הנמרים המעופפים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"הנמרים המעופפים"
Flying Tigers personnel
סוג היחידה מתנדבים אמריקניים
בשורות הרפובליקה הסיניתFlag of the Republic of China.svg
שייכות חיילית חיל אוויר
מפקדים קלייר שנו
יחידת האם קבוצת המתנדבים האמריקנים ה-1
יחידות משנה 3 טייסות מטוסי קרב
אמל"ח עיקרי קרטיס P-40 וורהוק
סד"כ כ-60 מטוסים
אבדות 22 טייסים הרוגים, שבויים או נעדרים

הנמרים המעופפיםאנגלית: Flying Tigers) הוא הכינוי של 1st American Volunteer Group ("קבוצת המתנדבים האמריקנים הראשונה", AVG) בחיל האוויר הסיני. קבוצה זו, ובה טייסים ובעלי מקצועות תעופתיים אחרים, בפיקודו של קלייר שנו, לחמה בשנים 1941 - 1942 בסין וסייעה לממשלה המקומית במסגרת מלחמת סין-יפן השנייה. שנו, בסיוע הממשל של ארצות הברית, החל בארגון הכוח במהלך 1941, עוד בטרם היותה, באופן פורמלי, צד לוחם פעיל במלחמת העולם השנייה. הכוח, שגויס מתוך הצבא (שכלל אז את חיל האוויר), הצי וחיל הנחתים האמריקניים, יחד עם מספר אזרחים בתפקידי קרקע, התאמן בבורמה (אז תחת שלטון בריטניה). המגויסים קיבלו שכר גבוה בהרבה מהמקובל ביחידותיהם המקוריות ובמידה מסוימת ניתן לטעון שהיו שכירי חרב. לרשות הכוח עמדו שלוש טייסות של מטוסי קרב, אשר כללו יחדיו כ-60 מטוסים. הפעולה הקרבית הראשונה של "הנמרים המעופפים" התרחשה ב-20 בדצמבר 1941, ימים ספורים לאחר שארצות הברית ויפן כבר נמצאו במצב מלחמה. במשך החודשים הראשונים של פעילותה הקרבית, בעוד בעלות הברית מובסות כמעט בכל החזיתות בהן עמדו כנגד היפנים, היו פעולות "הנמרים המעופפים", שניצחו כמעט בכל קרבות האוויר שערכו, קרן האור הכמעט יחידה, בעיני בעלות הברית שלחמו בחזית המזרח הרחוק.

ביולי 1942 הוחלפו הנמרים המעופפים בכוח של חיל האוויר האמריקני.

הקמת הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיוס באמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח מרכזי שעמד מאחרי הקמת הקבוצה, היה קלייר שנו, איש חיל האוויר האמריקני לשעבר שפעל בסין החל מאוגוסט 1937. תחילה סייע שנו לסינים כיועץ אווירי במלחמתם כנגד היפנים, ואחר כך באימון ובהקמת כוח אווירי סיני על פי הדגם האמריקני. באותה תקופה קיבלו הסינים עזרה בתחום זה מהסובייטים, אלא שבקיץ 1940 זו פסקה. אי לכך, שלחו הסינים את שנו לארצות הברית כיועץ לשגריר הסיני שם, וביקשו מהאמריקנים מטוסים, ציוד לאחזקתם וטייסים. שנו הגיע לאמריקה בנובמבר. בקשת הסינים אושרה על ידי הנשיא פרנקלין רוזוולט, אולם מאחר שארצות הברית לא הייתה באותה עת במצב מלחמה עם יפן, היא לא יכלה להיענות לבקשה בגלוי. לכן, האמריקנים והסינים התארגנו כך שמשלוח המטוסים והטייסים ייעשה באופן בלתי רשמי. בינתיים גייס שנו מאה טייסים: 60 מהצי ומהנחתים ו-40 מחיל האוויר. כן גייס שנו צוותי קרקע ואנשי מנהלה לצורך בניית הכוח האווירי האמור. אנשי הצבא שוחררו לצורך המיזם משרותם, והם חתמו על חוזה לפיו הם יועסקו כ"מאמנים ומדריכים", כביכול עבור CAMCO - Central Aircraft Manufacturing Company (החברה המרכזית לייצור מטוסים), חברה אמריקנית שפעלה בסין. השכר שהובטח לטייסים נע בין 600 דולר לקצין טיס ל-675 דולר לחודש למפקד טייסת, כאשר דולר של תחילת שנות הארבעים היה שווה בערך ל-15 דולרים של 2011. מכונאים נשכרו תמורת 250 דולר לחודש. רמות שכר אלה היו משולשות בהשוואה למקובל ביחידות המוצא של המגויסים. כן הובטח בעל פה בונוס של 500 דולר על כל הפלת מטוס. חוץ מאלה נשכרו עשרה מדריכי טייס לצורך בחינת טייסים סיניים, וכמה מהם הצטרפו לבסוף לכוח. שנו הניח, בנוסף, את היסודות להקמת כוח מפציצים ולכוח מטוסי קרב נוסף, שלא הגיעו לבסוף לידי ביטוי, כיוון שארצות הברית הצטרפה בסוף 1941 למלחמה באופן רשמי, כצד לוחם פעיל. כן שימש שנו כיועץ לקניית כמאה מטוסי קרב.

