הנס ליטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט הנצחה לזכרו של ליטן בברלין
לוח הזיכרון לזכרו של ליטן בברלין

הָנְס אָכִים לִיטֶן (Hans Achim Litten;‏ 19 ביוני 19035 בפברואר 1938) היה עורך דין גרמני ממוצא יהודי. ליטן ייצג קורבנות של המפלגה הנאצית בין השנים 1929 ל-1932 בסדרת משפטים פוליטיים שבהם נאבק למען הגנת זכויות עובדים בתקופת רפובליקת ויימאר. ב-8 במאי 1931 זימן ליטן את אדולף היטלר להופיע כעד בבית המשפט בחקירה שבה נדונה החוקיות של המפלגה הנאצית שהיטלר עמד בראשה, וחוקיות האס אה (פלוגות הסער), הזרוע הצבאית של המפלגה באותה עת.

היטלר, שלקראת הבחירות הקרבות ניסה לשוות לעצמו דימוי של מדינאי מתון ועמד על כך שהמפלגה הנאצית מקפידה לקיים את לשון החוק, התקשה להתמודד עם השאלות הנוקבות שעורך הדין הטיח בו. בחקירת שתי וערב שניהל ליטן במשך כשלוש שעות עלו סתירות רבות בתשובותיו של היטלר והוכח שהלה שידל את הSA להפעיל מסע אלימות שיטתי נגד אויבי המפלגה הנאצית. החקירה הופסקה על ידי השופט שפסק שאינה רלוונטית לנושא הנדון במשפט, אולם העתונות של אותם הימים דיווחה בפרוטרוט על תוכנה. בהמשך, בקיץ של אותה שנה נחקר היטלר שוב בטענה שמסר עדות שקר במשפט. חוויית החקירה בידי ליטן הכעיסה את היטלר עד כדי כך שבמשך שנים אסר להזכיר את שמו של ליטן בנוכחותו, גם לאחר מותו של ליטן. מסופר גם שהיטלר צרח פעם על וילהלם, נסיך הכתר של פרוסיה, "כל מי שטוען לזכותו של ליטן יישלח למחנה ריכוז, וזה כולל גם אותך".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס ליטן נולד בעיר הגרמנית האלה, בנם הבכור של פרידריך (פריץ) ליטן (אנ'), משפטן ופרופסור למשפט רומי ומשפט אזרחי, ואירמגארד ליטן לבית ווּסט (אנ'), סופרת. אביו היה בנם של יוסף ליטן, נשיא הקהילה היהודית בקניגסברג בשנים 1899–1906, ובן אחותו של הרופא היהודי-גרמני לודוויג ליכטהיים (אנ'), והמיר את דתו ללותרניזם כדי לקדם את מעמדו המקצועי. אמו הייתה בת להורים לותרניים.

ליטן הוטבל כנוצרי אך למד עברית בצעירותו. בהשפעת אמו התפתחו בלבו גישה הומניטרית ורדיפת צדק, לצד עניין רב באמנות. יחסיו המתוחים עם אביו, שלדעתו המיר את דתו מטעמים אופורטוניסטיים, דחפו אותו להתעניין ביהדות. הוא הצטרף לקבוצת צעירים יהודים גרמנים שדגלו ברעיונות סוציאליסטיים מהפכניים. עם זאת הגדיר את עצמו לעתים כנוצרי.

עוד בנעוריו נמשך ליטן לוויכוחים פוליטיים. התמורות המדיניות והחברתיות בתקופת עלומיו, ההפגנה בברלין ב-1 במאי 1916 נגד המלחמה (בעת מלחמת העולם הראשונה), המהפכה הגרמנית של 1918-1919, מעצרם ורציחתם של קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בידי מיליציות הפרייקור בינואר 1919, כל אלה עיצבו את תודעתו החברתית והפוליטית. על אף היותו איש שמאל בהשקפתו החשיב עצמו ליטן כעצמאי מבחנה פוליטית. פעם אמר, "שני חברים במפלגתי הם אחד יותר מדי".

ליטן למד משפטים באוניברסיטאות ברלין ומינכן, סיים את לימודיו בהצטיינות ב-1927 אך דחה הצעות לעבוד במשרד המשפטים של הרייך וכן בחברת פרקליטים משגשגת. למרות הצעות קוסמות אלה העדיף ליטן לפתוח משרד בשותפות עם ידידו, לודוויג ברבש, שהיה מקורב למפלגה הקומוניסטית.

את עיקר עבודתו כעורך דין הקדיש להגשת תביעות פליליות והופעות בבית המשפט כתובע בעקבות פעולות אלימות ועקובות מדם שביצעו הנאצים, חלקם בשיתוף פעיל של המשטרה, נגד אזרחים שנחשדו כאויבי המפלגה. המשפט שבו ניהל ליטן חקירת שתי וערב אשר הבעירה את חמתו של הנחקר היטלר, נערך ב-8 במאי 1931, בעקבות ההתקפה האלימה של בריוני האס אה על כנס חברי איגוד פועלים מהגרים באולם טאנצפלאץ עדן (Tanzplatz Eden) ב-22 בנובמבר 1930. התוקפים רצחו בסכיניהם שלושה פועלים ופצעו עוד עשרים מהם.

ב-1932, בגבור החשש שהמפלגה הנאצית תתפוס את השלטון, ניסו אמו של ליטן וידידיו לדבר על לבו שיעזוב את גרמניה אך הוא סירב, באומרו "כל עוד אין למיליוני עובדים אפשרות לעזוב, גם עליי להישאר כאן". גם לאחר שנבחר לקאנצלר גרמניה ב-30 בינואר 1933 לא שככו הזעם והשנאה שנטר היטלר לעורך הדין שחקר אותו, ובהוראתו נעצר ליטן באישון לילה, בעוד העשן מיתמר מעל שריפת הרייכסטאג (27 בפברואר 1933). עמו נעצרו חבריו לודוויג ברבש ופרופסור פליקס הלה.

תחילה הושלך ליטן לכלא שפנדאו שם ניסה לשלוח יד בנפשו לאחר שנשבר בעינויים שנועדו להוציא מפיו מידע הקשור לאחד המשפטים בהם השתתף כתובע (משפט Felseneck, מאבקו האחרון של ליטן נגד המפלגה הנאצית שהתקיים בקיץ 1932 והופסק על ידי השופט שפסק שטענות התביעה אינן הוגנות). מכלא שפנדאו הועבר ליטן לבתי כלא אחרים ולמחנות ריכוז, ועבר עינויים ופגיעות גופניות קשות, שכללו פגיעות בגפיו, שבירת לסתו, עקירת שניו, ופגיעה בעיניו ובאזניו. יסוריו לא מנעו ממנו לשמור על רוחו ולנסות לעזור לאסירים אחרים לשמור על שפיותם. בקיץ 1937 הועבר ליטן למחנה הריכוז בוכנוואלד וב-16 באוקטובר למחנה הריכוז דכאו שם נכלא באגף האסירים היהודים. ב-5 בפברואר 1938, לאחר חמש שנים של עינויים וחקירות, כשתנאי כליאתו בדכאו הורעו ונשלל ממנו כל קשר עם העולם החיצון, שם ליטן קץ לחייו.