הנוצרים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כנסיית הקבר בירושלים, מקור למאבקי כוח בין העדות הנוצריות השונות
מנזר מר סבא במדבר יהודה, שריד לנצרות הקדומה ביותר שצמחה בארץ ישראל
כנסייה ובית ספר לטיניים בכפר יפיע בגליל
נזירים פרנציסקנים
הנשיא יצחק בן-צבי בפגישה עם ראשי הכנסיות הנוצריות בישראל, 1958

הנוצרים בישראל הם תושבי ישראל בני הדת הנוצרית, לפלגיהם השונים.

מספר הנוצרים בסוף שנת 2013 נאמד בכ-161 אלף - כשני אחוזים מקרב אזרחי מדינת ישראל, מתוכם כ-80% הם ערבים נוצרים, היתר הם נוצרים אשר עלו לישראל עם בני משפחתם היהודים במסגרת חוק השבות ולדיהם‏[1] כמו כן יש מספר מועט של מהגרי עבודה או חברי סגל כנסייתי קבוע וחלקם בני קבוצות אתניות לא-ערביות (כגון ארמנים).

חלוקה לקבוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הנוצרים בארץ ישראל ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות‏‏‏[2]:

  • "קדומים" כלומר שייכים לעדות קדומות - צאצאי קהילות נוצריות שהיו במקום לפני הכיבוש הערבי, רובם משתייכים לכנסיות מונופיזיטיות ואורתודוקסים (ראו בהמשך).
  • "בינוניים", רובם קתולים - מתנצרים מקרב האוכלוסייה המקומית לאחר מסעי הצלב וחברי סגל כנסייתי קבוע (כגון נזירים).
  • "חדשים" - נוצרים שהיגרו לארץ ישראל מסיבות שאינן קשורות לדת וצאצאיהם, אם הצאצאים נוצרים (לדוגמה, נוצרים הנשואים ליהודים שעלו בתוקף חוק השבות, ארמנים שהיגרו לירושלים בעקבות הסכסוך עם טורקיה, חיילי צד"ל ובני משפחותיהם) ומתנצרים שהתנצרו במאה ה-19 ובמאה ה-20 לכנסיות הפרוטסטנטיות.

קדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הדת הנוצרית הייתה בארץ ישראל, וקבוצות נוצריות חיות בה אלפיים שנה, חלקן עוד לפני שנת 324, עת נקבעה הנצרות כדתה הרשמית של האימפריה הביזנטית (למשל הכנסייה הסורית, הכנסייה הקופטית ועוד כנסיות וכתות השייכות לכנסיות המזרחיות). לאחר ההכרזה על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה הפכו הנוצרים לרוב בארץ ישראל, עד לכיבוש הערבי של ארץ ישראל, וכללו קבוצות אוכלוסייה כיהודים שהתנצרו, שומרונים שהתנצרו ושרידי מתיישבים ממוצא הלניסטי, ארמי וסורי שהתנצרו ונטמעו.

יוונים אורתודוקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה המרכזית של האימפריה הביזנטית המשיכה להתקיים ככנסייה היוונית-אורתודוקסיתערבית נקראת רוּ‏ם אורתודכס וחבריה-רוּ‏מים), והיוותה את הכנסייה המרכזית של תושבי הארץ לפני התקופה הצלבנית ולאחר הסתלקותם של הצלבנים. לכנסייה נכסים רבים, שליטה על כנסיית הקבר בירושלים, שטחי אדמה נרחבים, מבני ציבור, כנסיות ומנזרים. הכמורה תמיד יוונית, במיוחד בדרגות הגבוהות, התפילה מתקיימת ביוונית ובני העדה דוברי ערבית, רק דרג הכמורה הנמוך הוא מבין בני הארץ, דוברי הערבית. על מבני הכנסיות ומבני הציבור השייכים לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית מונף דגל יוון והם מסומלים בסמל הטאפוס.

במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הייתה רוסיה פטרון עז כוח של הכנסייה היוונית אורתודוקסית בארץ ישראל ועל רקע זה פרצה אף מלחמת קרים. הרוסים ניהלו תנועת צליינות רחבת היקף ובנו כנסיות רבות, נפרדות מהכנסיות היווניות אורתודוקסיות, שיועדו לאוכלוסייה המקומית, לדוגמה מגרש הרוסים. עם מהפכת אוקטובר ירד כוחה של רוסיה כפטרון כנסייתי. הכנסיות שהוקמו בארץ ישראל התחלקו לאחר 1948 בין חסות "הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית הלבנה" (בשטחי הגדה המערבית) לבין חסות הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית האדומה (בשטחי מדינת ישראל).

מונופיזיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאר הנוצרים ה"קדומים" משתייכים לכנסיות מונופיזיטיות שונות, קטנות במספרן, שרוב מניינם מתרכז בעיר העתיקה בירושלים. הם אינם ערבים ושומרים על מסורת ארוכה של מאות רבות של שנים. בהן הכנסייה הסורית, הכנסייה הקופטית, הכנסייה האשורית, מארונים, אתיופים וארמנים השוהים בירושלים דורות רבים (בניגוד לארמנים שהיגרו לירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה).

בינוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ארץ ישראל על ידי הצלבנים הביא אליה נוצרים קתולים, שנקראים בלבנט "לטינים". בראשם מסדרים כגון הפרנציסקנים ("שומרי ארץ הקודש"), שהותירו בארץ סגל נזירים קבוע ואחרים. הצלבנים הותירו בארץ שכבת מתיישבים מבני המסדרים אשר נטמעו באוכלוסייה המקומית ונותרו גם לאחר תבוסת הצלבנים. הם היוו את התשתית לגרעין של לטינים-בני הארץ, כיום הם מרוכזים ברובם בגליל, חיפה, נצרת ובית לחם. תופעה נוספת שהתרקמה במהלך השנים היא הופעתן של כנסיות "מאוחדות" , פלגים של כנסיות עתיקות מקומיות ("מזרחיות") שקיבלו על עצמן את עול האפיפיור ומספר מנהגים קתולים, אך מבלי לוותר על סממנים מקוריים. כך ניתן למצוא בישראל ארמנים-קתולים, סורים-קתולים, קופטים-קתולים ואשורים-קתולים ("כלדיים"). החשובה שבכנסיות המאוחדות, הגדולה שבהן (אליה משתייכים כמחצית מהערבים הנוצרים בישראל) והייחודית היא הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית. הכמורה בכנסייה זו, לעומת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, היא ערבית-מקומית. התפילות מתקיימות בערבית. מעוזה הוא במרחב עכו - שפרעם וסביבותיהן, בכפרי הגליל, בירושלים, רמאללה, בית לחם ועוד.

מאוחר יותר פלשו לארץ ישראל נושאי הצלב והקימו בה את ממלכת ירושלים הצלבנית. הממלכה לא החזירה את הנוצרים להיות רוב בארץ, אך היא תגברה את מספרם והוסיפה להם את בני הדת הנוצרית הקתולית.

בתקופת המאה ה-19 לקחו על עצמן מעצמות המערב צרפת ובמידה פחותה מעט גם בתי המלוכה של איטליה, ספרד וגרמניה חסות על ה"לטינים", הקימו מבני פאר (כנסיות, סמינרים, מנזרים, בתי מלון לצליינים ועוד) בכל רחבי הארץ, אך במיוחד בירושלים, בית לחם וסביב הכנרת. כך הפכה כת זו משולית יחסית לאורתודוקסים לבעלת עוצמה, דבר שהתבטא בדרישות לחזקה על מקומות קדושים למשל בכנסיית הקבר ובכנסיית המולד בבית לחם.