התבססות במזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ ובסתיו 1941 הפליגו המגויסים לבורמה. שם הם התאמנו בשדה התעופה הבריטי בטונגו, כ-220 ק"מ מרנגון. בבורמה התברר שלחלק מן הטייסים אין את הנסיון בהטסת מטוסי קרב עליו הצהירו, והם נזקקו לאימון משלים. בתקופת האימונים נהרגו ששה מהטייסים בתאונות שונות. באותו הזמן הורכבו המטוסים ונבחנו על ידי אנשי חברת CAMCO בשדה התעופה מינגאלאדון שליד רנגון. בנובמבר, עת הטייסים כבר התאמנו, והמטוסים הגיעו, התחלקו ה"נמרים" לשלוש טייסות אשר התבססו בשתי קצותיה של "דרך בורמה". שתי טייסות התמקמו בקונמינג שבסין, ואחת במינגאלאדון.

לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הזמן הרב בו שהה שנו בסין טרם הקמת "הנמרים המעופפים", ניצל ללמידת אופן הלחימה היפני, על יתרונותיו וחסרונותיו. שנו פיתח עבור ה-AVG שיטות לוחמה השונות מאלו שנלמדו דאז בזרועות האוויר האמריקניות או מאלו של הבריטים, אולם מתאימות הן לאויב, הן ליתרונו המספרי המתמיד, והן למחסור המתמיד במטוסים ממנו סבל ה-AVG, שחייב שמירה מקסימלית על המטוסים שבנמצא.

שנו הנחה את טייסיו להשיג תמיד יתרון גובה בטרם החל הקרב (בכך נעזר רבות ביעילותה של רשת ההתראה הסינית), ולשהות בטרם קרב בין האויב לבין השמש. משיתרון הגובה הושג, היה עליהם לתקוף תמיד תוך כדי צלילה. משנסתיימה הצלילה הם נדרשו לנסוק שנית, תוך היעזרות במהירות שהושגה בעת הצלילה, על מנת לחמוק בטרם נפתח סיבוב לחימה נוסף באותו קרב אוויר. בזמן המגע עם האויב, טייסי ה-AVG תודרכו לירות צרורת קצרים בלבד כדי לחסוך בתחמושת, לבל ייווצר מצב שבו מטוס יתנגש עם האויב ללא תחמושת מספקת. בנוסף, הטייסים תודרכו לטוס בזוגות: טייס מוביל וטייס נוסף שתפקידו לשמור מאחור על המוביל.

קונמינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה לאחר התקפת היפנים על פרל הארבור ב-7 בדצמבר, מנו "הנמרים המעופפים" 82 טייסים ו-79 מטוסים. ב-20 לאותו חודש התקיימה פעולתו הקרבית הראשונה של הכוח. הכוח יירט עשרה מפציצים יפנים שהיו בדרכם לקונמינג ללא ליווי, והפיל ארבעה מהם ללא אבדות לעצמו. יתר המפציצים ויתרו על הפצצת יעדם והיפנים לא תקפו יותר את קונמינג כל עוד ה-AVG שהתה בה.

מינגאלאדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה ימים לאחר מכן ארעה התנגשות עם היפנים בצידה האחר של דרך בורמה. שלוש טייסות הפצצה יפניות וטייסת תקיפה אחת, מלוות במטוסי קרב תקפו את רנגון וגרמו ליותר מאלף הרוגים. טייסת של ה-AVG, ובה 18 מטוסי קרב, יחד עם חיל האוויר המלכותי (RAF) הפילו שמונה מן המפציצים תוך שהם מאבדים שלושה מטוסים. עוד שני מטוסים של "הנמרים", ושניים של ה-RAF הושמדו על הקרקע. מטוס נוסף של ה-AVG התרסק כשניסה לנחות על מסלול מופצץ. ב-25 לחודש תקפו היפנים באמצעות 63 מפציצים המלווים ב-25 מטוסי קרב. מולם התייצבו 12 מטוסים של ה-AVG ו-15 של ה-RAF. היפנים איבדו עשרה מטוסים, מהם ארבעה מטוסי קרב, במחיר שלושה של ה-AVG ועוד חמישה של ה-RAF. עוד שמונה מטוסים של ה-RAF הושמדו על הקרקע בהפצצת מינגאלאדון.

בעקבות האבדות שסבלה הטייסת שהגנה על צידה הבורמזי של "דרך בורמה", היא הוחלפה על ידי אחת משתי הטייסות שהוצבו בקונמינג. זו האחרונה ביצעה סדרת פשיטות על בסיסי חיל האוויר היפני בסיאם. היפנים, ששלחו חלק ניכר מכוחם האווירי למלאיה, לצורך ההתקפה על סינגפור, גמלו מדי פעם בפשיטות משלהם על מינגאלאדון.

ב-12 בינואר 1942 החלו היפנים בכיבוש בורמה. "הנמרים המעופפים" גרמו אבדות גדולות ליפנים, ללא יחס לכוח שהם הצליחו להעמיד כנגדם, אולם כוחם נשחק במהרה. ב-24 לחודש תקפו ששה מפציצים יפניים, מלווים במטוסי קרב, את מינגאלאדון, וכולם הופלו על ידי ה-AVG וה-RAF. ב-28 לחודש התנגשו 37 מטוסי קרב יפניים ב-16 מטוסים של ה-AVG ובשני מטוסי RAF. שלושה מטוסים יפניים ושני אמריקניים אבדו. למחרת התנגשו 20 מטוסי קרב יפניים בשמונה מטוסים של ה-AVG ועוד שניים של ה-RAF. ארבעה מטוסים יפניים אבדו ללא אבדות למטוסי בעלות הברית.

עם התקדמות היפנים נאלצו "הנמרים המעופפים", להם נותרו בבורמה עשרה מטוסים, לעסוק במשימות של סיוע לכוחות הקרקע הנסוגים. במקרה אחד, ב-21 בפברואר, הם תקפו בטעות טור בריטי, אותו חשבו ליפני וגרמו לו יותר ממאה הרוגים. עם התקרבות היפנים לבסיסם, ונסיגת הבריטים, עברו "הנמרים" ב-27 לחודש לבסיס מאגוויי בצפון בורמה.

ל-AVG אבדו עשרים מטוסים ועשרה טייסים בבורמה עד אותה עת. אומדן אבדות היפנים באותה זירה עמד על כחמישים מטוסים.

צפון בורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאגוויי אוחדו למעשה שלוש הטייסות של ה-AVG ליחידה אחת. לבעלות הברית נותרו 38 מטוסים, מהם שמונה של ה-AVG והשאר של הבריטים, מול 271 מטוסים יפניים, מהם 115 מטוסי קרב. בסיס מאגוויי הפך אף הוא ליעד להתקפות יפניות, הכבדה שבהן נערכה ב-21 במרס, ובה השתתפו 151 מפציצים ומטוסי קרב. כיוון שכך, כאשר ל-AVG נותרו ארבעה מטוסים בלבד, העתיקו "הנמרים המעופפים" את בסיסם אל מאחורי הגבול הסיני.

