המתופפת הקטנה
 | |
| עטיפת הספר "המתופפת הקטנה", 1983 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
ג'ון לה קארה  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה | מותחן ריגול, רומן |
| נושא |
טרור |
| הוצאה | |
| הוצאה |
הודר וסטאוטון, אלפרד א. קנופף |
| מקום הוצאה |
הממלכה המאוחדת |
| תאריך הוצאה |
1983 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | זמורה ביתן |
| תאריך | 1983 |
| תרגום | כרמית גיא |
| מספר עמודים | 446 |
| סדרה | |
| ספר קודם |
כל אנשי סמיילי |
| הספר הבא |
A Perfect Spy |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001052898 |
  | |
המתופפת הקטנה (באנגלית: The Little Drummer Girl) הוא מותחן ריגול מאת הסופר הבריטי ג'ון לה קארה, שיצא לאור בשנת 1983, ומתאר את המצוד שמנהלים סוכני "המוסד" אחר מחבלי אש"ף באירופה.
בטרם כתב את הספר "המתופפת הקטנה", ערך לה קארה ביקור בישראל, נפגש עם בכירי קהילת המודיעין הישראלית[1], ובהם אלוף (מיל') שלמה גזית[2], ראש אמ"ן לשעבר, ועמוס גלעד, שהיה אז קצין מודיעין באמ"ן ולימים אלוף. כמו כן נפגש לה קארה עם בכירי "המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים". הסופר ביקר גם בלבנון ונפגש עם פעילי אש"ף. אף כי הספר בדיוני הוא מסתמך על אירועים אמיתיים ובהם מבצע זעם האל[3].
עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלילת הספר, המתרחשת בעידן המלחמה הקרה, נפתחת בפיגוע טרור באמצעות מזוודה ממולכדת אשר בה מטען חבלה, שמבצעים מחבלים פלסטינים בבון, בירת גרמניה המערבית. בפיצוץ נהרגו חמישה בני אדם, ובהם בנו של הנספח לענייני עבודה הישראלי, ושישה עשר פצועים, ובהם אשת הנספח. בעקבות זאת מוטל על קורץ, רב-מרגלים במוסד לפתוח במצוד אחר המפגעים. קורץ, המשוכנע שמאחורי הפיגוע עומד חליל, מחבל בכיר בארגוני ההתנגדות הפלסטינים, מחליט לגייס כסוכנת את צ'רלי, שחקנית תיאטרון בריטית, שמאלנית ופרו-פלסטינית בדעותיה. כמפעיל של צ'רלי מגייס קורץ את גדי בקר, יוצא סיירת[4] אשר היה סוכן חשאי ומתנקש במוסד שפרש ועקר לגרמניה. גדי, המציג עצמו לצ'רלי כ"ג'וזף". עד מהרה מתברר כי צ'רלי אמנם אינה תומכת כלל במאבקה של ישראל בפלסטינים, אך התאהבה ב"ג'וזף". במקביל חוטפים אנשיו של קורץ ובראשם סגנו, שמעון ליטבק, איש המבצעים המיוחדים ויוצא סיירת אף הוא[5], את סלים, אחיו של חליל, וחוקרים אותו. צ'רלי ו"ג'וזף" מטיילים ברחבי אירופה, כאשר "ג'וזף" מתחזה לסלים וצ'רלי לאהובתו. זאת כדי למשוך את תשומת לבו של חליל דבר שיאפשר למוסד לאתר את מקום הימצאו ולהורגו.
או אז מתחיל השלב השני בתוכניתו של קורץ. ליטבק הורג את סלים, ועד מהרה יוצר חליל קשר עם צ'רלי דרך מתווכים. היא יוצאת ללבנון, מבקרת במחנות הפליטים, וכן משתלמת באימוני חבלה וטרור. בעקבות זאת חשה צ'רלי הזדהות עמוקה עם הפלסטינים ומטרותיהם, דבר המקשה עליה לפעול תחת הכיסוי שיצרו לה שולחיה במוסד, ומביא אותה קרוב להתמוטטות נפשית. לבסוף נשלחת צ'רלי, בהוראת המחבלים הפלסטינים בלבנון, להטמין מטען חבלה כדי להרוג מרצה ישראלי מתון בדעותיו. כאשר היא נפגשת עם חליל יחידת המוסד של קורץ העוקבת אחר תנועותיה מאתרת אותם. "ג'וזף", הוא גדי, פורץ לחדר והורג את חליל ביריות אקדח[6]. ליטבק מגיע אחריו ויורה בחליל המוטל על הרצפה כדי לוודא את ההריגה[7].
בעקבות המתח הנפשי שבו הייתה שרויה במהלך המשימה עוברת צ'רלי התמוטטות עצבים. בעוד היא מתאוששת בלונדון מתפטר גדי ועוזב את המוסד. לאחר שצ'רלי מחלימה הוא מגיע לראותה במחזה שבו היא מופיעה בתפקיד הראשי. עם תום ההצגה הוא פוגש בה והיא מבינה כי הוא אוהב אותה ורוצה בה. הספר מסתיים כאשר השניים פוסעים מחובקים ברחובות העיר.
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרו של לה קארה עמד בניגוד לספריו של סופר הריגול המצליח של אותה תקופה, איאן פלמינג, שיצר את דמותו של ג'יימס בונד. דמויותיו של לה קארה היו מורכבות יותר, אפלות ולעיתים גם שפלות יותר. עולמו לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. אף כי לאורכו של הספר ברור מי הם ה"טובים" בעלילה, קרי אנשי המוסד, ומי הם ה"רעים", קרי המחבלים, מראה לה קארה לקהל קוראיו שעולם הריגול הוא מורכב, מלוכלך ואפל הרבה יותר מעולמו הזוהר של בונד[8], וכי על מנת לנצח נאלצים גיבוריו להיעשות אכזריים לא פחות מאויביהם ולבצע מעשים שהם בגדר "רע הכרחי".