מוסדות שונים ורבים של מדינות המערב הקתולי מחזיקים סגל הוראה, נזירים וכמרים בישראל. חלקם מעורים בחיי התרבות, החברה והאקדמיה והבולט שבהם היה הפרופסור מרסל דיבואה.

חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוטסטנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוצרים ה"חדשים" (החל מהמאה ה-19) מתחלקים למקומיים (ערבים וגם יהודים) אשר התנצרו עקב פעילות המיסיון האנגליקני-פרוטסטנטי שפעל בארץ ישראל בקרב אוכלוסיות עניות. אין לכנסיות הפרוטסטנטיות חלק בכנסיית הקבר (את מקום קברו של ישו הם מזהים במקום זאת בגן הקבר) או במאחזי הכתות העתיקות אך יש להן מוסדות רבים, מוסדות מחקר ולימוד ובעבר גם בתי חולים, בתי יתומים ומוסדות צדקה. הפרוטסטנטים פעלו בעיקר בירושלים וביפו ובמושבות הגרמניות שנבנו במאה ה-19 ברחבי הארץ והותירו אוכלוסייה מתנצרת מקומית.

מהגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהגרים נחלקים לקבוצות משנה רבות. בהם ארמנים שהיגרו לירושלים עקב שואת הארמנים ומתגוררים ברובע הארמני בירושלים וביפו, נוצרים שהם בני משפחה מדרגה ראשונה של יהודים שעלו מכוח חוק השבות (רבים מהם יוצאי חבר המדינות, שעלו בשנות ה-90) ומהגרי עבודה מהפיליפינים, ארצות אפריקה ומזרח אירופה שהקימו בישראל קהילות, כנסיות ומוסדות דת ומהווים חלק ממרקם החיים הנוצרי-ישראלי.

כמו כן ישנם גם חיילי ואנשי כוחות או"ם והצלב האדום המתגוררים בישראל, ודיפלומטים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרכב הגילים של כלל האוכלוסייה הנוצרית שונה מזה של האוכלוסייה המוסלמית, ודומה יותר להרכב הגילים של האוכלוסייה היהודית. אחוז הצעירים בגיל 0-19 עומד על 29.6%, דומה לזה של האוכלוסייה היהודית (33.6%) ונמוך מזה של האוכלוסייה המוסלמית (48.7%). אחוז בני 65 ומעלה בקרב כלל הנוצרים עומד על 10.3% נכון לסוף שנת 2012 (לשם השוואה - 12.2% בקרב היהודים ו-3.6% בקרב המוסלמים).
  • בשנת 2013 מספר הילדים שאישה נוצרייה צפויה ללדת במהלך חייה עמד על 2.2 ילדים לאישה.
  • בשנת 2012 נולדו 2,610 ילודים, לנשים נוצריות, מהם כ-77% לנשים נוצריות ערביות (2,004 ילודים),בהשוואה לשנת 2009 שאז נולדו 2,514 ילדים לנשים נוצריות, 2,009 מהם לערביות-נוצריות.

מגמות בקרב הערבים הנוצרים בימי מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה הנוצרית בישראל חיה מאז ומתמיד לצד האוכלוסייה המוסלמית. לאחר קום המדינה, הערבים הנוצרים הזדההו עם הלאומיות הפלסטינית. ג'ורג' חבש, מייסדה של החזית העממית לשחרור פלסטין, הוא יליד לוד. גם נאיף חוואתמה ומנהיגים אחרים של ארגוני טרור היו ערבים נוצרים.

בעקבות מלחמת העצמאות גדל חלקם היחסי של הנוצרים בקרב ערביי ישראל, לעומת המצב בימי המנדט הבריטי, והם היוו כ-20% מהם (לעומת כ-10% בשלהי תקופת המנדט). בשלושת האזורים העירוניים בהם התרכזה אוכלוסייה ערבית, נצרת, שפרעם וחיפה הם הפכו לרוב, לאור עזיבתם הכמעט מלאה של המעמדות העשירים של האוכלוסייה המוסלמית שם.