דרום סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באפריל התמקמו "הנמרים המעופפים" בבסיס לואיווינג שמצידו הסיני של הגבול עם בורמה. עוד באותו יום הותקף השדה על ידי 12 מטוסים יפניים שמהם הופלו ארבעה בקרבות אוויר. מטוס אחד של AVG הושמד על הקרקע. בעת שהותם בסין נדרשו ה"נמרים המעופפים" לבצע פעולות תקיפת מטרות קרקעיות. יותר משתקיפות אלו הועילו צבאית, מטרתן העיקרית הייתה לרומם את רוח הגייסות הסיניים על ידי הפגנת קיומו של סיוע ממרום. פעולות אלה עוררו מחאה גוברת והולכת בקרב הטייסים, שלדעתם סיכנו את חייהם ללא צורך ממשי. באמצע אפריל דיכא שנו את מה שהפך לכמעט מרי גלוי, אך פעולות מסוג זה נמשכו. ב-29 לחודש עברה ה-AVG לבסיס באושאן, גם הוא בדרום סין, סמוך לגבול עם בורמה. גם באושאן הופצץ באופן חוזר ונשנה על ידי היפנים. באחת התקיפות, בחמישי למאי, הופלו ששה מטוסים יפניים. "הנמרים" לא שקטו על השמרים ותקפו בסיסים יפניים בוייטנאם.

לאחר שיפן סיימה את כיבוש בורמה ב-4 במאי, עסקו "הנמרים המעופפים" בסיוע בהגנה אווירית לסין. במשימתה האחרונה, ב-4 ביולי, הפילו טייסי ה-AVG ארבעה מטוסים יפניים שתקפו בשטח סין בלא שספגו אבדות.

פירוק והחלפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון, AVG נועד לשמש ככיסוי זמני להתערבות אמריקנית לטובת הסינים כנגד יפן. מכיוון שארצות הברית הצטרפה כצד פעיל למלחמה באופן רשמי, ההצדקה המעשית לקיום הכוח חלפה. לכן, החלו מגעים לשילוב ה-AVG בחיל האוויר האמריקני או להחלפתו ביחידה השייכת לחיל האוויר. מתחילת יוני החלו להגיע ניצנים ראשונים של הכוח האווירי שנועד להחליף את ה-AVG, קבוצת מטוסי הקרב ה-23 (23rd Fighter Group). קבוצה זו צורפה לחיל האוויר ה-14 של צבא ארצות הברית, עליו עבר לפקד קלייר שנו.

עד לפירוקה, נהרגו, נישבו או נעדרו 14 טייסים מה-AVG בקרב. עוד ששה נהרגו באימונים ושניים בהפצצות היפנים. על פי מקורות בעלות הברית הם השמידו 297 מטוסים יפניים, מהם 229 באוויר. לעומת זאת, על פי היפנים, המספר היה קטן בהרבה ועמד על 115.

