה של צאצא אנושי. אהבה אירוטית, כהצגתו, היא הפגישה שלנו עם היופי וזה הכלי שמאפשר לנו להביא צאצאים לעולם, ובכך להנחיל את עצמו לדורות הבאים - דבר שיוצר אלמוות. אושר הוא להחזיק דברים טובים לאורך זמן. - אך הזמן לוקח בעצמו את מה שהוא נותן. ברעיון ההולדה המתמשכת יש את מצבי הקטיעה, כאשר האב מת, או גם כאשר הילד עצמו ימות. גם בנושא הזמן כל דקה, כל שנייה, כל דבר מכחיד את עצמו ולא נמשך לאורך זמן. האושר האמיתי, לדברי דיוטימה, הוא דבר המצוי בקטגוריה של אל-זמניות ולכן זה נכון.

  • כיצד מגיעים לאל-מוות?

מה שאפלטון קורא לו הולדה מקרב אותנו לאל-מוות. סוקרטס חושב שבהולדה יש ביסוס של קשר ביננו לבין ישויות שמעבר לזמן שלנו - ליסודות הקבועים בעולם - לאידאות (על תורת האידאות של סוקרטס יש לקרוא בדיאלוג "פיידון"). היצירתיות, לדבריו, היא השגת האושר בדרג שונה וגבוה יותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]