בשנות המדינה הראשונות צברו הערבים הנוצרים כוח מעבר למשקלם הדימוגרפי. רבים מחברי הכנסת הערבים היו נוצרים, כדוגמת תופיק טובי ממק"י ואמין-סלים ג'רג'ורה מהרשימה הדמוקרטית של נצרת שהייתה מקורבת למפא"י. מצב זה השתנה רק בשנות ה-70 של המאה העשרים. השכלתם של הנוצרים הייתה תמיד גבוהה יותר והפער החברתי-כלכלי בינם לבין המוסלמים היה גדול ואף העמיק.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז הזכאים לתעודת בגרות במגזר הערבי נוצרי הוא גבוה (63%), אך נמוך מאחוז הזכאות בזרם הממלכתי-דתי (65.9%) ומאחוז הזכאות בזרם הממלכתי (64.5%) ‏[3] עוד עולה מהנתונים כי בקרב האוכלוסייה הערבית נוצרית, מספר לומדי הרפואה גדול פי שלושה מכלל האוכלוסייה, וכי אחוז הנשים הערביות-נוצריות הלומדות באקדמיה גבוה בהרבה מבמגזרים האחרים. ‏[4] ומספר הערבים נוצרים העומדים בסף הנדרש ללימודים באוניברסיטאות גבוה יותר מכלל המגזרים.‏[5]

מימי ראשית המדינה הלך וירד חלקם היחסי של הערבים הנוצרים עקב ריבוי טבעי נמוך לעומת המוסלמים והגירה רבה, עד ששב למצב לפני הקמת המדינה ואף נמוך יותר.

רבים מהתלמידים הערבים-נוצרים לומדים בבתי ספר כנסייתיים. חלק מבתי ספר אלה נחשבים לבתי ספר עם אחוזי הצטיינות גבוהים.‏[6][7]

תוכניות דמגרפיות בקרב האוכלוסייה הנוצרית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים, היוו הנוצרים מיעוט בקרב האוכלוסייה הישראלית והפלסטינית. במפקד שנעשה על ידי שלטונות המנדט בשנת 1921 עמד מספר הנוצרים על 71,400 והם היוו כ-10% מהאוכלוסייה הכללית . בשנת 1931 מספרם עלה ל-100,000 והם היוו כ-9% מהאוכלוסייה. מספרם המשיך לעלות ל-148,000 ערב מלחמת העצמאות. עקב המלחמה, רבים מהערבים הנוצרים עזבו את הארץ וכ-34,000 נשארו בשטח מדינת ישראל ומשקלם בקרב האוכלוסייה הערבית הכללית עלה לכ-21.5%. עקב שיעורי ילודה נמוכים ביחס לאוכלוסייה הערבית מוסלמית, ירד משקלם של הערבים הנוצרים בקרב האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל וכיום הוא עומד על כ-8%.

חקיקה המבדילה בין אזרחי ישראל הנוצרים והמוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2014 עבר לראשונה חוק בכנסת המבדיל בין אזרחי ישראל הנוצרים והמוסלמים. החוק, שהוצע על ידי ח"כ יריב לוין, מיועד להוסיף נציג נוצרי ונציג מוסלמי בוועדה לשוויון ההזדמנויות בעבודה, אך לוין אמר שזהו "חוק היסטורי" והוא מתכנן חוקים נוספים שיבדילו בין אזרחים נוצרים למוסלמים. חברי האופוזיציה התנגדו לחוק, וח"כ אילן גילאון אמר: "הנימוק הזה לא משכנע. יש פה ניסיון לעשות הפרד ומשול בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל ... אולי גם נפריד גם בתוך האוכלוסייה היהודית בין פולנים, תימנים ומרוקאים?"‏[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Peter W. L. Walker, Holy City, Holy Places? Christian Attitudes to Jerusalem and the Holy Land in the Fourth Century, Oxford 1990, IX + 438 pp‏[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]