מבין הטייסים, חלקם הקטן הצטרפו לקבוצת מטוסי הקרב ה-23. אחרים נותרו באותה זירה, כטייסי תובלה אשר הטיסו אספקה לסין. היו שעברו לטוס ביחידות אמריקניות אחרות, למשל, ביחידות המוצא שלהם לפני הצטרפותם ל-AVG. אחרים חזרו לארצות הברית והמשיכו לטוס כאזרחים.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ayling, Keith. Old Leatherface of the Flying Tigers: The Story of General Chennault. New York: Bobbs-Merrill Co., 1945
  • Baisden, Chuck. Flying Tiger to Air Commando. Atglen, Pennsylvania: Schiffer Publishing, 1999. ISBN 0-7643-0690-1.
  • Bishop, Lewis S. and Shiela Bishop-Irwin. Escape From Hell: An AVG Flying Tiger's Journey. New York: Tiger Eye Press, 2005. ISBN 0-9763037-0-1.
  • Bond, Maj. Gen. Charles and Terry Anderson. A Flying Tiger's Diary. College Station, Texas: Texas A&M University Press, 1993. ISBN 0-89096-178-6.
  • Boyington, "Pappy" (Col. Gregory Boyington, USMC, Ret.). Baa Baa Black Sheep. New York: G.P. Putnam's Sons, 1958.
  • Byrd, Martha. Chennault: Giving Wings to the Tiger. Tuscaloosa, Alabama: University of Alabama Press, 2003. ISBN 0-8173-0322-7.
  • Chennault, Anna. Chennault and the Flying Tigers. New York: Paul S. Eriksson, 1963.
  • Chennault, Claire Lee. Way of a Fighter. New York: G.P. Putnam's Sons, 1949.
  • Clements, Terrill. American Volunteer Group Colours and Markings. London: Osprey Publishing, 2001. ISBN 978-1-84176-224-1.
  • Dumas, Jim. Longburst and the Flying Tigers. Tollhouse, California: Scrub Jay Press (www.Scrubjay.net), 2004. ISBN 0-9646851-5-9.
  • Ford, Daniel. Flying Tigers: Claire Chennault and His American Volunteers, 1941–1942. Washington, DC: HarperCollins-Smithsonian Books, 2007. ISBN 0-06-124655-7.
  • Frillmann, Paul and Graham Peck. China: The Remembered Life. Boston: Houghton Mifflin Co., 1968.
  • Greenlaw, Olga S. The Lady and the Tigers. New York : E.P. Dutton & Co., 1943.
  • Hill, David Lee and Regan Schaupp. Tex Hill: Flying Tiger. Spartanburg, SC: Honoribus Press, 2003. ISBN 1-885354-15-0.
  • Hotz, Robert B. et al. With General Chennault: The Story of the Flying Tigers. New York: Coward-McCann, 1943.
  • Howard, James H. Roar Of The Tiger: From Flying Tigers to Mustangs, A Fighter Ace's Memoir. New York: Crown, 1991. ISBN 0-517-57323-7.
  • Losonsky, Frank S. Flying Tiger: A Crew Chief's Story: The War Diary of an AVG Crew Chief. Atglen, Pennsylvania: Schiffer Publishing, 2000. ISBN 0-7643-0045-8.
  • Meredith, Kenneth T. Tiger Tenacity: Courage and Determination Forged the Don Rodewald Story. Lake City, Colorado: Golden Stone Press, 2000. ISBN 1-928590-05-5.
  • Neumann, Gerhard. Herman the German. New York: William Morrow and Company, 1984. ISBN 0-688-01682-0.
  • Newkirk, John J. The Old Man and the Harley: A Last Ride Through Our Fathers' America., Nashville, Tennessee: Thoman Nelson, 2008. ISBN 978-1-59555-180-1.
  • Olynyk, Frank J. AVG & USAAF (China-Burma-India Theater) Credits for Destruction of Enemy Aircraft in Air to Air Combat, World War 2. Aurora, OH: Privately published, 1986.
  • Samson, Jack. Chennault. New York: Doubleday, 1987. ISBN 0-385-23171-7.
  • Schramm, Leo J. Leo The Tiger. Charleston, South Carolina: BookSurge Publishing, 2007. ISBN 1-4196-6285-6.
  • Schultz, Duane. The Maverick War: Chennault and the Flying Tigers. New York: St. Martin's Press, 1987 ISBN 0-312-00618-7.
  • Scott, Robert Lee , Jr. Flying Tiger: Chennault of China. Santa Barbara, California: Greenwood-Heinemann Publishing, 1973. ISBN 0-8371-6774-4.
  • Shilling, Erik. Destiny: A Flying Tigers Rendezvous With Fate. Pomona, California: Ben-Wal Printing, 1993. ISBN 1-882463-02-1.
  • Smith, Robert M. With Chennault in China: A Flying Tiger's Diary. Atglen, Pennsylvania: Schiffer Publishing, 1997. ISBN 0-7643-0287-6.
  • Smith, R[obert] T. Tale of a Tiger. Van Nuys, California: Tiger Originals, 1986. ISBN 0-9618012-0-4.
  • Whelan, Russell. The Flying Tigers: The Story of the American Volunteer Group., New York: Viking Press, 1942.