המתת חסד בהלכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נושא המתת החסד הוא מהקשים והסבוכים שעימם מתמודדת האתיקה הרפואית. עמדת ההלכה בנושא המתת החסד היא מורכבת: ההלכה שוללת לחלוטין נקיטת פעולות שיש בהן כדי להביא למותו של אדם באופן אקטיבי אך סלחנית יותר לגבי פעולות בעלות אופי פסיבי. רוב הפוסקים אינם תומכים בפעולות שמטרתן להאריך הארכה חסרת תוחלת של חיים שיש בהם ייסורים. בכך דומה הגישה ההלכתית לגישה האתית-רפואית הנהוגה מכוח החוק ברוב המוחלט של מדינות המערב.

המתת חסד אקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתת חסד אקטיבית של אדם, גם אם הוא סובל מייסורים קשים, אסורה כמעט בכל מדינות העולם. גם ההלכה רואה אותה בחומרה רבה. כבר בתנ"ך ניתן למצוא דוגמה לכך: הנער העמלקי סיפר שהרג את שאול המלך כדי להקל על ייסורי גסיסתו, אך כעונש נידון למוות על ידי דוד[1]. לפי הפשט, דוד הורג את הנער העמלקי כדי להראות שהוא מצטער על מות שאול ולא רוצה בו, אך חז"ל דרשו מהסיפור שגם המתת חסד כזו נחשבת כרצח, ודינה מוות. אומנם מאותו סיפור תנ"כי עצמו יש שהסיקו שהאדם עצמו רשאי לאבד עצמו לדעת במצב של ייסורים קשים כפי ששאול עשה. לדעתם ייתכנו מצבים לפיהם יהיה אדם רשאי להמית עצמו במו ידיו, אולם דעתם דעת מיעוט.‏[2]

את ההשקפה הבסיסית של ההלכה על המתת חסד מנסח הרב ישראל מאיר לאו:

"המושג המתת חסד אינו מובן על פי השקפת תורת ישראל. כלומר, אם יש בפעולה המסוימת משום המתה אין כל היתר בעולם לעשותה, ומי שעושה כן רוצח יקרא, ותהיה כוונתו לטובה כמה שתהיה"‏[3]

כפי שעולה מדברי הרמ"א, האיסור על פעולה אקטיבית כדי להמית אינו איסור רק על מעשה הריגה ממש, אלא על כל פעולה מזרזת מוות:

"אסור לגרום למת שימות במהרה... אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו" (להשמיט הכר והכסת - מתוך תקווה שיהיה בכך לזרז המוות)‏[4]

קיימת אף דעה בהלכה לפיה אסור כלל לגעת בגוסס, מחשש להחיש המוות.

כך נפסק בשולחן ערוך:

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו... ואין מעצמין את עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ט)

המתת חסד פסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון תומכת ההלכה בהימנעות מהארכת חיים שאין בה תוחלת. הרמ"א מתיר להפסיק לחטוב עצים במקום שבו נמצא גוסס או להימנע מלשים מלח על לשונו, אף שהוא מניח שחטיבת עצים ומלח על הלשון מעכבים את צאת הנשמה.

חלוקים הפוסקים בשאלה מה נקרא הסרת דבר המונע מוות ומותר, ומה נקרא מעשה המזרז מוות ואסור.

קיימת דעה קיצונית שלפיה כל טיפול מאריך חיים, אף אם מתבצע נגד רצונו של החולה הסובל, הוא בגדר חובה. דעה זו התפשטה כהשקפתה של ההלכה, אף שלמעשה היא דעת מיעוט. הרב יעקב ישראל קנייבסקי כתב על כך: "בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא זו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיניי דבר זה צריך עיון גדול".

אחרים סבורים שמותר להימנע מלהאריך חיי חולה סופני סובל (ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב), ויש הסבורים שזהו אינו רק היתר אלא חובה. הרב משה פיינשטיין אף סובר שגם אם החולה אינו סובל לדעת הרופאים, חל איסור להאריך את חייו, משום שאין הרופאים יכולים לדעת מה טיבם של הייסורים הכרוכים בעיכוב צאת הנפש‏[5].

הדעה המקובלת בין הפוסקים היא שבחולה סופני שאפסה תקוותו אין צורך לבצע פעולות כגון החייאה, הנשמה, ניתוחים, דיאליזה, כימותרפיה ועוד. מצד שני, אסור לחדול מלתת מזון ונוזלים.

שאלה שנויה במחלוקת היא מה הדין במקרה שבו חובר חולה סופני למכשיר הנשמה. האם מותר לנתקו ממנו. הרב חיים דוד הלוי ואחרים התירו זאת, אך רוב הפוסקים אסרו. "פטנט הלכתי" שמגשר בין הדעות ושנעשה בו שימוש הוא חיבור מכשיר ההנשמה לשעון, כך שיפסיק מעצמו לכמה שניות מפעם לפעם. ניתוק המכונה במצב שבו היא שובתת לרגע יכול להיחשב לפעולה פסיבית מותרת (הימנעות מחידוש פעולתה אינה כהפסקת פעילותה).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ב' א'
  2. ^ פסיקה זו נמצאת בשו"ת בשמים ראש, שמ"ה, והיא מהעיקריות שגרמו לחשוד בזיופו, אולם תמכו בה פוסקים ידועים כמו ה"בית אפרים" (יו"ד, ע"ו)
  3. ^ יחל ישראל, פ"ז
  4. ^ רמ"א יו"ד של"ט א'
  5. ^ אגרות משה, יו"ד ב', קעד ג'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.