ככל הנראה, דמותו של סוכן המוסד הוותיק "קורץ", מבוססת על דמותו האמיתית של איש "המוסד" רפי איתן.
עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צילומי העיבוד הקולנועי של הספר החלו כחצי שנה לאחר יציאתו, באוקטובר 1983, חלקם נעשו בישראל[9]. את הסרט ביים ג'ורג' רוי היל ואת דמותה של צ'רלי בסרט גילמה השחקנית דיאן קיטון[10], ואת דמותו של קורץ גילם השחקן קלאוס קינסקי. הוא יצאה לאקרנים באוקטובר 1984[11].
בשנת 2018 הופקה מיני-סדרת טלוויזיה בכיכובם של מייקל שאנון ומיכאל מושונוב. כששאנון גילם את קורץ בעוד את דמותה של צ'רלי בסדרה גילמה השחקנית פלורנס פו[12].
תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המתופפת הקטנה / ג'ון לה קארה, מאנגלית: כרמית גיא, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ג-1983
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הספר "המתופפת הקטנה", באתר "סימניה"
- המתופפת הקטנה, באתר OCLC (באנגלית)
- המתופפת הקטנה, כותרת ראשית, 24 במרץ 1983 - פרק מהספר
- יגאל תומרקין, כל אנשי המוסד, כותרת ראשית, 15 בפברואר 1984 - ביקורת
יוסי מלמן, ג'ון לה קארה היטיב להבין את הפסיכולוגיה של המוסד הישראלי, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2020
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יוסי מלמן, שפילברג לא בא, שפילברג גם לא מטלפן, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2005
- ^ ג'ון לה קארה, "המתופפת הקטנה", הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 7
- ^ גל פרל פינקל, זעם פוליטי: אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד, בעיתון מקור ראשון, 23 באוגוסט 2020
- ^ ג'ון לה קארה, "המתופפת הקטנה", הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 49: "תחילה, על להודות, אמר גדי כי הוא מעדיף להמשיך בלימודי המקצוע החדש שלו, על היבטיו השונים. אז דיברנו על המשימה הנאה שביצע מעבר לסואץ בשנת 1963. אז אמר שהתוכנית נדונה לכישלון, לכן דנו בפרטי אי-הנוחות הכרוכה בחיים בחשאי בטריפולי ובקיום רשת של סוכנים לובים רודפי בצע להחריד – משימה שגדי עמד בה בהצלחה במשך שלוש שנים, דומני. אז אמר, 'קח אדם צעיר ממני,' אך איש לא התכוון לכך ברצינות. לכן העלינו זכרונות מפשיטות הלילה הרבות שלו מעבר לירדן ודנו במגבלותיו של מבצע צבאי נגד מטרות גרילה, ובנקודה זו השגתי את מלוא הסכמתו".
- ^ ג'ון לה קארה, "המתופפת הקטנה", הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 49: "וכיצד הצטייר בעיני עצמו? פעם כבן קיבוץ יתום בן עשרים וארבע, שאין לו קרוב ומכר בעולם, פעם כבנה המאומץ של הקרן האורתודוקסית האמריקנית ושל הכוחות המיוחדים הישראליים. ופעם כשוטר המסור של אלוהים, המנקה את העולם מזוהמתו".
- ^ ג'ון לה קארה, "המתופפת הקטנה", הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 436: "צ'רלי למדה לעמוד בלא ניע בשעת ירייה, אך ג'וזף לא עשה זאת. הוא לא בטח בכדורים שלו שיעשו את המוטל עליהם, אלא רץ בעקבותיהם, כאילו ביקש לתקוע אותם במטרה. הוא פרץ מבעד לדלת כפורץ לכל דבר, אך במקום לעמוד, התקדם במרוצה וירה אש. והוא ירה בזרוע מתוחה, לצמצם, את המרחק עוד יותר. היא ראתה את פניו של חליל מתפוצצים, היא ראתה אותו סב לאחור ופורש את זרועותיו אל הקיר, כמתחנן לעזרתו. והכדורים חדרו לגבו והרסו את חולצתו הלבנה. ידיו נפרשו על פני הקיר – האחת עשויה עור והאחרת האמיתית – וגופו המרוסק החליק מטה, כשחקן רגבי הכורע על ברכיו ומנסה בשארית כוחותיו לחלץ כדור. בינתיים, קרב אליו ג'וזף עד שיכול לבעוט ברגליו תחתיו, ובכך החיש את מסעו האחרון אל האדמה."
- ^ ג'ון לה קארה, "המתופפת הקטנה", הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 436: "בעקבות ג'וזף הופיע ליטבק, שאותו הכירה בשם מייק, ושתמיד חשדה, כך הבינה עתה, שיש לו אופי לא-בריא. ג'וזף נסוג לאחור ומייק כרע על ברכיו והוסיף ירייה מדויקת היישר לעורפו של חליל, ירייה שככל הנראה הייתה מיותרת".
- ^ ג'ון לה קארה, המרגל שחזר מן הכפור, הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 185: "'זאת מלחמה,' השיב לימאס, 'מלחמה לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה".
- ^ "המתופפת הקטנה" עשתה להם מיגרנה, דבר, 28 באוקטובר 1983
- ^ דיאן קיטון מתופפת, חדשות, 24 באוקטובר 1984
- ^ יגאל סרנה, התחכום, האכזריות והשחיטה השקטה, חדשות, 21 בדצמבר 1984
- ^ חן חדד, "המתופפת הקטנה" היתה יכולה להיות אחת מהסדרות הטובות של השנה. היא בחרה בקיטש, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2018